התורה אינה תלויה במשה רבנו, ‘וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים’ – משך חכמה

משך חכמה שמות ל”ב י”ט:

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות א”י וירושלים כו’ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא”י ובחו”ל [לבד מצות התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה’ דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור (ע’ דברים ה, ה) אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחויבת המציאות, כי קוב”ה ואורייתא חד (זוהר פ’ אחרי עג) וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית”ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע”ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי’ גם חטא עגלי ירבעם יעוי”ש היטב למתבונן.

וע”ז צווח משה ככרוכיא האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה’ עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה,והראיה כי ל”ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה, (מכילתא בא ה) ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי”ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית (ע’ הושע ו, ז) הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה (ע’ יחזקאל ז, ב), וטיטוס נכנס לקדש הקדשים וזונה עמו (גטין נו:) ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה (ע’ שבת פח:) המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי”ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו’ (בבא בתרא צט) ודו”ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס”ת, והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח”ג פרק מ”ח.

וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר”ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית”ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה. וזה דברי (הגמ’) [המדרש] (שמות רבה מב-ו) בכל מקום ומכילתא (יתרו יט-ב) שגם על עת עמידת בהר נאמר (ובלבבם) [ובלשונם] יכזבו כו’ (תהלים עח, לו) שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל.ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב”ה יישר (שבת פז) שאמר לו הקב”ה פסל לך שני לוחות אבנים כו’ וכתבתי על הלוחות כו’ אשר שברת, היינו ג”כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש”י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית”ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל ית”ש וזכרו. וכמעט ע”ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה וכו’ השמר לך כו’ כו’ (דברים ד, ט. טו) ודו”ק.

ולפ”ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב”ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב”ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית, וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת (כא, ה) כי אמרו למה העליתונו שניהן שוין, באו אז הנחשים ונשכום יעו”ש ברש”י ודו”ק.

ובזה מבואר דברי התו”כ סוף פרק א’ (ויקרא ג) דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב”ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק”א ומש”כ נראה נכון ודו”ק.

…

וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו’ שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק”ד [ירושלמי מגילה פ”ק], (ה”א ב:) לכן רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ה’ אלקינו שהוא המקדש כי הנקראים בשמו ודו”ק.

ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב’ בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, (ירמיה מד, יח) אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט”ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, מי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט”ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בד’ יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו, א”כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור (חגיגה יא:), שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ה’ אלקינו (דברים ו, ד), היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ה’ אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו.

ויש להאריך בזה ואכ”מ.

וחסד לאומים חטאת: עוד בענין חילוק מצות צדקה מִ’צדקת’ האומות

ביאור הענין כבר הובא מרש”י משלי.

והנה חז”ל בפירוש, שמות רבה סוף פרשה ל”א:

“מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו”… כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם והמשל הדיוט אומר מנאפת בתפוחים וחולקת לחולין.

גרוע מעוף חסידה.

WHO ELSE Agreed With the Satmar Rebbe About the Falsity of Most Chassidic Tales?

Baal Shem Tov Tales – Must They Be Believed?

Thursday, August 1, 2019

Note: This is not a question for Misnagdim. Of course, for them, the answer is no. The question is for Chasidim.

 

Recently an interesting talk was given by Rabbi Daniel Glatstein, a young and talented Rabbi in the NYC area, on the topic “The Adventures of the Ba’al Shem Tov & Must You Believe Them”.

He went through a spectrum of opinion on the matter, ranging from Breslov (people must believe them totally) to the חידושי הרי”ם (first Gerrer Rebbe), who, as reported in the sefer אור פני יצחק in the name of his Rebbe, said that the stories are not true.

Interestingly, even a Breslover source mentioned by the speaker (ספר כוכבי אור) that says that people must believe all the stories in the work שבחי הבעש”ט, says about other Beshtian tales that most of them were related when the speaker was between his third and fourth cup of wine, and the listener was even further along in his משתה יין, in the עולם הדמיונות, and are overwhelmingly false.

More details available in the talk.

May we merit to avoid שקר and serve הקב”ה באמת.

From Musings of a Litvishe Yid, here.

Did the Mishna Berurah Think the Dictionary and Sources Were Written by the Shulchan Aruch?!

In a recently mentioned article by Rabbi Y. Inbal — הרב יהושע ענבל בענין מקורות השו”ע וביאורי המילים he brought examples of issues arising with the Rema’s “running dictionary” and the interspersed sources on the S.A’s text.

Now, it appears in several places the Mishna Berurah thought these words were authored by the Rema or Mechaber.

S.A Orach Chaim 328:9:

החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי’ תחלת חולי), מחללין עליו את השבת.

M.B. S.K. 24 writes directly on the parenthetical translation:

תחלת חולי, (יג) וכן באמצע המחלה אבל בסוף חולי שכבר תש מחלתו ליכא סכנתא ע”י סימנים הללו וכ”ש כשרוצה לעשות רפואה (יד) כדי להגביר אור עיניו דבודאי אין מחללין משום זה.

Rema O.C. 159:12:

אם הקוף (פי’ מין חיה סימיא”ה בלע”ז) נותן מים לידים, יש פוסלים ויש מכשירים, ונראים דבריהם (ומ”מ יש להחמיר).

M.B. 159:71:

מין חיה, ויש בה (סה) קצת דעת לתשמיש.

Sha’ar Htziyun S.K. 65:

ובכ”מ נסתפק אם דוקא קוף משום דבר תשמיש הוא קצת או אורחא דמלתא נקט וה”ה שאר בעלי חיים.

Also see ביאור הלכה סימן רנ”א ד”ה ויש לאדם למעט:

נרשם בירושלמי ובאמת המעיין שם היטב וכן במדרש המובא בד”מ יראה להדיא דאיירי בשבת ולא בע”ש וצ”ל במדרש אלא מן המנחה ולמעלה וכמו שכתבו המפרשים ומ”מ הדין של הרמ”א הוא אמת כדאיתא בגמרא שאמוראים בעצמם היו מבטלים מלמודם כדי להכין צרכי שבת.

But does this ever lead to error in halacha…?

Just Like Mitzrayim, America Is a Weak Reed

An Ally, not a Satellite

Posted on July 13, 2019 by Victor Rosenthal

Despite the fact that my daughter once had one of those T-shirts with a picture of an F-16 and the words “Don’t worry, America, Israel is behind you,” a mutual defense pact with the US is a terrible idea.

Senator Lindsey Graham, a great friend of Israel, recently proposed it, and there are rumors that Prime Minister Benjamin Netanyahu is considering it (right before our election, of course).

Don’t do it, Bibi.

With all due appreciation for my former country, which I still love and care about, increasing Israel’s dependence on the US is not in Israel’s interest.

Treaties are pieces of paper; countries act in ways that advance their perceived national interests regardless of what’s on the paper. In 1956, President Eisenhower promised (or appeared to promise) that the US would defend the right of passage through the Strait of Tiran, which was critical for Israel’s import of oil (in those days, we bought it from Iran!) But by 1967, President Johnson, embroiled in Vietnam, felt that he could not afford the risk that keeping Ike’s promise would involve the US in another conflict. When Egypt expelled UN troops and closed the straits to Israeli shipping, Israel was on her own.

In 2004, President Bush wrote a letter to PM Ariel Sharon encouraging him to continue with his plan to “disengage” (read: withdraw) from Gaza and northern Samaria. It included the statement that “In light of new realities on the ground, including already existing major Israeli populations [sic] centers, it is unrealistic to expect that the outcome of final status negotiations will be a full and complete return to the armistice lines of 1949.” This was understood by Israeli officials, and confirmed by Elliott Abrams, a member of Bush’s National Security Council involved in the negotiations, to imply that construction in the large existing settlement blocs such as Betar Illit could continue. Sharon went ahead with the withdrawal. But in 2009, Obama’s new Secretary of State, Hillary Clinton, reneged on Bush’s promise, saying “there were no informal or oral enforceable agreements” about construction in any settlements. “These settlements must stop,” said Obama.

So much for Bush’s letter – and so much for American credibility.

Even if there were no worries about whether a future administration would live up to commitments made by a prior one, there is the question of how fast the US could come to Israel’s aid. Israel is a tiny country, with little strategic depth. Our response to an attack must be as close to immediate as possible, or it could be too late – as was almost the case in 1973. And although our politicians would deny it, the existence of a treaty would lead to complacency and the erosion of our own deterrent power. We not only ought to defend ourselves, we must.

One of the false accusations made against Israel by its opponents in the US is that “American boys have died for Israel,” in Lebanon or Iraq. A mutual defense treaty would be read as a commitment for Americans to become casualties in service of Israel, something that Israel doesn’t need or want.

I’ve argued that we would be best served by phasing out American military aid almost entirely, for multiple reasons. Israel can afford it: her state budget in 2019 is $116 billion, of which $17.5 billion goes for defense. The 10-year Memorandum of Understanding on aid negotiated with the Obama Administration calls for it to be spent entirely in the US. This weakens our own military industry. Even boots, which used to be made in Israel, are imported from America. And if we had a thriving military industry, sales of weapons to other countries might offset some of the loss in American aid.

Aid also distorts our purchase decisions. If the Americans are offering something for “free,” why build our own or buy something else that might be better?

Further, the existing aid arrangement gives the US too much leverage over Israeli policy. Perhaps we are happy with the Trump Administration’s recent actions on Jerusalem, the Golan Heights, UNRWA, and so on, but have we forgotten how the Obama Administration cut off the supply of Hellfire missiles during the 2014 war with Hamas in Gaza?

In 2012, PM Netanyahu and then Defense Minister Ehud Barak wanted to preemptively attack Iranian nuclear facilities, but were prevented from doing so by massive American pressure, including leaks about Israeli intentions. Perhaps Obama would have stopped Israel in any event, but the leverage of military aid on Israeli defense officials made it easier. I can’t prove it, but couldn’t then Chief of Staff Gabi Ashkenazi – who strongly opposed bombing Iran – have been influenced by the folks that provided almost a quarter of his budget?

Trump will not be president forever, and some of his opponents today make Obama and Kerry look like Zionists. Shouldn’t we prepare for the worst case, rather than the best?

There are some things that we do want from the US. Continued diplomatic support in international forums, continued security and intelligence cooperation (which often greatly benefits the US), and continued sharing of defense technology, as we had with Iron Dome and other systems. We want to be treated as an ally, not as a target of diplomatic warfare and espionage, as we are by many European governments – and as we were for the Obama Administration.

We would like to be able to buy the weapons that we need with our own money and would like to see the policy of helping us maintain a qualitative edge over our enemies continue. We would appreciate non-interference in our internal affairs, and also in our economic relations with other nations. These things would cost the US nothing – indeed, they would pay dividends – and save $3.8 billion in annual military aid.

One of the lessons the Jewish people learned from the Holocaust was that we could not rely on the non-Jewish world to come to our aid in times of danger. Today as antisemitism is growing throughout the world, even in the US, and when our regional enemies are putting strategies into place that they believe will be our undoing, it is more important than ever that we stay as strong – and as independent – as possible.

From Abu Yehuda, here.