Hyehudi.org

You mean gun control?

That’s what it’s called today, but it’s worked well throughout history before there were “guns”.

Modern “gun control” indeed thins the herd by enabling private murderers. This “disproportionately” harms the poor, who cannot afford armed guards, and are often government wealth-redistribution net “beneficiaries”. This helps lower socialism’s immense costs, same as abortion, euthanasia, eugenics, family planning, etc.

But gun control’s main benefit is increased state control over their citizens. When states are smaller and/or the citizens less amenable to control, citizens and citizen militias can help assist the state keep its tax-slaves alive. Machiavelli tries to come up with rules of when to disarm and when to actively arm subjects, see this. Switzerland, for example, still forces its men to own arms.

But in non-Althusiusian federalism or for rebellious provinces and minorities, disarmament everywhere enables (turnkey) tyranny, increases government-dependency when citizens are killed (“Take their guns away!”), safeguards against revolt (Par’oh, Eglon in Ehud’s time, Antiochus), and generally provides a useful day-to-day fake “security benefit” of the state.

Here’s a simple visual illustration, from Libertarian Prepper:

(“Yeah” is spelled with an “a”.)

From Patriot Post (via Maverick Philosopher here):

Speaking of denying reality to violate Mitzvos, see the wonderful example of the Rambam, in Yesodei Hatorah, end of chapter 8:

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא.

הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו.

Translation from Chabad.org:

Therefore, if a prophet arises and attempts to dispute Moses’ prophecy by performing great signs and wonders, we should not listen to him. We know with certainty that he performed those signs through magic or sorcery. [This conclusion is reached] because the prophecy of Moses, our teacher, is not dependent on wonders so that we could compare these wonders, one against the other. Rather we saw and heard with our own eyes and ears as he did.

To what can this be compared? To witnesses who gave testimony concerning a matter to a man who had observed the situation with his own eyes. He will never listen to them and will know for certain that they are false witnesses.

Therefore, the Torah states (Deuteronomy 13:3-4) that “[Even] if [such] a sign or wonder will come, you should not listen to the words of that prophet.” He comes to you with signs and wonders to deny what you saw with your own eyes. We believe in a wonder [as evidence of a prophet’s reliability] only because of the mitzvah which Moses commanded us. Therefore, how can a wonder [cause us to] accept this [person] who comes to deny the prophecy of Moses which we saw and heard?

ילקוט שמעוני מלכים א’ י”ח – רמז רי”א:

חי ה’ אלקיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין והשביע את הממלכה ואת הגוי כי לא ימצאכה.

שנו רבותינו, שלשה מלכו בכיפה, אחאב בן עמרי, ונבוכדנאצר ואחשורוש. אחאב דכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך ואמרו אין והשביע את הממלכה ואת הגוי כי לא ימצאכה ואי לאו דמלך מי מצי משבע להו. אחשורוש דכתיב מהודו ועד כוש. נבוכדנאצר דכתיב והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את נבוכדנאצר וגו’.

ותו ליכא והא איכא שלמה, שאני שלמה דמילתא אחריתי הוה ביה שמלך על העליונים ועל התחתונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה’. והא איכא סנחריב, הא הוה ירושלים דלא כבשה. והא איכא דריוש, הא איכא שבע דלא מלך עלייהו דכתיב שפר קדם דריוש והקם על מלכותא אחשדרפניא מאה ועשרים. הא איכא כורש דכתיב כה אמר כור מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי אלהים, ההוא שבוחי הוא דקא משבח נפשיה.

תניא אידך, עשרה מלכים מלכו בכיפה.

המלך הראשון זה הקב”ה, שהוא מושל בעליונים ובתחתונים.

המלך השני הוא נמרוד, שמלך מסוף העולם ועד סופו, שהיו כל הבריות יושבים במקום אחד יראים מן המבול ונמרוד היה מלך עליהם, שנאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל.

המלך השלישי זה יוסף, שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף והיו מביאין המס שלהם ומנחתם שארבעים שנה היה משנה למלך וארביעם שנה מלך מעצמו שנאמר ויקם מלך חדש על מצרים.

המלך הרביעי הוא שלמה, שנאמר ושלמה מושל בכל הממלכות והם מביאים איש מנחתו.

המלך החמישי זה אחאב, שמלך מסוף העולם ועד סופו שנאמר חי ה’ אלהיך אם יש גוי וממלכה, והיו לפניו כל שרי אפרכיות של עולם מאתים ושלשים ושנים שנאמר ויפקוד את נערי שרי המדינות ויהיו מאתים ושלשים ושנים.

המלך הששי זה נבוכדנאצר, ולא עוד אלא שמשל אפילו על חיות השדה ועל עוף השמים ולא היו יכולים לפתוח את פיהם כי אם ברשותו שנאמר וגם חית השדה נתתתי לו לעבדו.

המלך השביעי כורש, שנאמר כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ וגו’. ואחשורוש מלך בחציו של עולם והלא חציו של עולם אינו אלא קי”ו איפרכיות אלא בזכותה של אסתר ניתוספו לו אחד עשר איפרכיות הדא הוא דכתיב הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה.

המלך השמיני זה אלכסנדרוס מוקדון, שנאמר ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים וגו’ על הארץ אין כתיב כאן אלא בא מן המערב על פני הארץ. ולא עוד אלא שרצה לעלות לשמים ולידע מה שבשמים ולירד לתהום ולידע מה שבתהומות ולילך ולידע מה שבקצות הארץ, והחצה הקב”ה מלכותו לארבע רוחות השמים שנאמר ובעמדו תשבר מלכותו.

המלך התשיעי זה מלך המשיח, שנאמר וירד מים עד ים.

המלך העשירי חוזרת המלוכה לבעליה. מי שהיה מלך ראשון הוא יהיה מלך אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון, ואומר והיה ה’ למלך על כל הארץ.

An excerpt from a great article by Yvette Davis on LRC:

Blaming the illness gives patients a way out; a way to not be responsible for the difficulties they are facing. But something happens when you blame the illness — you become a VICTIM of that illness.

And being a victim leads to a feeling of helplessness. If you are a victim, then something was done to you, forcefully and against your will.

You hear the phrase “don’t blame the victim” a lot. In the media people are accused of “victim blaming.” And I agree wholeheartedly — you should NEVER blame the victim. But, let’s be absolutely clear about what makes a victim.  If someone is raped, beaten, murdered, molested, etc…  she or he is a victim. If someone breaks into your home and steals your valuables, you are a victim. It was done TO you by an outside force.

But when it comes to health that word should almost never be used. The only exceptions I can think of are babies born with drug addiction, babies born with severe disabilities, and children abused by their parents. In these cases, the children are truly victims–they did nothing to contribute to their situation, yet they will deal with it for the rest of their lives.

But when we’re talking about the average person and their health conditions, there are no victims.

It’s become the custom of the U.S. media to refer to a person who has an illness as a victim of that disease. “He’s a heart attack victim.” A few weeks ago, a local newspaper described a woman arrested for hit and run as a “victim of addiction.” No. She is not a “victim.” Yes she has a medical problem that we call addiction. But to describe her as a victim says that she had no part in creating the situation, and she is powerless to change it– and those things are not true. The person with heart disease is not a victim. There are things he can do to improve his health.

I have SPMS. I have asthma. I had metabolic syndrome. I am NOT a victim of these illness. My husband has a friend who has had multiple heart attacks. He struggles with his health, but he is not a “victim” of heart disease. He is a man who has heart disease.

I believe that “victim mentality” has infiltrated every aspect of our society, and it’s hurting our health and wellness. When a person learns they have an illness, oftentimes they don’t think, “Okay.. doctors say THIS thing is wrong with my body, how can I fix it?”

Most of the time they think, “Doctors say this thing is wrong with my body, I guess I’ll have to take medicine and deal with this thing for the rest of my  life.” The patient feels disempowered to make any real changes in their health.

Doctors often feed this disempowerment, whether they realize it or not. When I was finally diagnosed with Secondary Progressive Multiple Sclerosis my medical team didn’t give me suggestions as to how I could improve my health. They offered me powerful, dangerous and addictive drugs. They told my husband and I there was nothing they could do. They said I’d never get better. I was told that I’d never be able to walk on my own again, that I should stop fighting it, and get used to being taken care of. My neurologist told me that in 6 months time I would be total care, and a burden to my husband and children. He suggested that I shop for a nursing home now, so that in 6 or 7 months when I needed total care my husband would know which facility to send me to.

I was told to give up, and become a victim of this condition that was causing my neurological system to go haywire.

I went home from that appointment, and very specifically refused to be a victim to illness. I refused to hand my personal power and responsibility over to the illness or the doctors. I took full responsibility for my condition. I decided that if I was going to be around to raise my 6 kids, then it was my responsibility to do the research and learn everything I could about what was happening in my body. It was my responsibility to find my own solution.

For every medical condition I can think of, there are things the person can do to improve their situation. It’s not always easy. In my case, it’s been difficult. But 11 years later friends and family often forget I have MS, and strangers never know, unless I tell them.

If I had done as the doctors suggested, and allowed myself to be a “victim” of Multiple Sclerosis my children would very likely not have their mother.