What’s the Difference Between ‘Chofesh’ and ‘Cherut’?

Defining Freedom

by Rabbi Reuven Chaim Klein

The Holiday of Passover, when the Jewish People were emancipated from slavery in Egypt, is described in our liturgy as Zman Cheiruteinu, “the Time of our Freedom.” However, as we shall see in the coming lines, the word cheirut is not the only Hebrew word for “freedom”. When the Bible refers to freeing slaves it uses two other words for “freedom”: chofesh and dror. An additional, conceptually-related word is hefker (“ownerless”), which is also related to freedom. We will seek to understand the differences between these four words and what lies at the roots of these words.

We begin with the words dror and chofesh. The word dror first appears in the Bible when discussing the freeing of slaves in the Jubilee Year (Lev. 25:10). Rashi, based on Rosh Hashana 9b, explains that the word dror is related to the word dar (“dwells”), and refers to one who dwells within his own domain, and does not fall under others’ control.

Dror is also a type of bird whose very essence expresses this notion. Ibn Ezra explains that the Dror Bird happily sings when free to its own devices, but if captured and stuck in man’s domain, it refuses to eat until it dies. Sefer HaAruchalso tells that the Dror Bird is suicidal when it loses its freedom. Radak in Sefer HaShorashim explains that a Dror Bird is called so because it builds nests inside people’s homes without fear of being captured as if it was completely free from the possibility of capture (see also Beitzah 24a). In this way, dror denotes being “free as a bird.”

When the Torah calls for “pure myrrh” to be used in the anointing oil (Exodus 30:23), the word dror is used for “pure”. Rabbi Yonah Ibn Janach and Nachmanides explain that this is because the Torah requires they use myrrh that is free from outside impurities and forgeries. Interestingly, the word dror can sometimes be abbreviated as dar, like in Esther 1:6 when it refers to Achashverosh granting merchants a special tax exemption (see Megillah 12a).

The word chofesh also appears in the Bible in the context of freeing slaves (most notably in Ex. 21, Deut. 15, and Jer. 34), although it means “vacation” in Modern Hebrew. In terms of their mutual association with the concept of “freedom”, Rabbi Shlomo Aharon Wertheimer (1866-1935) explains that dror and chofesh do not refer to the exact same phenomenon. Chofshi refers to freedom from an obligation to work, while dror refers to the freedom from subjugation to a specific person who lords over him. The word cheirut does not appear in the Bible in the context of freedom. Nonetheless, it is the standard word for freeing a slave in Rabbinical parlance. In the Birkat HaChodesh prayer, which we say on the Sabbath before Rosh Chodesh, we beseech G-d to redeem us from avdut (“servitude”) to cheirut (“freedom”). Moreover, the Mishnaic term shichrur is a cognate of cheirut that refers to the formal act of freeing a slave, and the Mishnaic phrase eved she’nishtachrar refers to a freed slave. On Passover Night we strive to act like Bnei Chorin — “free men.”

Although the Bible itself never uses the word cheirut in the context of freedom, Rabbinical tradition (Avot 6:2) finds a Scriptural allusion to such a meaning. The Bible describes the Tablets that Moshe brought from Mount Sinai as “the work of G-d, and the writing was the writing of G-d, engraved (charut) on the tablets” (Ex. 32:16). The root for the Hebrew word which means “engraved” is generally spelled CHET-REISH-TET. However, in this context a variant spelling is used, replacing the ultimate TET with a TAV. Because of this slight deviance from the norm, the Rabbis found something deeper alluded to in this verse: “Do not read it as not charut (‘engraved’), but as cheirut (‘freedom’), for the only person who is truly free is one who occupies himself with Torah study.” It seems fairly clear that if the ultimate purpose of the Exodus was to give the Jewish People the Torah at Mount Sinai, then the word for freedom resulting from the Exodus should appropriately be cheirut — and the holiday which celebrates that freedom should be termed Zman Cheiruteinu.

Nevertheless, our understanding of cheirut does not address its meaning vis-à-vis the other words for “freedom.” Why did the Rabbis decide to use the word cheirut for “freedom” instead of the words found in the Bible?

The British philosopher Isaiah Berlin (1909-1997) famously differentiated between two distinct types of freedom: “negative liberty” and “positive liberty.” Based on this philosophical distinction, Rabbi Lord Jonathan Sacks (Chief Rabbi Emeritus of the United Kingdom), offers a deeper understanding as to the difference between chofesh and cheirut. He explains that the adjective chofshi denotes what a slave becomes when he goes free. It means that he can do whatever his heart desires. The word chofesh is related to chafetz (desire) and chapess (search out). Rabbi Sacks, philosopher, identifies this type of freedom with “negative liberty” because it simply denotes the lack of coercion.

Negative liberty may be worthwhile on an individual level, but on a society level there must be some form of rules — one cannot simply do whatever one pleases. On the other hand, law and order must not be imposed in a coercive manner, because then the masses will resent and resist said law. Instead, the law must be presented and taught in a way in which everyone willingly accepts it of their own volition. When this happens, the law becomes a part of them — engrained in their very essence — for the greater good. To that effect, the Rabbis coined a new term cheirut, which denotes a sort of freedom that comes to a society where people not only know the law but study it constantly until it is engraved on their hearts (so charut and cheirut become one). On the surface, this “positive liberty” seems restrictive, but actually, it proves quite liberating.

Truth be told, the cheirut-cognate chorim does actually appear in the Bible, just not in the context of freedom, per se. Chorim appears thirteen times in the Bible in reference to noblemen and other dignitaries (see Rashi to Jer. 27:20). Rashi (to Sotah49a) explains that chorin are people of lineage. The illustrious Wurzberger Rav, Rabbi Yitzchok Dov Bamberger (1807-1878), explains that chorim is related to the Aramaic words whose root is CHET-VAV-REISH, which means “white.” He explains that dignitaries are called “white” because their reputation must be untarnished and because only important people were allowed to wear white clothes in the ancient world. (Rabbi Yaakov Tzvi Mecklenburg (1785-1865) associates cheirut with the Hebrew root chor, which means“hole” and uses those exact letters, but we will not delve into his approach here.)

That said, it seems to me that the Rabbis chose to use the word cheirut and various conjugations thereof in order to convey the idea of freedom on Passover for a very important reason. They wished to stress that newly-freed slaves begin their new lives with a clean slate, and they have the potential to become important people in their own right. On Passover, we recognize and celebrate this potential for greatness. This optimistic, yet challenging, look at a freedman’s bright future warranted the Rabbis’ adoption of a new word for “freedom,” even though the Bible already has two words for that concept.

  • L’iluy Nishmat my mother Bracha bat R’ Dovid and my grandmother Shprintza bat R’ Meir

Rabbi Reuven Chaim Klein is the author of the newly-released work God versus Gods: Judaism in the Age of Idolatry (Mosaica Press, 2018). His book follows the narrative of Tanakh and focuses on the stories concerning Avodah Zarah using both traditional and academic sources. It also includes an encyclopedia of all the different types of idolatry mentioned in the Bible.

Rabbi Klein studied for over a decade at the premier institutes of the Hareidi world, including Beth Medrash Govoha in Lakewood and Yeshivas Mir in Jerusalem. He authored many articles both in English and Hebrew, and his first book Lashon HaKodesh: History, Holiness, & Hebrew (Mosaica Press, 2014) became an instant classic. His weekly articles on synonyms in the Hebrew language are published in the Jewish Press and Ohrnet. Rabbi Klein lives with his family in Beitar Illit, Israel and can be reached via email to: rabbircklein@gmail.com

Reprinted from Ohr Somayach here.

Chessed Campaign for Israeli Couple

A young couple with mental illnesses living in Eretz Yisrael has fallen into debt due to expensive medication not covered by their insurance.

The husband is currently earning a license (CNC Machining), and they are receiving financial guidance from Ohr Lanefesh. They have every intention to “make an honest, kosher, respectable living” and not be a burden on society.

But they do need some help to clear their debt.

Please go here to help out and learn more…

מהדורה חדשה: ספר ‘ביום הראשון תשביתו’ בענין מכירת חמץ

לבאר דברי הבה”ג שכתב במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים” ומכתב הערות על זה ותשובה על ההערות בתוספת מרובה

תיקון רשות הרבים (הוספה על בריתי יצחק עירובין)

מאמר התורה חסה על ממונם של ישראל
בנתינת דגש על בעיית יוקר הדירות במרכז הארץ

Download (PDF, 2.68MB)

Reprinted with permission.

מדוע הרב מיכאל אברהם הצביע למפלגת זהות

על מפלגת ‘זהות’ כנווה מדבר (טור 207)

124 תגובות / י״ז באדר ב׳ ה׳תשע״ט – 24/03/2019

בס”ד

אחרי הפצרות רבות מכמה כיוונים החלטתי שאין מנוס אלא להיכנס למי האפסיים הפוליטיים ולעסוק בנושא המשעמם, הירוד והבלתי רלוונטי, למי להצביע בבחירות. אני לא אכנס לנושא בכללו אלא אסביר מדוע אני נוטה להצביע למפלגת ‘זהות’ של פייגלין, וה’ יעזור לי מהתגובות שאקבל כאן (אני משער שזה יהיה קצת יותר ער מאשר התגובות לדיון שלי בצו הקטגורי או לטור 202 על פסוקים ופסוקיות 🙂 ).

אקדים ואומר שבניגוד לרצון שעולה מהבקשות שקיבלתי לא אכנס כאן לדיון בפרטי המצע של ‘זהות’, כי זו לא הנקודה. אני אישית נוטה לתפיסות של חופש, הפרטה וקפיטליזם, והמצע של ‘זהות’, רובו ככולו, אינו אלא אוסף נגזרות של הרעיונות הללו – כמו הפרדת דת ממדינה, לגליזציה, שוברים בחינוך,[1] נטילת המונופול מהוועדים וכדומה (בתוספת הטענה שהזהות הלאומית והאישית היא חלק מהחופש של האזרח והאדם, מה שמכניס  לשם רכיבים שנראים סותרים את החופש שבו דוגל המצע בכללו). במובן הזה אני מזדהה עם חלקים ניכרים מהמצע שלהם. אבל כפי שאסביר בהמשך לדעתי הצבעה עבורם לא תלויה בהסכמה למצע שלהם ובוודאי לא לפרטים, ולכן אני מקווה שיסולח לי אם ארשה לעצמי לא לעסוק בזה כאן.

תיאור המצב

כבר מזה זמן אני מתלבט, וגם כתבתי זאת כאן. בעיניי כל המפלגות בין חדרה לגדרה הן בערך אותו דבר. כולם יעשו (בעצם לא יעשו) את אותם דברים בתחום המדיני ביטחוני, וכנראה גם בתחום הכלכלי. לכן מה שנותר בעיניי בעל המשקל הרב ביותר הוא התחום החברתי. שאלות כמו דת ומדינה למשל, והיחס לקבוצות אוכלוסייה שונות. לכן, על אף המיאוס חשבתי לתת את קולי למפלגת מרצ (להצביע ולהקיא), שכן במישור הזה היא תעשה בערך את מה שאני חושב. אבל בסופו של דבר המיאוס והבוז שאני רוחש לרמת האינטליגנציה הירודה שמשתקפת אצל דובריה [2] הכניסו אותי לדילמה, ומסקנתי הייתה לא להצביע בכלל.[3]

בחודשים האחרונים התעוררה האופציה של ‘זהות’. אמנם איני מכיר שם אף אחד מהמועמדים, אבל פייגלין, שהוא כנראה פחות או יותר המפלגה, נראה כאיש אינטליגנטי ורציני, והשקפותיו קרובות לזו שלי ברוב הדברים המעשיים. עד לפני כחודש היה לי ברור שזוהי הצבעת מחאה שכן הם היו רחוקים מאד מאחוז החסימה (גם כאן באתר לא התייחסתי ברצינות לדיווחים על סקרי עומק שמצביעים על סיכוי ריאלי, וגם היום אני חושב שהיה מדובר אז, בעידן טרום הקנביס, בטענות חסרות בסיס). זה לא ממש הפריע לי, שהרי ההצבעה שלי בין כה וכה לא משפיעה על כלום (קול אחד), אבל עדיין היה מקום לדון למה לבזבז חצי שעה על השטות הזאת. כעת נראה שהם צולחים את אחוז החסימה והאפשרות נעשית ריאלית יותר (הודו לגראס כי טוב כי לעולם חסדו). זה כמובן הופך את ההצבעה לרלוונטית יותר.

בימים האחרונים ‘זהות’ מאיימת לכבוש את כל הכנסת בסערה, וזאת לא בגלל מצעה המהפכני אלא פשוט מפני שהיא דוגלת בלגליזציה של הגראס. זה לפעמים נראה כמעט כמו הנושא העיקרי במערכת הבחירות העכשווית (למעט הטלפון של גנץ והשמלה של מירי רגב). אין פלא, שכן מערכת הבחירות נכון לעכשיו היא תכנית הריאליטי השלישית הכי פופולרית (אחרי הישרדות וטבח נולד), ולהערכתי גם הירודה ביותר ברמתה ובמידת העניין והרלוונטיות שבה. זה נראה ממש כמו משחק ילדים, שבו האחד אומר לאחר שהוא שקרן/מושחת והשני מאשים את הראשון בזה שהוא התחיל, ובכלל הוא גמד. ואז הלה עונה לו שבעצם הוא הומופוב, והאחר עונה שהאיראנים גנבו לו את הטלפון. וכל זה בראש מהדורות החדשות ובמרכז היומנים. אם הייתי גננת והילדים בגן היו מתנהלים כך הם היו נשארים כיתה. אין פלא שאפילו הגראס הוא משב רוח מרענן בערימת הזבל שבתוכה אנחנו מבוססים בשבועות האחרונים.

למרבה האירוניה, שמעתי כאלה שמאשימים את ‘זהות’ בהסתרת מצעה ואופייה הימני (ר”ל), מה שנשמע משעשע במיוחד כשזה בא מכל הזומבים הזהים שמאכלסים את המרכז-ימין-שמאל, כלומר מאוסף חסרי הזהות והמצע שרוח ה’ מפעמת אותם בין צרעה ואשתאול (או בין חדרה לגדרה). ‘זהות’ עוסקת בעיקר במצע המפורט שלה שמצוי לעין כל בספר שיצא לאור ובאתרי אינטרנט. כל השאר משחקים בג’ולים בגן הילדים ומאשימים אותם בהסתרת המצע.

משה פייגלין

משה פייגלין הוא אדם עקבי עם משנה סדורה שעיקרה חופש קפיטליסטי מוחלט (שכאמור, כולל זהות לאומית), ושלילת כל התערבות ממשלתית בחברה, בערכים ובכלכלה, למעט נושאים שבהם יש הכרח בזה כמו ביטחון ושיטור. הוא מתנגד לוועדי עובדים חזקים ולסוציאליזם, אבל גם כאן באופן עקבי. הוא לא שולל זכות של עובדים להתאגד, אבל מבקש לדאוג לכך שזה ייעשה מרצונו של כל אחד מהם, וטוען שהאיגודים הללו לא צריכים לקבל זכויות והגנת יתר. זו הסיבה לכך שהוא מצליח לאגד סביבו אנשים ומצביעים בעלי השקפות שונות בתכלית. כולם יכולים להתאגד תחת רשימה שנוטלת מהמדינה את הסמכות והיומרה לקבוע ערכים ולכפות אותם על אזרחיה. לכן ההאשמות על חוסר עמוד שידרה שמאגד תחתיו אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות נובעת מחוסר הבנה של שחקני הריאליטי האחרים שמתעקשים לבוסס בביצתם והכניס לתוכה גם את כל השאר.

פייגלין הוא איש רהוט ומדויק (אם כי לעתים קצת פשטני), ותענוג לשמוע אותו מתראיין ומדבר, שכן הוא מקפיד על הבחנות מושגיות ורעיוניות, מה שמוציא מן הדעת רבים ממראייניו ויריביו. לא פלא שבמקרים רבים הם מגיבים בסיסמאות והשמצות חסרות שחר ובחוסר הבנה לדבריו. במובן הזה הוא ממש נווה מדבר (לדעתי רק סמוטריץ’ יכול להיחשב ברצינות כמתחרה שלו, ואולי קצת בן גביר – אם כי הוא לא ממש ברמה הזאת).

בעברו הוא הנהיג תנועת מחאה ציבורית מרשימה (שמחמתה נשללו ממנו זכויות פוליטיות והוא מוכפש בצורה שנראית בעיניי נגועה ופוליטית להחריד. ממש מקוממת)[4], ועבר קריירה פוליטית שנויה במחלוקת בליכוד (את דעתי השלילית עליה כתבתי בין היתר כאן ובטור 85). הוא מוצג כגזען ופשיסט, ושוב על לא עוול בכפו. למיטב הבנתי אין בו מאומה מכל זה, אבל זה חלק מההיסטריה האנטי גזענית שהשמאל הבלתי אינטליגנטי נוהג להשתמש בה.[5]

על מצע והיעדרו

דומני ש’זהות’ של פייגלין היא המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית שיש לה משנה סדורה ושיטתית. חשוב להבין שהמצע שלהם פותח לאורך שנים רבות, ולא אורגן במהירות לקראת הבחירות כמקובל במחוזותינו. יש כמה מפלגות אחרות שכתבו מצע (מיעוט קטן), אבל הוא כולל בעיקר אוסף אקלקטי של אמירות פופוליסטיות, ללא פירוט וללא ביסוס, ולכן גם אין רצון ולא סיכוי ממשי שהוא ייושם. ברוב המקרים זוהי כתיבה כדי לצאת ידי חובה. כך למשל שמעתי ברדיו מרואיין איש ‘כחול לבן’ (דומני עופר שלח) מתגאה בכך שהם הושיבו שלושה אנשים (יועז הנדל, חילי טרופר ועופר שלח) במשך שלושה ימים אינטנסיביים והם כתבו את המצע בכל התחומים. על אף עשרות העמודים שהוא מכיל, אתם כבר יכולים לשער איך נראה מצע כזה. הוא לא עבר דיון בין הגורמים השונים במפלגה (שדעותיהם חלוקות בנושאים שונים, עד כמה שיש להם דעות בכלל), ורובו ככולו אוסף סיסמאות נבובות (נדאג לחלשים, נילחם בשחיתות, נדאג למיטות בבתי חולים, לחינוך, לסובלנות וכו’ וכו’) שאין לאף אחד כוונה רצינית לקיים אותן. אין פלא שבשיחות עם המועמדים שלהם אף אחד לא מתייחס למצע המפלגה. נראה שהוא נכתב כי היה נראה להם מביך שתהיה מפלגה ללא מצע (מה שכבר מהווה שיפור לעומת עמיתיהם מרוב המפלגות האחרות). מה שמדהים הוא שהדובר ששמעתי נשמע מאד גאה על כך שהם טרחו וגיבשו מצע בצורה “כל כך רצינית”. טוב, האחרים לא עושים אפילו את זה. מכאן תבינו שכל מי שמסיק מסקנה כלשהי על תכניותיה של מפלגה בישראל של ימינו לאור קריאת המצע שלה, עושה זאת על אחריותו הפרטית. לכן גם רוב המפלגות לא טורחות לכתוב ולפרסם מצע, ובצדק. רק הבוקר גחכתי לעצמי בהנאה כששמעתי פרסומת לפרוייקט של mako שמיועד לסייע לאדם למצוא את המפלגה שהכי קרובה להשקפותיו. איני יודע על בסיס מה הם מתיימרים לעשות זאת (אולי רוח הקודש?…).

אני לא יכול להתאפק מלהציג כאן את ההברקה שחשבתי עליה בבחירות הקודמות, כאשר רצה לכנסת מפלגתה של ציפי ליבני שכינתה את עצמה ‘התנועה’ (ז”ל). אני זוכר שאז חשבתי לעצמי שיש כל מיני תנועות: פעם הייתה התנועה למען עצירת הנסיגה מסיני, יש (או הייתה) תנועת העבודה, התנועה לאיכות השלטון, יש תנועות שלום למיניהן, תנועות מחאה וכדומה. שם התנועה מעיד בדרך כלל על מטרותיה (שלום, עצירת נסיגה, איכות השלטון וכו’). לפי הלוגיקה הזאת, אצל ציפי ליבני זו “התנועה” וזהו, כלומר תנועה שמטרתה להיות בתנועה, כלומר להיבחר לכנסת: התנועה למען הוואקום (=כיסא לציפי לבני). למעשה, חשבתי לעצמי, השם הזה הוא אולי הדבר הכי אינטליגנטי שיצא אי פעם מציפי ליבני (גם שעון עומד… ).[6] במובן הזה מדובר בשם גנרי לכל המפלגות שמתמודדות בימים אלו.

אין פלא אפוא שהבחירות מתמקדות במישור הפרסונלי, בהטחת האשמות וסיסמאות ריקות ובמשחקי מילים ותגרות ילדותיות בין האינפנטילים שעל המגרש. לשווא תחפשו שם דיון כלשהו שעוסק במצעים ורעיונות. זה הדבר האחרון הרלוונטי לתכנית הריאליטי הגדולה הזאת. מערכת הבחירות אינה אלא אוסף טיזרים ודפי מסרים שמכניסים את פלוני תחת כותרת (גזען, שמאלן, ימן, סחיט, מושחת וכדומה), וצוותי תגובות שטורחים לשבת ולעקוב אחרי כל אמצעי התקשורת 24/7 ולשלוח תגובות לקוניות וחסרות כל משמעות וחשיבות. מדובר במשחק אחד גדול ומרגיז, שכולו חסר ערך וחסר טעם. דבר אחד ברור: אין לו שום משמעות לגבי ההחלטה למי להצביע אם בכלל מישהו מחליט להשחית את זמנו וללכת להצביע.

חשוב לי להבהיר שהבעיה שלי אינה באלימות של השיח אלא ברדידות והאווילות שלו. לכן גם יש לי בעיה עם כל המחאות נגד האלימות המילולית בשיח ובתעמולה. זה האספקט השולי והפחות חשוב שבעניין. אחרי שמרוקנים את התכנים מה שנותר הוא שיח רדוד ומשתלח ובעיקר אישי. די מדהים, ואולי בעצם לא כל כך, לראות את כל התקשורת שלנו על כל שוטיה ועקרביה מגויסת לטובת הריאליטי המטומטם והמעליב הזה. בעצם היא לא רק מצטרפת לקרנבל הזה אלא במידה רבה יוצרת אותו (ואז מייללת על רדידות השיח והאלימות שלו). גם כשכבר נכנס דיון תוכני כלשהו הוא מתמקד בטלפון של גנץ ובלגליזציה של קנביס ושאר נושאים תפלים וטפלים. לדעתי עדיף כבר לשדר ברצף ובגל פתוח את האירועים המסעירים מבית האח הגדול (אם אפשר היה לכסות מעט יותר את האנשים והנשים שם אזי בייאושי אולי הייתי שוקל אפילו לצפות). להערכתי, הרמה תעלה פלאים מול מה שמשודר בתקשורת היום. המצב הנוכחי הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור, אם כי אולי עלבון מוצדק כשרואים את שיתוף הפעולה הציבורי עם הפארסה הזאת.

היתרון העיקרי: אידיאולוגיה מגובשת ודיון רעיוני

מהאמור עד כאן עולה היתרון העיקרי והמרכזי של ‘זהות’ ושל פייגלין, והוא עצם הכנסת המישור הרעיוני והעקרוני למערכת הבחירות. הם מהווים נקודת אור, ממש נווה מדבר, במובן של ניהול דיון עקרוני שממוקד ברעיונות ובדרך ולא רק באנשים וסיסמאות כמקובל אצל מתחריהם. זו כנראה גם הסיבה העיקרית לכך שהם לא מצליחים לעבור מסך, כלומר לקבל זמן שידור וסיקור. אמצעי תקשורת הגיוני וסביר היה חוסם את כל המפלגות על כל תגובותיהן ולא נותן לכל הזבל הירוד שהן מטיחות לחלל ולו שניית שידור אחת. למעשה, אם רשתות השידור היו מקבלות החלטה מתבקשת לא לשדר סיסמאות אלא רק טיעונים וטענות (למעט בנישות פירסומיות), נדמה לי שהתוצאה הייתה פחות או יותר שידור ישיר של מסע הבחירות של ‘זהות’ 24/7 בכל אמצעי התקשורת, ותו לא מידי.

כיום, גם כשכבר מתייחסים תקשורתית ל’זהות’ זה בעיקר ביחס לאנקדוטות, כמו למשל בהקשר של הלגליזציה, שהיא נושא אזוטרי (בלי קשר לדעתכם עליו לגופו). אנשים רבים אפילו לא מבינים שמבחינת ‘זהות’ הלגליזציה אינה נקודה ספציפית אלא ביטוי לאידיאולוגיה שלימה וסדורה של חופש והתנגדות למעורבות ממשלתית. לכן רבים גם לא מבינים כיצד זה מתיישב עם תפיסות שמרניות, ומה החיבור בין פייגלין לבין כמה הזויים שעוסקים בנושא הזה כמרכז עולמם. יש לציין שאי ההבנה הזאת לא קורית בגלל שאנשי ‘זהות’ מסתתרים מאחורי הנושא הזה, כפי שמאשימים אותם, אלא בגלל שהתקשורת בוחרת להתמקד דווקא בו (זה משתלב טוב עם הריאליטי ועם הרצון להימלט מדיון ענייני במשהו). הדבר המאכזב הוא שנראה כי דווקא ההתמקדות בלגליזציה היא שהעלתה אותם על המפה, ובזכותה הם מאיימים כעת ברצינות לעבור את אחוז החסימה ולכבוש את הכנסת בסערה. לאורך כמה וכמה ימים ‘זהות’ נמצאה במרכז השיח הציבורי בגלל עניין הלגליזציה. אני בעוניי לא הבנתי למה ‘עלה ירוק’, בעלי זכות היוצרים, לא הצליחו באותו עניין, אבל נפלאו ממני דרכי העדר ושעיטתו.

המשך לקרוא…

מאתר הרב מיכאל אברהם, כאן.