למה אין לנו מנהיגות? – אסתר קמרון

ב”ה

אסתר קמרון

למה אין לנו מנהיגות?

במשך חיים כבר לא קצרים, היו לי כמה ידידות שלקו במחלות נפש.  כנראה הן ראו בי קרובת רוח, אף על פי שלמדתי לתפקד פחות או יותר כשפויה.  לאחרונה ישבתי עם אחת מהן בבית קפה.  היא אמרה לי:

“עם ישראל מתפרק כי הוא עם ואיננו אומה”,  והסבירה, כי “אומה” לשון “אם”.  ולקראת סוף שיחתנו היא אמרה לאיזו אמירה שלי “אָמֵנָה”, והסבירה:  “‘אמן’ זה ‘אם’ ונו”ן, שזו אמא בינה, חמישים שערי בינה”.

“מעניין”, אמרתי.  “בספר ‘קול התור’ נאמר, שמשיח בן יוסף ישרוד בעזרת ‘אנשי אמנה'”.

“לא יהיה משיח”, היא אמרה.  “השכינה, היא תהיה המשיח”.

“אבל”, אמרתי, “מישהו יצרטך להכיר בשכינה.  לתת את הדוגמה”.

היא לא קיבלה את זה, ואני לא ניסיתי לשכנע.  אמרנו זו לזו “חזק” ונפרדנו.

וחשבתי על ניסיונותיי, במשך השנים האחרונות, למצוא מנהיג.

זה התחיל בזמן ההתנתקות.  שהיתי אז בחו”ל,  הייתה לי עדיין אמביוולנטיות לגבי מפעל ההתנחלות ורעיונות “משיחיים”.  אבל בהתנתקות היה נדמה לי, שרק מי שהיו לו הרעיונות כאלה נשאר שפוי וראה את הנולד.  כל האחרים, אפילו “שומרנים”, שפעו אופטימיות.  אמרתי לעצמי “אם יש רעיון, שכל מי שאיננו מחזיק בו יוצא מדעתו, ייכתן שרעיון זה אמת”. ואז שמעתי לראשונה על משה פייגלין וקראתי את ספרו “במקום שאין אנשים”.

עכשיו אני כבר רואה שתהיה לי בעיה.  הדברים יישמעו כאילו אני אומרת לשון הרע על איש אחד, שנטפלתי אליו כי התרשמתי מכתיבתו. (וראיתי בו בן תורה שרוצה לגשת לבעיות המידנה באופן מעשי; האהבתי את אמירתו “מציאות – זהו השם החילוני של הקב”ה”.) אבל עיקר נושא התאוננותי הוא נוהג סטנדרטי לחלוטין – זאת הרי הנקודה — והשאר כבר ידוע לציבור.  אני מבקשת מראש סליחה ממשה פייגלין, ומבטיחה לקורא, שאנסה לומר משהו חשוב, שלא יכולתי לומר בצורה אחרת. אולי הוא עוד יחשוב…

ובכן, אהבתי את הספר הנ”ל.  הוא כתוב באופן חזק, וניתוחו את התהליכים שהביאו לגירוש נראה לי סביר מאוד.  גם התרשמתי, שרבים וטובים ראו בפייגלין מנהיג.

אבל לקראת סוף הספר הייתה התפתחות שהדיאגה אותי, כשהוא סיפר שבשלב מסויים הוא ושמואל סאקט ראו צורך לפרוש מעבודתם ולהיעשות מנהיגים של התנועה במשרה מלאה.  מן הרגע הזה, היה נדמה לי שהוא התעלם מלקחי ניסיונו ודן עצמו לכישלון.

כי מה ראינו בפרקים הקודמים של הספר?  הוא, וכל אלה שמחו נגד ההתנתקות, נקטו בטקטיקה של “מרי אזרחי”, של הפגנות בלתי אלימות, כאלה שבארה”ב כנראה תרמו לשיחרור יהודי ברית המעוצות. אבל כאן, קבע פייגלין, השיטה הזאת לא עובדת, כי המשטרה איננה מכבדת את זכויות האזרחים כאשר דעות האזרחים אינן מתאימות לה.  וגם התקשורת נשלטת בשמאל.

כבר שנים לפני כן הגעתי למסקנה, כי מול תשקורת העלולה להיות מודרכת על ידי כוחות הרסניים, יש רק דרך אחת: לגבש תנועה שבה יהיה תפקיד לכל אחד, חבורה שתגבש תוכנית עבודה ותשפיע דרך הקשרים האישיים של חבריה.  בתוכניתו של יתרו ראיתי בסיס סביר להתארגנות.

ללא התארגנות של התומכים, פייגלין וסאקט יכלו בעצם רק להציג הצגות.  להתראיין, להתעמת עם המשטרה.  ולכתוב עוד.  וכמובן, לאסוף תרומות.  אבל: כל זאת אינה פוליטיקה, שלא לדבר על מדינאות.  התנועה שנקראתה “מנהיגות יהודית” לא ממש המריאה.

ב-2010 פייגלין החליט  להצטרף לליכו”ד, צעד העשוי להוביל רק לדילדול המטרות שלו.  הוא ביקר בארה”ב כדי לגייס תמיכה, ופגשתי אותו שם.  בשלב זה כתבתי לו שיר באנגלית (יש לפייגלין אנגלית מעולה). ב-2013, בהיותי שוב בארץ אחרי שהות ממושכת בחו”ל, תרגמתי את השיר כדלן:

“משה, משה”

“משה, משה!” — שמע קול ונפנה

על השביל הכהה שעוד החשיך

לפניו. מי קרא לו? לא בער

שום סנה בטווח ראיתו. אלא

עמדה לה שם אישה תמירה, מבוגרת

ממנו אולי שנות דור. “מי את?” אמר.

והיא במלוא הרצינות ענתה לו:

“אכיר ב’שרח’ כבשם שלי.

שרח בת אשר — כבר נפגשנו פעם.

אבל תחילה אני לך קראתי.

זה אתה, משה? אתה אמור להשיב

בקול חזק ‘הנני.'” “איזה מין

משחק זה?” הוא ענה. “אמנם גדלתי

עם שם ‘משה’ — כמו המון אנשים.”

“אבל הנך מנהיג לישראל,

ואם אינך משה, מנהיג אין לנו.

את תפקידי שלי לשחק התחלתי

תחת לחץ — לא חשוב. ואל תדאג:

לא אדרוש ממך נסים. רק להפגין

אותה תכונה, בה הצטיין משה

רבינו.” “את מתכוונת כנראה

לענוה.” “כן, לענוה. כי היא הדלת

דרכה תבונה תגיע לעולם.

אם תתאזר בה עוד חצי שעה

ותאזין למי שהאזינה

זמן ארוך, אוכל אולי להצביע

על אותה נקודה שבה סטית

מדרך המלך, ואיך תשוב אליה.

הלא אתה ציטטת: ‘במקום

שאין אנשים, השתדל להיות איש’–

אלא שלא רק איש אחד דרוש,

דרושים עשרה, עשרות עשרות,

רשת שלמה של משתדלים-להיות-איש

הקשורים באמונה ובאמת,

הפועלים בהתאמה וכל

אחד לחוד, עם הכלים שלו,

לפי אותם כללים שנמסרו

במשך הדורות מהר סיני

בידי אבות, להם לא הורה חשבון

חפוז לגשש אחרי התקוה

תוך השלכתה הצדה ואחיזה

באמצעי ניכור ואי-תקשורת —

הרבה שנים איבדת בכך,

אך כל שגיאה ניתן עוד לתקן

בעזרת מי שממנו זמן נובע.”

ואז, כמבקשת לקדם

לאיזו תגובה, פחדה ממנה,

“אמנם,” אמרה, “קראו רבים לדרך

שבאתי להורות לך עכשיו

לא מעשית ולא מציאותית.

אך על ‘מלחמת חלומות’ כתבת

כאילו לחלום יש השפעה.

מעשיות מותעית רק תפזר

עוצמה זורמת מרעיון נכון–

הלואי שכשלון אמצעי-השוא

ישיב אותך למחשבה על פעולות

הנובעות בעקביות מענינך,

מענין עם ישראל, תורת ה’,

ומדינה יהודית, החקוקה

בברית סיני, שבה בלבד חקוק

ציור עולם לאנושות כולה.

כבר היום תוכל לנקוט בצעדים

בהם תיפקוד המדינה הכסופה

ייראה: אירגון רגיש, מתוחכם, שקוף.

אתה הרי איש רוח, איש ספרות.

הלא תבנה על כוח יצירה?

דרוש לך קבינט. תוכל למלא

כבר עתה כל עמדה, וכל ממונה

יסביר איך יממש את תוכניתך

בתחום שלו. בכך תמשוך אליך

בוחרים רבים המעוניינים לדעת

מה ומי יקבלו, מלבד איש ישר

אחד. ולא יהיו בשורותיך

אלמונים — שלא ילכו לאיבוד

שום כישרון ושום מלת אמת.

גם הישמר מנטיית הוותיק

להתבצר בפני עצת הבא

לרגע. היזכר באותו אורח

הבא אליך במרגלות סיני

ואת המערכת שתוכניתה

שטח לפניך שקול היטב היטב.

אם לדבר הזה בכובד ראש

הקשבת, הוא ישמור עליך פן

תסמוך על חשבון-שוא שאינו מוביל

למטרה. הלא תורה תראה

תמיד, אם רק נצליח לשים לב,

אי-איזו דרך, בה להתקדם

למרות ימים גואים, שחקים קודרים.”

אמרה. והפנתה ראשה הצידה

לשביל שהתפצל שם. בענן מעליו

נצנצה איזו קרן — שמא עמוד השחר?

אתם רואים כבר, למה יש לי קרבה לאנשים לא לגמרי שפויים. כמבון, אינני שרח בת אשר, כפי שמשה פייגלין איננו משה רבנו.  אבל יש דבר כזה: להיות קרואי בשם, כשה”מציאות” מדברת אלינו ודורשת ממנו להיות יותר ממה שהיננו.  זה צריך להיות זמן כזה, לא?

שלחתי לו את זה וקיבלתי ממנו תשובה – שאיננו מבין בשירה.  אז כתבתי לו את זה בפרוזה.  האם הוא ענה לי?  איני זוכרת.

פייגלין נבחר לכנסת, אבל שם לא יכול היה לעשות הרבה.  ב-2015 הוא פרש מן הליכו”ד וייסד מפלגה משלו. ניסיתי שוב לכתבו לו שיר:

תגלנו

אַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו סָמַכְנוּ

לְהוֹבִילֵנוּ דֶּרֶךְ הַמֵּצָר.

גַּם אִם נִרְצֶה לְהָרִים אוֹתְךָ כַּצָּאר –

הַשְׁפֵּל מַבָּט, הַכֵּר נָא מִי אֲנַחְנוּ,

הַטֵּה אָזְנְךָ, וּבְמַקְהֵלַת צְרָצָר

הַבְחֵן קוֹלוֹת שׁוֹנִים. אָז תְּגָלֵנוּ

וְלֹא כַּצֹּאן תַּשְׂכִּיל לְהוֹבִילֵנוּ

אֶלָּא כְּאֳמָן בִּיצִירָה שֶׁיָּצַר

תִּתְגָּאֶה בְּכוֹחוֹתֵינוּ וּבְשִׂכְלֵנוּ

וְתוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּש בְּכָל תְּכוּנָה.

אֲזַי תִּשְׁרֶה עֲלֵינוּ הַשְּכִינָה

וְרוּחַ הַפֵּרוּד לֹא תַּכְשִׁילֵנוּ.

חֲזַק וֶאֱמַץ, כִּי אוֹתְךָ מִנָּה

ה’, וּבְעֶזְרָתוֹ תִּתְגַּבֵּר.

                                   אָנָּא…

הפעם, נדמה לי, לא שלחתי לו את השיר.  אבל ערב אחד, בתחנת אוטובוס בבית אל, פגשתי אישה שנתגלתה כתומכת של פייגלין.  סיפרתי לה על ניסיוני לשכנע את פייגלין לאמץ את “תוכנית יתרו” והיא אמרה לי שהארגון אמנם מתכוון לעשות משהו מסוג זה.  מישהו בונה תוכנת מחשב …

עברו חדשים.  עברה שנה, נדמה לי, עד שהצליחו לבנות תוכנה, סוף סוף הוזמנתי להצטרף לאיזו קבוצת מייל.  אמרתי להם: אילו היו מחשבים בשנות קום המדינה, המידנה לא הייתה קמה בכלל.

בכל זאת, נסעתי לתל אביב כדי להשתתף במפגש של תומכי המפלגה החדשה.  הדיון, עד כמה שאני זוכרת, הלך על סטיקרים.  הקרינו סרטון שבו נראו תומכים צעירים מריעים וצוהלים.  איש בגיל עמידה נתן תי טרמפ בחזרה לירושלים במכונית הפאר שלו.  בדרך הוא סיפר לי שבקשר לשטחים הוא יותר מתון מפייגלין, אבל העמדה הקפיטליסטית של פייגלין מדבר אליו.

נגד זה התקוממתי וכתבתי מגילה שלמה, שלא עלתה ואיני יודעת אם אוכל למצוא את זה במחשב, כדי להוכיח כי הקפיטליזם הגלוגלי איננו ידידנו והתלות בעשירים לא יעזור לנו. האמת היא  אני קצת סוציאליסטית (לא “פרוגרסיבית”, חלילה), הרי הפער בין העשירים המופלגים ושאר בני אדם מתרחב, וצריך לעשות משהו בעניין, לא?  אבל להיות סוציאליסט ולאומני כמעט בלתי אפשרי, כי צריך לגייס תרומות גדולות לפרסומת בתקשורת ופוסטרים וסטיקרים וכו’.

נסעתי גם לכנס הגדול שהיה למפלגה בתל אביב.  הרבה סרטונים ומוזיקה רעשנית, וכל מיני דוברים עם אינטרסים מיוחדים, ביניהם הומוסקסואל אחד, שהצטרפו למפלגה החדשה על מנת שתכלול את משאלותיהם במצעה, לא חשוב אם כל המשאלות האלה היו קשורות במטרת השמירה על הארץ ואם לאו.  המפלגה הלכה מדחי אל דחי, עד שהיא נעשתה המפלגה של קנביס, נכשלה בבחירות, והתפזרה.

שוב, אני מצטערת אם זה נשמע כמו התקפה על משה פייגלין, ואין כוונתי לעשות ממנו שעיר לעזאזל.  כי הסיפור חזר על עצמו, רק סיפרתי את הגרסה הארוכה ביותר.

עוד דוגמה, הפעם בלי שמות:  נסעתי למפגש של עוד ארגון ימני.  הגענו בזמן (אמנם זו תמיד שגיה).  חדר עם שורות של כיסאות ושולחן בופט בצד, עמוס בכל טוב.  מוזיקה רעשנית ברקע.  במשך שעה אנשים אכלו ושתו ושוחחו עם חבריהם.  לא היה דף שבו היה אפשר לרשום אפילו שם, טלפון וכתובת מייל, שלא לדבר על שכונה, מקצוע, תחומי ידע.  סוף סוף התחילה התוכנית.  כמה אנשים ידועים דיברו, כל אחד במשך כחמש דקות, ואחר כך היה סרטון, ונתבקשנו להצטרף לצוות מגייסי כספים.  ניסיתי לדבר עם יוזמי הארגון, אך ללא תועלת. מה הם עושים?  בעיקר, מזמינים מרצים.

מאז תחילת המלחמה הנוכחית צצו — לצד הקבוצות שניסו ליצור “אחדות” בין  שמאל לימין, לרוב תוך וויתורים מצד הימין — כמה קבוצות הדוגלות באג’נדה ימנית.  בפרסומת ל”מאהל ההכרעה” שנערך ביולי ספרתי אחת עשרה קבוצות.  בין הקבוצות האלה – אמנם לא חקרתי את כולם, אבל לרוב התרשמתי כי מדוברר בקבוצות וואטסאפ – זיהית אחת שהבטיחה לקיים קבוצות מקומיות.  הצטרפתי לקבוצה מקומית, שהתקשתה להניע לחבריה להיפגש ממש.  מנהיג הארגון היה אז בארה”ב, לשם גייוס כספים, ואמרו לנו שהכול ממש יתחיל כאשר אתר האינטרנט יהיה מוכן. (זה נשמע מוכר?)  אחרי כמה שבועות, המרכזת של אותה קבוצה מקומית עקרה ליישוב אחר והקבוצה נשארה ללא מרכז.  כתבתי למנהיג שאני מכונה לקחת את התפקיד על עצמי, אם אוכל קודם לשוחח איתו פנים אל פנים.  לא זכיתי לתשובה.

ראיתי סרטון שהקבוצה הזאת הפיקה, שבה המנהיג דיבר עם עוד איש אחד.  שיחה בין שני בחורים מלאי ביטחון עצמי.

אני נעשית כבר קצת צרודה מלהגיד כי יש כאן טעות יסוד.  בעצם, כולם חושבים במונחים של יחסי ציבור.  אבל יחסי ציבור אינם מגייסים אנשים נאמנים ונבונים.  הנמען של יחסי ציבור נשאר אנונימי, פסיבי ובודד.  וחוץ מזה יש בלי סוף מתחרים לתשומת הלב של הציבור.  האם אצטרף לקבוצה א, לקבוצה ב, או לקבוצה ג,שכולן דוגלות באותן מטרות בערך? וחוץ מזה, אם אנו נראה ביחסי ציבור את שדה התמודדותנו, אז תבוסתנו מובטחת, כי זה עניין של כסף, ולצד השני יש יותר כסף.  הרבה יותר.

איפה כל הלקחים של תנ”ך, של חז”ל?  איפה הענווה של משה רבינו, ששמע לא רק לקול ה’ אלא גם לקול של כל מי שפנה אליו?  איפה עצתו של אלוקי הרוחות, למנות “מנהיג  שסובל כל אחד ואחד לפי דעתו” (רש”י, במדבר כז, טז).  איפה עצתו  של בן אזי: “אל תהי בז לכל אדם…שאין לך אדם שאין לו שעה”?  (אבות ד, ג) איפה מועצת הזקנים?  למה מנהיגי כל הקבוצות האלה אינם יושבים יחד ומחלקים את העבודה?

בקיצור: איפה מנהיגות יהודית באמת?

אם לחזור לשיחתי עם אותה חברה:  הרי ברור ששום יחיד, כריזמטי ככל שיהיה, לא יוכל לבד להתיר את פקעת הבעיות שיש לנו כעת. התפקיד הוא תפקיד של הכלל, של כנסת ישראל. צריכה עבודה מותאמת של אנשים רבים מאוד.  בוודאי צריך מנהיג – מי שיודע להעריך את היכולות של כל אחד ואחת ולהתאים ביניהם.  ייתכן שאדם כזה – משיח בן יוסף — נמצא ביננו.  שרק נחפש אותו, ולא נסתפק במרצים ודוברים ומגייסי כספים ובעלי ביטחון עצמי.

Download (DOCX, 26KB)

שנת המפנה: מבידוד לגדולה – משה פייגלין

המשבר הספרטני שאליו נדחקה ישראל איננו קללה – אלא מתנה מחופשת.

האנטישמיות הגואה בעולם תביא איתה גל אדיר של עלייה, והבידוד המדיני מחייב אותנו לעמוד סוף־סוף על רגלינו שלנו. כך בדיוק נולדו בעבר התעשיות הביטחוניות הגדולות שלנו, וכך גם היום ניתנת לנו ההזדמנות לבנות כאן מעצמה אזורית, יהודית־ישראלית, עצמאית, בטוחה בעצמה, משגשגת ופורצת דרך. מה שנראה כאיום – הוא למעשה נקודת מפנה: הזדמנות נדירה להפוך את מדינת ישראל למגדלור של חירות, אמונה וזהות לכל המרחב.

ערב ראש השנה תשפ”ו, ובמלאת שנתיים לפוגרום שמחת תורה, מוצאת עצמה ישראל בצומת דרכים בין שתי אפשרויות:

האחת –  להפוך ולהיות מעצמה יהודית-ישראלית אזורית בכל המרחב שבין הנילוס והפרת, והשנייה – להמשיך ולשרוד לפרק זמן לא ידוע כקהילת חסות נרדפת של ארה”ב – עד שתתפוגג האפיזודה הציונית ותיעלם מעל דפי ההיסטוריה.

מאז הסכמי אוסלו, בחרו האליטות הישראליות באופן מודע באפשרות השנייה. מערכת הביטחון, האקדמיה הישראלית, התקשורת, המשפט ושאר מוקדי הכוח המשמעותיים – עשו כל שביכולתם בכדי לכווץ את ישראל לתצורה של קהילת סמך חמושה של ארה”ב והמערב הפרוגרסיבי.

הם הגדילו במודע את תלותה הצבאית של ישראל במעצמה האמריקאית, הם הפכו את מערכת המשפט לכזו שפוזלת כל הזמן אל מקבילותיה במערב והם גדעו כל סממן ייחודי של זהות לאומית נבדלת – בחינוך, במשפט, בצבא וברשות הרבים.

את התוצאה הסופית של התהליך הזה חשנו היטב ביום שמחת תורה, תשפ”ד.

התודעה הפרוגרסיבית שפשתה במודיעין ובשב”כ, לא השכילה להבין את המוטיבציה של חמאס ולכן עיניהם סירבו לראות את האיום המתגבש. כך מצאנו את מחסני הצבא ריקים מאמל”ח – בציפייה שבזמן חירום מחסני “הדוד סם” יפתחו עבורינו.

מערכת המשפט האזרחית והצבאית, שראתה עצמה כמשרתת הפרוגרס, ביטלה, במקום לשמר, את ערכי הלאומיות היהודית, שנתפסה  כפרימיטיבית.

מתוך תפיסה שגויה, הובילה הנהגת מערכת הביטחון, בדחיפת מערכת המשפט, אלפי חיילים לסכנת חיים מיותרת בתנאים בלתי אפשריים שיצר האויב במנהרות ובמילכודים – וכך אנו מוצאים את עצמנו שנתיים מפרוץ הזוועה, ניצבים מול אויב לא מוכרע, שמחזיק בשבי כ-20 חטופים חיים שעודם נמקים במנהרותיו ועוד כ-28 גופות חטופים שמוחזקות לצורכי משא ומתן. ישראל הפכה לנבל שבסיפור, וכעת מצויה בבידוד עולמי שלא ידעה כמותו.

ואולם הבמאי הראשי של “ההצגה”, כנראה מבקש שעם ישראל השב לארצו, אל המימד הריבוני והממלכתי, יהפוך למעצמה ישראלית-יהודית אזורית, יחדש בה את תרבותו המפוארת ויבשר לאנושות את בשורת הצדק, החירות והאמונה.

בשנתיים שחלפו הגיש לנו ה”במאי” שלל הזדמנויות לפנות אל הכיוון המעצמתי, אך אנו התעקשנו להיאחז בחזון הסכמי אוסלו – חזון קהילת החסות של ארה”ב והפרוגרס העולמי.

ההזדמנות הראשונה לפעול כמעצמה היתה ביום פרוץ המלחמה עצמה. זוועת ה -7  באוקטובר נתנה לישראל את מלוא הלגיטימציה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הסכמי אוסלו, לכבוש את עזה לחסל לחלוטין את ישות הטרור האיסלאמונאצית שנבנתה שם ולהחיל במקום את ריבונותה המלאה.

אך לא זו בלבד שישראל לא עשתה זאת, היא עשתה בדיוק את ההיפך – מטרת העל האמיתית של המלחמה כולה היתה –  שלא(!) להטיל ממשל צבאי ובכל מחיר שלא(!) לחזור ולשלוט בעזה.

ההזדמנות השנייה היתה מבצע הביפרים שהצליח מעל ומעבר לכל הציפיות. המבצע הכה בהלם את כל ארגון החיזבאללה, אך בישראל לא הוכנה שום תוכנית למינוף ההצלחה ולהובלת שינוי גיאו-פוליטי מובהק בלבנון.

גם כשנכנסה ישראל ללבנון והשמידה את מעוזי החיזבאללה סמוכי הגדר, היא מיהרה לסגת אל הגבול הבין לאומי (ואל התודעה הקהילתית) והמשיכה במדיניות החיסולים – כלומר באסטרטגיה של דחיית הסכנה במקום אסטרטגיה של הכרעה וכיבוש השטח.

ההזדמנות השלישית היתה עליית טראמפ לשלטון ותוכנית ההגירה שהביא לתושבי עזה. ישראל לא שיתפה פעולה עם התוכנית ומנעה בפועל את ההגירה.

ההזדמנות הרביעית היתה התפרקות המדינה הסורית.  טראמפ אמר לנו “לכו וקחו שליש מסוריה”, כלומר חזר ונתן שוב ושוב את מלוא הלגיטימציה לישראל לפעול בתוך המרחב כמרחב מעצמתי הגמוניאלי. ישראל בחרה להשתלט על שטח צר סמוך לגבולה ולהשאיר את סוריה ואת הקהילות שביקשו את חסותה לחסדי רוצח ההמונים ג’ולני. טראמפ הבין שאין לו פרטנר בישראל ופנה ‘לעשות עסקים’ עם ג’ולאני.

ההזדמנות החמישית היתה מבצע עם כלביא. ראש הנחש האיראני הוכה בתדהמה. ראשי הצבא ומדעני הגרעין חוסלו. סוכני המוסד עשו בארצם כבתוך שלהם וחיל האויר שלט ללא עוררין בשמי איראן ועשה בה כל שחפץ. זרם של פליטים החל לעזוב את טהראן ודומה היה כי שלטון האייטולות מתחיל להתערער. אך ההצלחה האסטרטגית המדהימה, הוחלפה למימדי סבב טקטי בלבד. במקום לחסל באלמנט ההפתעה הראשונית גם את חמינאי וממשלתו, במקום להשמיד את יכולות ההפקה ושינוע הנפט (מהלך פשוט הרבה יותר מהשמשת ההגנה האווירית), במקום להשמיד את מערכת ייצור החשמל, הסכרים והתשתיות החיוניות – כלומר במקום להחזיר את איראן לתקופת האבן, מהלך שהיה בהכרח מפנה את זעם ההמונים נגד ממשלתם ומפרק את המשטר האיראני, הסתפקה ישראל בדחייה קצרה של האיום בהמתנה לשיקומה המהיר של היכולת האיראנית.

כשהכלנו את הרוע במקום להשמידו, כשוויתרנו על הניצחון לטובת הסדרות שונות ומשונות, הראנו כי איננו אוחזים ב’צדק’ ואיננו מבשרים שום ‘בשורה’. עמדתנו המתנצלת שבה והבהירה כי ישראל אינה אלא סרח עודף קולוניאליסטי במרחב לא לה.

האנטישמיות גברה, דעת הקהל פנתה נגדנו ועמה החרמות הפוליטיים הגוברים והולכים.

לראש הממשלה לא נותרה ברירה, וככל הנראה ביקש להקדים תרופה למציאות שהלכה והתבררה,  ונאם את נאום ‘סופר ספרטה’.

הויכוח שפרץ סביב השאלה אם נכון היה לומר את הדברים, ומי אשם במציאות הספרטנית שאליה התגלגלנו, אינו רלוונטי.

כך או אחרת, ברור כי  אנו צועדים בטוחות אל מציאות ספרטנית.

מציאות שבשילוב גלי העליה הצפויים והאיום הצבאי הגובר מכל עבר, הם ככל משבר, גם הזדמנות גדולה.

אין זה האמברגו הראשון שחווה ישראל. האמריקנים הטילו עלינו אמברגו נשק עם הקמת המדינה, והצרפתים עשו זאת ערב מלחמת ששת הימים. בכל פעם שנדחקנו למציאות ספרטנית שכזו, דחקה המציאות את התעשיות הביטחוניות בישראל לגבהים חדשים.  משבר סופר ספרטה אליו נדחקנו, איננו קללה אלא מתנה!

זו קריאת השכמה, המבקשת לזקוף את קומתנו, להסיר מעלינו את אשליות התלות ולגלות מחדש את כוחינו האמיתי.

גל האנטישמיות המתפשט בעולם איננו אלא המבשר לגלי עלייה שיחזקו אותנו, והבידוד המדיני איננו איום – אלא הזמנה לעמוד סוף־סוף על רגלינו אנו ולקשור קשרים מסחריים ודיפלומטיים מתוך עוצמה.

כך בדיוק קם ונולד כוחנו בעבר, וכך גם עתה – ניתנת בידינו ההזדמנות לשוב ולבנות כאן מעצמה יהודית־ישראלית עצמאית, שופעת חיים, מאמינה בצדקת דרכה ומקרינה את בשורתה על כל המרחב.

מתוך המשבר הזה אנו נקראים לגדול – ולבשר לעולם כולו כי ישראל חוזרת אל עצמה.

שנה טובה וחתימה טובה