המשך: מכתב פתוח לארגוני הימין – אסתר קמרון

ב”ה

אסתר קמרון

שעה כושר, שאסור להחמיץ אותה

לפני כמה חדשים, במאמר “פיזור וכינוס: מכתב פתוח לארגוני הימין”, כתבתי:

כבר כמה שנים אני מציעה  … שאנשי הימין ייצרו קבוצות תמיכה ועבודה, שיקחו על עצמם להיפגש, לדון במצב, ולהעלות רעיונות.  לכל אחד יש איזה ידע, איזה כישרון, איזה קשר, איזו עצה.  לכל אחד יש איזו “חזית” שבה הוא יכול להילחם למען הארץ.

רק לאחרונה נודע לי, כי בארץ אחרת – הונגריה – גישה דומה נוסתה בפועל וגם זכתה לתוצאות חיוביות.  מן הסיפור הזה, נדמה לי, יש לנו מה ללמוד.

על כך קראתי בשני מאמרים – “מדוע הימין נמשך להונגריה” של גדי טאוב ו”בנייה מחדש של הימין ההונגרי באמצעות כיבוש החברה האזרחית: תנועת ה”חוגים האזרחיים” מאת בלה גרסקוביץ.

טאוב כותב שכאשר ברית המועצות והאימפריה שלה התפרקו והונגריה חזרה לעצמאותה, אליטה קומוניסטית לשעבר, שהתבצרה בבירוקרטיה, בתקשורת ובאקדמיה (זה אמור להישמע מוכר), תמרנה כדי להישאר בשלטון. היא מצאה יריב בוויקטור אורבן, שקרא כבר ב-1989 לבחירות דמוקרטיות ולנסיגת הכוחות הסובייטיים. לאחר כמה שנים באופוזיציה, הוא התמנה לראש הממשלה ב-1998 וניסה ליישם אג’נדה שמרנית ולאומנית. אך בעלי הכוח הנ”ל הגבילו את יכולתו למשול והשמיצו אותו בתקשורת. כפי שאמר אורבן מאוחר יותר, “היינו בממשלה אבל לא בשלטון”. כתוצאה מכך, הקואליציה של אורבן הובסה בבחירות של 2002.

בשלב זה, על פי גרסקוביץ, אורבן פנה אל תומכיו:

אני מבקש מכם בשלושת החודשים הקרובים ליצור קבוצות קטנות של אנשים, להקות של חברים, חוגים אזרחיים.  מה שאנחנו צריכים זה לא ארגונים פורמליים, אלא להיפגש, לאחד את כוחותינו ולהיות בכוננות. הכוח שלנו הוא במספרים שלנו, אבל הוא יהפוך לכוח אמיתי רק אם נתארגן.  הכוח שלנו הופך לאמיתי רק אם נוכל ליצור ולארגן את המרחב הציבורי של הונגריה האזרחית. אנחנו צריכים לדעת אחד על השני כדי להתקדם יחד בבוא העת. [הדגשה שלי]

טאוב מציין כי יוזמה זו התבססה על ההנחה כי הונגרים רבים היו שמרנים, פטריוטים וקשורים למסורת הדתית שלהם. החוגים האזרחיים, כך נראה, לא עסקו אך ורק בנושאים פוליטיים.   על פי גרסקוביץ, שציטט אחד מהוגי הדעות שלהם, הם עסקו גם ב”שינוי חיי היומיום”, “תפיסה של זמן, מרחב ונפש” במאבק לחופש. עבור רבים, משמעות הדבר הייתה אישור מחדש של ערכים דתיים ומוסריים. אפשר לשער, שזה היה כרוך גם בלמידת דרכי התנגדות למניפולציה תקשורתית.

החוגים לא נרשמו רשמית כארגונים, אך חבריהם היו מעורבים במגוון ארגונים ותנועות. בשלב מסויים, מנהיגי התנועה העריכו כי ישנם 11,000 חוגים אזרחיים עם 163,000 חברים.

בבחירות של 2010 זכתה מפלגתו של אורבן ברוב של שני שליש הדרוש כדי להחליף את החוקה הזמנית (שהועברה על ידי הקומוניסטים לשעבר לפני הבחירות החופשיות הראשונות) בחוקה קבועה. הרוב הזה גם אפשר למפלגה למנות שופטים שמרנים לבתי המשפט הגבוהים, שבעבר היו בשליטת שופטים ליברלים ואינטרנציונליסטים.  עם זאת, נשמר האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת; בית המשפט שמר על הסמכות לבטל חוקים, ומשתמש בה.

כך, נראה כי הדמוקרטיה האמיתית הושבה להונגריה, וכי ל”חוגים האזרחיים” היה חלק בהצלחה זו.

גרסקוביץ מציין כי קריאתו של אורבן לתנועה החדשה “המריץ את תומכיו משום שסייעה במניעת שתי הסכנות שבדרך כלל אורבות למפסידים הפוליטיים: אפתיה ורדיקליזציה”. “רדיקליזציה”, כלומר “הקמפיין המתמשך של מחאות רחוב, עתירות ותביעות משפטיות על הסדרת הקולות” — שיטות שתוקפות את הניצול לרעה של כוח, אבל אינן בונות דבר שיחליף מבני הכוח הפוגעניים.

נדמה לי כי במילים “אפתיה ורדיקליזציה” גרסקוביץ שם את האצבע על הסכנות שהימין הישראלי, למרבה הצער, לא נשמר מהם.  רבים מאלה שהפגינו נגד פינוי ימית, הסכמי אוסלו וגירוש גוש קטיף עברו, אחרי שההפגנות המסיביות לא שינו דבר, לרוחניות פרטית או ל”דיאלוג” מתפשר, בעוד אחרים המשיכו עם שיטות המחאה שאינן, כאמור, בונות דבר בר קיימא.  גם היום, עם כל התחושה של “התעוררות,” ההתארגנות של הימין מתמצית, לרוב, ביצירת קבוצות וואטסאפ ובמקרה הטוב במפגשי זום.

וזוהי החמצה של הזדמנות גדולה. לאחרונה כתב איתי אסמן (“גבורת האנוסים”, בקבוצת וואטאפ של “סוללי דרך”) על תופעת ה”אנוסים”, אנשים שחושבים כמונו אך פוחדים להביע את דעתם בסביבות שבהן הם נמצאים. הוא מסיק:

אנשים פוחדים להפסיק להיות ״חלק מהמערכת״ אך ברגע שהם מבינים ש׳המערכת׳ היא לא הצבא, השב״כ, בית החולים או ההיי-טק אלא המערכת שלנו היא זהותית – זהות עם ישראל בארצו, הרבה יותר קל להם להתמודד, לקבל אומץ להביע דעה במקום העבודה, ואפילו להיות מוכנים לצאת לחופשי במחיר דחייה ויציאה מהמערכת.

אבל “זהות עם ישראל בארצו” אינה עדיין סביבה מוחשית, שאפשר בה להיפגש לא באופן אקראי (כמו בהפגנה, גם אם היא נקראת “עצרת”), אלא באופן קבוע, עם אנשים שיהיו שם בשבילך.

אנחנו כולנו קורבנות של אמצעי התקשורת האלקטרוניים. התרגלנו להחליף שיחות עם חברים שאנחנו מכירים ושאליהם יש לנו קשר ואימון, בהחלפות מילים בלתי מחייבות עם זרים איפשהו.  גם בעניינים פוליטיים, נעשינו קהל פסיבי לדוברים שונים, שבינם לבין שומעיהם הקשר הוא חד-סטרי.  הדוברים אומרים את הדברים הנכונים. אבל מה הלאה?

אנחנו חייבים לגלות מחדש את החברות, שעליה התבססו הצלחותיהן של התנועות השונות שהקימו את המדינה.

זוהי שעה גדולה.  יש אפשרות של מהפך.  וה”אנוסים” המוצאים את האומץ להודות בדעתם האמיתית, הם היכולים לחולל את המהפך, כי הם מכירים את המערכות, יש להם ידע וקשרים עם אחרים שאפשר לגייס אותם.  צריך להציע להם מערכת אחרת.

חסר לנו דבר אחד שהיה להונגרים: חסר מנהיג, איזה איש שישמעו בקולו ושיגיד לתומכיו להתארגן.  שיתן את האות.

אבל אם מספר של אנשים ירצו במנהיג כזה, הם יוכלו, ב”התערותא דלתתא”, ל”עשות” אותו  (“עשה לך רב…”).  לאחרונה ניסחתי מכתב שקבוצה קטנה של אנשים יוכלו לשלוח לאיזה דובר ידוע שאולי ירצה להפוך למנהיג אמיתי, והוא כדלהלן:

ל__, שלום רב,

אנו קבוצה של אנשים המעוניינים להקים על אדמת ישראל מדינה יהודית אמיתית.

כעת, רוב היהודים הגרים בישראל מזדהים עם היהדות, שומרים על המסורת בצורה זו או אחרת, ומעוניינים בגבולות בטוחים, בשלטון יהודי גם ביהודה ושומרון, בצבא שילחם על מנת לנצח, בבתי ספר שילמדו מקורות והסטוריה וערכים יהודיים, בבתי דין שיתמכו בזכויותינו ולא ב”זכויות” אויבינו.

אבל הרוב כאן, כעת, איננו קובע.  כי על אף רצון הרוב, מוסדות הארץ – בתי דין, צבא, משטרה, אקדמיה, מערכת החינוך, ורוב התקשורת – בידי אליטה פרוגרסיבית, גלובליסטית, שלמעשה משתפת פעולה עם אויבינו במלחמתם נגד הזהות והקיום היהודיים.

אנו רואים כי מחאות רחוב, כתבות בערוצי התשקורת הפתוחים בפנינו וברשתות החברתיות, ואפילו עתירות ותביעות משפטיות אינם משנים את המצב בקצב מספיק. שיטות אלה אמנם תוקפות את הניצול לרעה של הכוח, אבל אינן בונות דבר שיחליף מבני הכוח הפוגעניים.

אנו מאמינים שיש שיטה אחרת שבה נוכל להתארגן, כדי להחזיר לעצמנו את השלטון.  אנו שואבים השראה ותקווה מן הניסיון של העם בהונגרי.  ב-2002 אמר ויקטור אורבן לתומכיו:

אני מבקש מכם … ליצור קבוצות קטנות של אנשים, להקות של חברים, חוגים אזרחיים.  מה שאנחנו צריכים זה לא ארגונים פורמליים, אלא להיפגש, לאחד את כוחותינו ולהיות בכוננות. הכוח שלנו הוא במספרים שלנו, אבל הוא יהפוך לכוח אמיתי רק אם נתארגן.  הכוח שלנו הופך לאמיתי רק אם נוכל ליצור ולארגן את המרחב הציבורי… אנחנו צריכים להכיר אחד על השני כדי להתקדם יחד בבוא העת. [הדגשה שלנו]

“חוגים אזרחיים” אמנם נוצרו, והם תרמו לניצחון הצד הלאומי-השמרני ב-2010.

חסר לנו דבר אחד שיש להונגרים.

חסר לנו מנהיג.  מנהיג שיתן את האות.  שיעודד אותנו ויעזור לנו להתארגן בחוגים.  או מועצה של מנהיגים כאלה.

האם תהיה מנהיג כזה?

אם כן, צור קשר איתנו.

בכבוד

[שמותיכם]

זוהי טיוטה.  אולי אפשר לנסח את זה באופן אפקטיבי יותר.

תנסו. זו שעה גדולה. אל תחמיצו אותה.

מקורות:

 Why the Right Is Drawn to Hungary – Tablet Magazine

Rebuilding the Hungarian right through conquering civil society: the Civic Circles Movement by Bela Greskovits | Department of Political Science

די לסיפורים, הגיע זמן להתבגר

הנהגת הציבור – על-פי עיון בש”ס ופוסקים או על-פי סיפורי מעשיות?

כתב מרן החזו”א בספרו באו”ח סימן ט’ הלכות תפילין – “חמורה היא ההלכה ולא ניתנה להקבע על-פי סיפורים, אלא העיקר העיון בגמרא ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת”. לנוכח דברים אלו תמוהה התופעה, ולפיה בדינים של פיקוח נפש הנוגעים לרבבות ולמאות אלפים מסתמכים רבים על בדלי שמועות וסיפורים בשם אותו ענק – רבנו החזון איש – כנגד המציאות המוכחת והשכל הישר, גוזרים מסקנות ובונים בנינים השקפתיים המבוססים על כרעי תרנגולת.
ידועה האמירה בשמו של החזון איש, ולפיה לא יפלו טילים על בני-ברק. על-סמך אמירה זו רבים מרשים לעצמם לזלזל בהנחיות מצילות חיים של פיקוד העורף ולהתיחס בשויון נפש למצבים, בהם הסברה הפשוטה מחייבת נקיטת אמצעי זהירות. האמירה שנאמרה או לא נאמרה במצב מסוים לאדם מסוים בנתונים מסוימים הפכה בעיני רבים לכמעט פסוק מפורש, שלא רק שאסור לחלוק עליו, אלא שיש ללמוד ממנו למקרים אחרים ולגזור ממנו מסקנות מרחיקות לכת. משעשע בהקשר זה להזכר, שדווקא החזון איש הוא שכתב בספרו ‘אמונה ובטחון’ בתחילת פרק ב אודות האפשרות שלנו לדעת את העתיד ולהיות בטוחים במה שיהיה – “טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ‘ביטחון’ המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג ‘חובה להאמין’ – בכל מקרה שפוגש האדם וְהֶעֱמִידַתּוּ לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב – הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד – אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?!
אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכול בהכרזה מאתו יתברך”.
ככל שדברי החזון איש מאירים את העיניים ומתישבים על הלב, יש מי שנח לו לטמון את ראשו בחול, להתעלם מהמציאות ומחובת ההשתדלות ולסמוך על סיפורים מהימנים יותר או פחות, גם כאשר המציאות מורה על טילים שנופלים בבני-ברק, גורמים לנזק ואף נוטלים חיים. כמה טפשות, אווילות ואף חילול ה’ מתגלה כאשר מנסים בפלפולי הבל לומר שזה לא בדיוק בבני-ברק רק כדי לקיים את האמונה העיוורת, אשר בלשון המעטה אינה מיוסדת על ‘העיון בגמרא ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת’. טוב עשו חלק מרבני בני ברק כעת, כאשר הוציאו גילוי דעת, ולפיו השמועה האמורה בענין נפילת טילים בבני-ברק אינה מדויקת, ואין לסמוך עליה הלכה למעשה.
הבעיה לדעתי אינה נקודתית, כי אם היקפית. היא נוגעת לבריחה שלנו מלקיחת אחריות כללית על הציבור. כל אחד חי את חייו, ובסטטיסטיקה הפרטית אכן ניתן לפלפל ולומר, כי הסיכוי שטיל יפול בדיוק עליך אינו כה גדול. אולם אם כל אחד ינקוט בגישה זו, יהיו הרוגים רבים מאד, לנוכח זאת, מדובר בחוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, אשר עבורה נתלים באמרות כאלו ואחרות שאולי נאמרו ליהודי במצוקה ואולי נאמרו על רקע מסוים שאיננו מודעים אליו. [נזכיר רק, כי מרן החזון איש יצא מגדרו על-מנת לשמש אוזן קשבת עבור ניצולי שואה שהיו רצוצים בנפשם אחר המלחמה ותינו בפניו את צערם ודאגתם מהאפשרות שהזוועות יחזרו על עצמם כפי שתכנן לנו האויב הערבי כאן בארץ, ויתכן מאד ואותה ‘הבטחה’ – אשר כאמור לא ברור בדיוק מה תוכנה – נאמרה בהקשר הזה].
הגיע הזמן להתבגר, הגיע הזמן להבין, כי הציבור החרדי גדל וחייב לקחת אחריות לאומית ולספק פתרונות מעשיים על-פי דעת תורה צרופה העולה מעיון בש”ס ופוסקים להמוני בית ישראל הצמאים לדבר ה’ בתורתו הקדושה ואשר מבינים יותר ויותר, כי בה – ורק בה – טמונה עצה ותושיה, הנחיה והנהגה לכל מצבי החיים של האומה. הגיע הזמן לצאת מהחשיבה הצרה של ‘אין לי כח עכשיו להכנס למקלט ולחזור להתפלל מעריב במנין שאני לא רגיל בו’ ולחשוב כיצד מנהלים מדינה של מליוני יהודים על-פי התורה הקדושה. משפטי אמת צדיקים, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה – כדאי שנפנים זאת בעצמנו ומכח אותה הפנמה – נשדר את אותה אמת לעם שבשדות. 

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR