כמה נפלא הסיפור במדרש (תנחומא תזריע ו): מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו, ובקש לצאת לחוץ לארץ. קרא לאשתו ואמר לה: “בני אדם רגילים לבוא אצלי שאראה את הנגעים, וקשה לי לצאת מעליהם. אלא בואי, ואלמדך לראות את הנגעים. כל שיער ושיער ברא לו הקב”ה מעין בפני עצמו שהוא שותה ממנו. יבש המעין, מתייבש השיער ולוקה”.
אמרה לו אשתו: “ישמעו אוזניך מה פיך מדבר! ומה אם כל שיער ושיער ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו – אתה, שאתה בן אדם, וכמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסים על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב”ה פרנסה!” לפיכך לא הניחה אותו לצאת לחוץ לארץ.
מרעיש למתבונן: לפיכך לא הניחה אותו! אנו, אילו היינו שומעים כזו דרשה, היינו מפטירים: ‘נו, ודאי, לא רצתה להישאר עגונה, אלמנה חיה, ועוד מטופלת בילדים, לכן דיברה גבוהה גבוהה’. אך לא, המדרש מעיד בה ש”לפיכך”, רק משום אמונתה האיתנה, “לא הניחה אותו לצאת”!
ונספר – יהודי פגש בהגאון רבי שמואל הלפרין זצ”ל. כשנודע לו שהוא נמנה על חסידי הגאון הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב זצ”ל, אמר לו: “רבך הציל את חיי!”
“הכיצד?” התעניין רבי שמואל.
פתח וסיפר, שכשהתגורר בוינה היתה פרנסתו דחוקה. החליט להגר לארצות הברית. אמנם הכל מודים שהרוחניות בה בשפל המדרגה, אבל בגשמיות אפשר להעפיל בה למרום הפסגה. הסדיר עניין האשרה ורכש כרטיסי הפלגה. יעצו לו: בוינה מתגורר איש אלוקים קדוש הרבי מטשורטקוב, ראוי שיטול ממנו ברכת פרידה ואיחולי הצלחה, ומאן לשמוע, מה לו ולחסידים ולרבותיהם. אבל הפצירו, והלך. בא לפני הרבי, וסיפר.
שמח הרבי לשמוע, ואמר: “מזה זמן רב מצפה אני לאדם שמפליג לאמריקה. התוכל למלא שליחות עבורי? בכך תהיה גם שליח מצוה, ולא תינזק בדרך!”
מובן שהסכים, אם רק יוכל –
“תמסור פריסת שלום ממני צו דער אמריקאנער גא-ט”, (לאלוקים האמריקאי!)
תמה ונחרד: “וכי יש באמריקה אלוהים אחרים חלילה, והלא ה’ מלוא כל הארץ כבודו!”
“האמנם?!”, תמה הרבי, “הבאמת הוא אותו אלוקים, פה ושם?!”
“ודאי!” השיב בבטחה.
“אם כן”, שאל הרבי, מה לך להרחיק נדוד? האלוקים שיפרנסך שם אינו יכול לפרנסך כאן?!”
נכנסו הדברים בליבו, וביטל את ההפלגה המיועדת באניה “טיטאניק”, שטבעה בהפלגת הבכורה!
ולסיום, הן ידוע שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא (זוהר ח”א ה, א, ח”ב קסא, א), ואלמלא נתנה תורה היינו מבינים ציווייה מהתבוננות בברואים (עירובין ק ע”ב).
בספר הברית (חלק א מאמר יד פרק ח) כתב, שכשם שיש ללמוד מהנמלה חריצות, “לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם” (משלי ו, ו) כך יש לנוד לה על עודף חריצותה, שאמרו במדרש (דברים רבה ה, ב) שאינה חיה אלא שישה חודשים, וכל מאכלה חיטה ומחצה, ומעשה היה, ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור – איזה שגעון כפייתי! כמה “חיטה ומחצה” אפשר לזרוע באמה מרובעת? ודאי לאלף שנות חיי נמלה!
בבית סאה, חמישים אמה על חמישים אמה, אלפים וחמש מאות אמות מרובעות. לשתים וחצי מליון שנות נמלה. בבית כור, שלושים סאין, שבעים וחמש אלף אמות מרובעות. שבעים וחמש מליון שנות חיים. בשלוש מאות כור תשעת אלפים סאין, עשרים ושתים וחצי מיליון אמות מרובעות, עשרים ושתים וחצי מיליארד שנות חיי נמלה. נו, באמת, למה נטע בה השם יתברך כזו אובססיה, כזו קדחתנות? הראיתם מימיכם נמלה נחה, נופשת מנמנמת, מתרגעת? כדי שתהיה לנו לבבואה, לראי, האין רוב בני האדם כמוה?!
ולאידך גיסא – ראיתי מובא בספרים ונרעשתי. נער הייתי, ולא נחה דעתי עד שהלכתי למוכר הדגים ושאלתי. ואישר, אמת נכון הדבר: מאכלו של הדג, דגיגים קטנים ממנו: “דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע את חברו” (עבודה זרה ד ע”א), כשהדג עולה ברשת ופותחים את בטנו, היא מלאה דגיגים. והנה, הפלא ופלא. הדעת היה נותנת, שהדג הגדול רעב, ורודף אחר להקת הדגיגים, בגיחה אחת משיגם ובולעם מאחריהם –
ולא כן הוא. כשמסתכלים רואים, שכל הדגיגים ראשם אל זנב הדג. הוי אומר, משייט היה לדרכו, וטרפו נכנס מאליו לפיו!
יתר על כן, הרבי מאוסטרובצא זצ”ל ציין, שלא זו בלבד שהדג אינו צריך לרדוף אחר טורפו, אלא שאם היה רודף אחריו ומשיגו מאחריו, היו זנבו וסנפיריו דוקרים את גרונו ומנקבים את ושטו, וממיתים אותו. אבל כשנכנס מאליו ללועו מתקפלים סנפיריו וזנבו, ומחליק לקרביו! “להודיענו, כי הגזרה אמת והחריצות שקר” (רמב”ן בראשית לז, טו), זולת החריצות בתורה, במצוות ובעבודת ה’!
(מתוך ‘מקרבן לתורה’ – הגדה של פסח)