בצל המלחמה ובחסות הטכנולוגיה, עוד ועוד נוסעים דורשים באפליקציות “נהג יהודי”, “לא ערבי”, או “יוצא צבא”. הפגיעה הכלכלית האנושה שנייה רק לתחושת העלבון של הנהגים, שמקווים שתביעה ייצוגית שהגישו תשים לזה סוף
רן שמעוני
06:00 • 26 בנובמבר 2024
הפעם, אמר לעצמו דיאא בראנסי, הוא ימשיך בדרכו וייסע עם המונית שלו עד ליעד. משני הקילומטרים שנותרו לו עד לשם הוא כבר לא יראה פרנסה, ולנהג מונית כל קילומטר בלי נוסע הוא הפסד – אבל ברגע ההוא זה כבר לא עניין אותו. הפעם, למרות ששוב ביטלה נוסעת את ההזמנה בלא הסבר, הוא החליט לנסוע עד אליה, לחנות בצד ולחכות. “מספיק להישאר חמש דקות, ואתה תראה אותה על מונית אחרת”, הוא אומר, “עם נהג יהודי, כמובן”. אלו דקות משפילות, הוא מסכים, אבל לפעמים הוא צריך אותן לעצמו, לשם הוודאות.
מקרים אחרים הם ברורים יותר, ומשפילים לא פחות: נוסעים שמראש מציינים באפליקציות שהם מעוניינים בנהג יהודי בלבד. נוסעים אחרים משתמשים במונח המכובס “יוצא צבא”. זו תופעה מוכרת בשנים האחרונות, אבל מאז 7 באוקטובר היא הגיעה לשיא. על כל עשר נסיעות ביום, מעריך בראנסי, הוא מקבל שמונה ביטולים; כך במשך כל השנה האחרונה. “בן אדם רואה את השם של הנהג באפליקציה, מבין שזה ערבי, ומיד מבטל”, מוסיף בראנסי, נהג מונית כבר 26 שנים, “עזוב רגע את הפרנסה, אתה מבין כמה זה פוגע?”
וזה לא נעצר כאן. בשנה האחרונה, מעידים נהגים, החמיר היחס כלפיהם וחצה לאזור האלימות. עבד (שם בדוי) עבר זאת לפני שבועות אחדים, זמן קצר אחרי שהתחיל את המשמרת היומית. “אני שם עליך זין, ועל כל הערבים אני שם זין”, הטיח בו נוסע, “ואם הייתי עם M16, רוב הסיכויים שהייתי יורה לך בראש. איך אני איתך?” על פי עדותו, וכפי שנראה בתיעוד ממצלמת הרכב שלו, הוסיף הנוסע לקלל אותו ולאיים עליו. עבד ניסה להשיב, להתקומם, אך חשש לשלומו. למחרת הגיש תלונה במשטרה. לדבריו, עד כה היא לא טופלה. “אנחנו בתקופה חשוכה”, אמר ל”הארץ” לאחר התקרית, “המלחמה רק עשתה את זה עוד יותר גרוע. אני באמת כבר לא יודע מה לעשות”.
אובדן העצות משותף לנהגי מוניות ערבים בישראל, אך בחודשים האחרונים הם התחילו להתארגן. תחילה יצרו קשר בקבוצות וואטסאפ, שלחו זה לזה עדויות בזמן אמת. אחר כך נפגשו כולם בטייבה, מאות נהגים שהחליטו לגייס את הבעיה האישית שלהם למאבק קולקטיבי. בחודש שעבר הם כבר הגישו לבית המשפט תביעה ייצוגית נגד חברת “גט טקסי”, שמאפשרת לנוסעים להציב תנאי מקדים בנוגע לזהות הנהג ואף לבטל הזמנה בשל כך – ללא סנקציה נגדם, ובלי תמורה הולמת לנהג.
בתביעה שהגישו הנהגים הם נשענים על לשון “חוק איסור אפליה”, האוסר בין היתר על אפליה במתן שירות ציבורי, ובכלל זה שירותי תחבורה. סעיף 3 לחוק קובע כי “מי שעיסוקו בהספקת שירות ציבורי, לא יפלה מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות”. בכתב התביעה שהגיש עורך הדין האני טנוס, נאמר: “נהגים ערבים מופלים לרעה בידיעת החברה ואף תוך כדי שהיא מעניקה לו במה. היא לא עוצרת את ההפרה למרות שביכולתה לעשות זאת”.
טארק עאזם מכיר את הסיפורים היטב. הוא מקשיב להם, מרים גבה ומחייך במבוכה. רגעים כאלה הם עניין יומיומי גם אצלו. כמחצית מההזמנות שהוא מקבל כוללות הערה מפורשת של הנוסע, שמבקש שלא יישלח נהג ערבי, והוא מוותר עליהן מראש. “ושמונים אחוז מהנסיעות שאני כן מאשר – מסתיימות בביטולים”, הוא אומר, “אתמול, אחרי חמישה ביטולים, הרמתי ידיים וחזרתי הביתה”. עאזם ממהר להציג את ההכנסה שלו בחודשים הראשונים למלחמה, שהיתה אפסית, ולדבריו השנה שחלפה לא היטיבה את מצבו. “יש ימים שזה אפילו יותר גרוע”, הוא מוסיף, “לא מזמן, למשל, היה פיגוע בכניסה לבסיס גלילות. נהג ערבי סובל מזה במשך שבוע”.
לפי הסכם התקשרות רגיל בין נהגים לגט טקסי, נהגי מוניות משלמים לחברה עמלה של 2,000 שקלים בחודש בתמורה לשימוש בשירות. לאורך השנה האחרונה, אומר עאזם, היו חודשים שבהם לא כיסו הוא וחבריו את ההוצאה הזאת. “אני לא יושב סתם בבית, בכל יום אני יוצא לעבוד – שורף דלק, קילומטרז’, שעות – ונשאר רק עם ההוצאות”, הוא מספר, “היום, אם אני רוצה להכניס את אותה הכנסה שהיתה לי לפני המלחמה, במקום לעבוד שמונה שעות בשביל 15 נסיעות – בגלל כל הביטולים אני עובד 16 שעות”.
לא מכבר, כשמלאו לו 40, נרשם עאזם ללימודי שיווק דיגיטלי ברמת גן. הוא הבין שאחרי 11 שנים שבהן ממילא נדרש להתאמץ כדי להתפרנס, הגיע הזמן לעזוב את המקצוע. “פעם החזקתי את הראש מעל המים, אבל היום כולנו מתחת”, הוא מסביר. מהראן בראנסי, יו”ר ועד הנהגים שהוקם בחודשים האחרונים, מספר שכמוהו יש עוד נהגים רבים. הוועד עדיין אינו מנהל מעקב מסודר, אבל המגמה ניכרת בעיניו של כל נהג מונית. “זה מספר לא מבוטל”, הוא מספר, “אנשים מתייאשים ומוכרים את המכוניות, הולכים להיות נהגי אוטובוס או נהגי משאית, או פורשים לגמרי מהענף”.
גזענות בחסות הטכנולוגיה
ענף המוניות במשבר כבר למעלה מעשור, ומצבו מחריף עם היחלשותן המתמשכת של תחנות המוניות המסורתיות אל מול עליית כוחן של חברות כגון גט טקסי ויאנגו. לדברי עאזם, המגמה השפיעה גם על זכויות הנהגים הערבים בזמני משבר. “היתה גזענות גם במלחמות קודמות, אבל התחנות תמיד היו הגב שלנו”, הוא מספר, “הן היו נלחמות בשבילנו גם מול משרד התחבורה כשהיה צריך, וגם מול נוסעים שהיו מתקשרים להזמין מונית”.
אבל היום אין מישהו שצופה בקריאה בזמן אמת. בחסות הטכנולוגיה, כשהזמנת מונית נעשית בלא מתווכים אנושיים, לא רק התפעול נעשה נוח אלא גם גילויי גזענות מובהקים, שהחברה אינה נותנת להם מענה. “בן אדם בטלפון היה מתבייש להגיד דבר כזה, אף אחד לא היה נותן לו לעלות על מונית, אבל באפליקציה אפשר לכתוב ואף אחד לא יגיד לך כלום”, אומר עאזם, “לא רק הוא הגזען, אלא גם מי שמאפשר לו להמשיך לעשות את זה”.
הנוסעים היהודים אינם מביעים רק גזענות לשמה. על רקע הפיגועים ואירועי המלחמה, יש החוששים בכנות לשלומם בכל מפגש עם פלסטיני, גם אם הוא אזרח ישראלי. יעקב דדון, תושב עפולה, שומע זאת כמעט בכל יום, והוא מבין אותם יותר מכל אחד אחר. לפני עשור נרצחה בתו שלי בדקירות בידי חוסין חליפה, נהג המונית שהסיע אותה במגדל העמק. “אנשים מספרים לי שמאז הם לוקחים את הילדים במכוניות שלהם, כי הם באמת מפחדים”, הוא מספר, “אחרי הרצח, אפילו המפכ”ל דאז אמר לי שלא ייתן יותר לבת שלו לעלות על מונית”.
“זו לא גזענות, מה שאנשים מרגישים. זה פחד”, הוא אומר, “אני לא שונא ערבים, חייתי איתם במשך שנים, בחיים שלי לא שנאתי אף אחד”. הוא יודע שהטראומה האישית שלו היא מקרה קצה, שרחוק מלהעיד על הכלל, אבל באמון השברירי ממילא בין יהודים לערבים – די בסיפורו, במלחמה, ואפילו בגילויי האלימות האחרונים שהיו באמסטרדם כלפי אוהדי מכבי תל אביב, לדבריו, כדי להשפיע על החברה כולה. “מספיק שיש מקרה אחד והכל מתהפך לאנשים”, הוא מסביר, “מאז שזה קרה לי, לבת היחידה שלי, זו כבר לא סטיגמה אלא משהו שקרה. ואנשים מפחדים”.
נהגי המוניות מכירים בזה. “אתה רואה גם אנשים שעולים, ופתאום נלחצים”, מספר אחמד אבו מטיר, בן 38, “הם מתקשרים מיד למישהו ומעבירים איתו את כל הנסיעה”. אבל אבו מטיר מסרב לקבל זאת בהבנה. “אתה יושב במסעדה, מי מכין לך את האוכל? אתה הולך לבית חולים, מי מטפל בך? בגן של הילדים, מי המטפלת?” הוא עונה מיד, “אנחנו עשרים אחוז מהמדינה, אזרחים לכל דבר ועניין. היהודים בארץ חושבים שכולם שונאים אותם, שכולם נגדם, ובסוף הם מייצרים את זה. הם צריכים להחליט אם הם רוצים להפריד הכל מהכל או שאנחנו נוסעים יחד באותה הרכבת”.
נהגי המוניות הערבים מקווים שבית המשפט יאלץ את גט טקסי לאכוף את איסור האפליה נגדם. הם סבורים כי הפתרון הוא לבטל את האפשרות של הנוסעים לראות מראש את שם הנהג, להגביל את ההערות שאפשר לכתוב, או לחילופין להשית קנס ראוי על מי שמבטל הזמנה. אבל לדבריהם, משום שמצוקת נהגי המוניות משקפת בעיה רחבה יותר – גם הפתרון צריך להיות בהתאם.
“צריך להתמודד עם הגזענות בכל תחומי החיים, אבל יש לך ממשלה שמעודדת את זה. ככה זה בתקציבים, בבנייה, במערכת החינוך שלנו – והאמת היא שהתעייפנו מזה”, אומר דיאא בראנסי, “יכול להיות שכולנו נשלם מחיר, אבל אני מוכן לזה, בשביל שיהיה פה יותר טוב. זה לא רק פרנסה. יש פה עניין של כבוד”.
נעשה כבד
בשבוע שעבר היינו אמורים להיפגש, עבד ואני. אחרי האיומים שספג מהנוסע, קבענו שאצטרף אליו ושנעביר יחד כמה שעות במונית, כדי להבין את התופעה מקרוב: הביטולים, היחס של הנוסעים היהודים לנהג, וכיצד הם חשים בזמן מלחמה כשהם עולים למונית שנהגה הוא ערבי. אבל אז, זמן קצר לאחר ירי רקטות לשטח ישראל, הוא התקשר לבטל את המפגש. “היו אצלנו אזעקות, אמא שלי התקשרה אליי בוכה, שאני אחזור עכשיו הביתה”, אמר, “אנחנו צריכים לדחות את זה לפעם אחרת”.
במשך כמה ימים הוא לא ענה לטלפון. אחד מעמיתיו סיפר שהאירוע שעבר נעשה כבד יותר ככל שעבר הזמן, ככל שחלחלה תחושת ההשפלה. אבל ערב אחד השיב לשיחה. “חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים, ואני לא רוצה שנעשה את זה”, הודה, “אני אגיד לך את האמת, אני בכלל לא רוצה לעבוד. כבר כמה ימים שאני בבית ונראה לי שאני עוזב את המקצוע. אתם עושים עבודה חשובה, אבל הכתבה לא תעזור. אני באמת לא יודע כבר מה יהיה עם המדינה הזאת”.
מחברת Gett נמסר: “החברה מספקת את שירותיה הטכנולוגיים בצורה שוויונית, ללא משוא פנים, ומגנה כל סוג של אפליה באשר היא. בקשת האישור התקבלה אצל החברה, שתלמד את הטענות ותשיב להן בבית המשפט”.
מעיתון הארץ.
