הרב משה יצחק פרקש
אברך, מתלמידי הגר”מ שפירא זצוק”ל
ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון – מדוע אנחנו מסרבים להכיר בכך?
ט”ז אב תש”פ
בתשעה באב החולף האזנתי לשיחה שהתקיימה במסגרת “צריך עיון” בין שתי דמויות חשובות ומרתקות – הרב ראובן לויכטר שליט”א והרב אליהו מאיר פייבלזון שליט”א. השאלה המרכזית שבה עסק הפאנל היתה מהי משמעות אבלות החורבן, כאשר אנו נמצאים בארץ ישראל בתנאים טובים ועם פריחה תורנית שכמוה לא נראתה. כל אחד מהרבנים ענה על שאלה זו תשובה שונה, אך תשובותיהם לא הניחו את דעתי. לאחר הפאנל נותרתי מהורהר שעות ארוכות, והדברים שלהלן הם תמצית המחשבות שעוררו בי דברי הרבנים.
הגישה שהציג הרב לויכטר היתה יחס של ביטול לשיבת ישראל לארצו, מתוך מבט ממוקד ובלעדי על הקיום הרוחני של עם ישראל. בעיניו, העובדה שעם ישראל חי בארץ ישראל אינה בעלת משמעות מיוחדת. המגורים בארץ, כך אמר, אינם נבדלים מכל בחינה ממגורים באמריקה. הישיבה בירושלים שאליה אנו כמהים אינה ישיבה פיזית בעיר המוכרת לנו, אלא השגת מעלה עליונה ששמה “ירושלים”. רק כאשר ירושלים העיר תתאים את עצמה למושג עליון זה, יהיה ניתן לומר שהיהודים חזרו לירושלים. בהתאמה, האבלות על החורבן לדעתו היא אבלות על מצבנו הירוד מבחינה “פנימית”. לדעתו, על אף הריבוי הכמותי של הלומדים וידיעת התורה שנפוצה בדור זה, יש חסרון גדול במצב הרוחני הפנימי שלנו, ומפאת חסרון זה איננו מצליחים לצמיח דמויות הוד כמו ה”חזון איש”. הרב לויכטר מבכה על כך שכמעט אין מי שמבין בכלל מהי אותה פנימיות שחסרה לנו, וגם העוסקים ב”נסתר” כל לימודם הוא “חיצוניות שבחיצוניות” התורה.
גם אם אפשר להסכים עם הרבנים הנכבדים על כך שיש להתאבל על דלות מצבנו הרוחני, קשה להשלים עם הביטול של ההיבטים הכמותיים והחיצוניים של הישועה, הן בחומר והן ברוח. התעלמות זו עומדת בניגוד למקורותינו
החוט החורז את גישתו של הרב לויכטר הוא ההתעלמות מהמצב החיצוני, הן הגשמי והן הרוחני, ומיקוד המבט על מערכת פנימית שעודנה חסרה מאד. האבלות, לדבריו, אינה דווקא על החורבן הספציפי של בית ממשי, בית ראשון או בית שני, וגם לא על הגלות המסוימת של עם ישראל בסוף תקופת הנביאים או לפני אלפיים שנה. האבלות היא על ירידת הדורות באופן כללי, על סילוק גילוי השכינה מן העולם, ועל אבדן האמונה מלב האדם.
הרב פייבלזון השמיע מנגינה שונה מזו, אך גם הוא, בתחילת דבריו לכל הפחות, העמיד את צער החורבן על החיסרון בקרבת ה’. בהמשך דבריו הוא הסביר שאין להתעלם משיבת ציון ומהפריחה הגשמית והרוחנית של דורנו, אך הוסיף שעיקר האבלות היא על כך שציבור שומרי התורה אינו מבטא בהליכותיו את משפט התורה. אין בכוחנו לייסד מדינה המבוססת על שלטון התורה באופן של קידוש ה’, ועל כך עלינו להתאבל. האבלות היא אפוא על גלות התורה – על כך שציבור שומריה עדיין סחופים ודווים, והתורה אינה נחשבת לדרך חיים מופתית. הגאולה, מאידך גיסא, תגיע כאשר נראה כי התורה מסוגלת להיות תורת חיים, ולכונן חברה מתוקנת וצודקת.
הרב לויכטר והרב פייבלזון הולכים אפוא באותו קו, למרות שינויי הגוון המשמעותיים: ייחוס משמעות פחותה (או היעדר משמעות כלל) להיבטים החיצוניים, החומריים, של שיבת ציון, מאחר שמבחינה רוחנית מצבנו עלוב. להלן ארצה להתייחס לשני הקטבים של הטיעון: ראשית, לזלזול בהיבטים הארציים של שיבת ציון; ושנית, לאמירות המעורפלות והמופשטות מעט בנוגע לדלות מצבנו הרוחני.
נחמו נחמו עמי
גם אם אפשר להסכים עם הרבנים הנכבדים על כך שיש להתאבל על דלות מצבנו הרוחני, קשה להשלים עם הביטול של ההיבטים הכמותיים והחיצוניים של הישועה, הן בחומר והן ברוח. התעלמות זו עומדת בניגוד למובא במקורותינו. נבואות הזעם של מגילת איכה, לצד הקינות והסליחות, עוסקות בעיקר בחורבן הפיזי של עם ישראל, ובכבוד שמים וכבוד ישראל הירוד הנובע ממצב זה. כיוצא בו, גם רבות מנבואות הנחמה מדגישות את ההיבט החומרי של הישועה, את השיבה לארץ, את הפרחת שממותיה ואת בניין חורבותיה.
המצב בימינו הוא תמונת תשליל של ספר איכה. אם שם נאמר “היו צריה לראש אויביה שלו”, הרי שהיום ישראל מתנשאת על אויביה. אם שם נאמר “איכה ישבה בדד”, הרי שהיום שרים ונשיאים משחרים לפתחנו. אם שם נאמר “איכה יעיב באפו”, הרי שהיום הקב”ה מגלה את השגחתו עלינו באופן מופלא, בהגנה על מדינת ישראל מכל צריה ורודפיה ובשפע שהוא משפיע על ארצנו
מגילת איכה מקוננת על ההשפלה של ישראל ועל הייסורים שנופלים בחלקו, וכמעט אינה מזכירה את בית המקדש ואת חסרון קרבת ה’. לאורך אלפי שנים ביכה עם ישראל את גורלו המר בגלות, את הרדיפות הרבות, את המצור והמצוק שמצאו אותו בנדודיו, ואת הגזרות שניחתו עליו השכם והערב. פרקי התחנונים שנהוג לאמרם בשני וחמישי מקוננים על בזיונו של עם ישראל ועל הריגתו כצאן לטבח. כלומר, הדלות של ישראל היא עניין ממשי וארצי, שבא לידי ביטוי בשפלותו באומות, בהיותו נתון לחסדיהן. באופן דומה, נבואות ישעיהו הנקראות בשבעה דנחמתא מגדירות את הגאולה גם בבניין ארץ ישראל, ובכך שאומות העולם יתנו כבוד ויקר לישראל, והעושר שבעולם יזרום לארץ ישראל ולירושלים.
כאשר נשרף ספר תורה ח”ו על ידי שרפה מקרית, כל השומע זאת נחרד. הכל חשים כי השרפה הממשית של הגווילים היא פגיעה בקדושה עצמה, על אף שהאותיות פורחות באוויר. ברור לנו כי הדבר היחיד שנפגע הוא הקלף, שהרי המילים עצמן קיימות באינספור גרסאות נוספות. למרות זאת, כל אדם עם לב יתעורר לשאול: מדוע עשה ה’ ככה? אנו מזדעזעים בהחלט מהשרפה הפיזית. מדוע אפוא כאשר מדובר בישועה פיזית, אנו עושים כל מאמץ להמעיט מחשיבותה וגדולתה? אין מילים טובות יותר לתאר את המתרחש לנגד עינינו מאשר “היינו כחולמים”: ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון. משורר תהלים מתאר את שיבת ציון במילים: “אז יאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה.” האם חזון זה אינו מתגשם בדורנו?
אין מילים טובות יותר לתאר את המתרחש לנגד עינינו מאשר “היינו כחולמים”: ארץ ישראל נבנית, עולם התורה פורח, אנו חיים בשגשוג וברווחה ובביטחון בארצנו, באדמת הקודש, בציון. משורר תהלים מתאר את שיבת ציון במילים: “אז יאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה.” האם חזון זה אינו מתגשם בדורנו?
תוחלת החיים של הציבור היהודי בארץ היא מהגבוהות בעולם (ושל הציבור החרדי עוד יותר). מערכת הרפואה בארץ נחשבת לפי מדדים בינלאומיים מהטובות בעולם. מבחינה כלכלית, עד לפני הקורונה, האבטלה בישראל היתה נמוכה להפליא. יחס חוב-תוצר יורד בהתמדה כבר שנים, השקל הישראלי נמצא במצב מצוין והשכר הממוצע במשק עולה כל הזמן. כאשר אני שומע על סכנות ואיומים שונים בארץ, אני פונה לחברות דירוג האשראי הבינלאומיות המודדות את מצבה הכלכלי של המדינה בכלים ניטרליים מדעיים, והן משום מה לא מתרגשות מהצהרות איראן ומתחזיות הזעם למיניהן. הן מעלות את דירוג האשראי של מדינת ישראל. כללו של דבר, מדינת ישראל זוכה לחוסן כלכלי ומדיני מדהים, בוודאי ביחס לגילה ולגודלה. בעיתונות הבינלאומית ישראל מדורגת כמעצמה מספר 8 בעולם,[1] וזאת למרות אויביה המקיפים אותה מסביב ואתגרי העלייה והקליטה. אפשר להוסיף כהנה וכהנה, אבל הכיוון ברור – המצב בימינו הוא תמונת תשליל של ספר איכה. אם שם נאמר “היו צריה לראש אויביה שלו”, הרי שהיום ישראל מתנשאת על אויביה. אם שם נאמר “איכה ישבה בדד”, הרי שהיום שרים ונשיאים משחרים לפתחנו. אם שם נאמר “איכה יעיב באפו”, הרי שהיום הקב”ה מגלה את השגחתו עלינו באופן מופלא, בהגנה על מדינת ישראל מכל צריה ורודפיה ובשפע שהוא משפיע על ארצנו.
גם מבחינה דתית-רוחנית, מדינת ישראל כיום היא מחזיק התורה הגדול ביותר שנודע אי פעם. אנו חיים בתקופה של פריחה רוחנית אדירה, ספסלי בית המדרש הולכים ומתרבים משנה לשנה, שמירת התורה והמצוות הולכת ומתפשטת בעם, והציבור הישראלי מסורתי ברובו. נישואין וגירושין מתקיימים בארץ לפי התורה. מוסדות המדינה שומרים על דיני הכשרות, חמץ אינו נמכר כמעט בפרהסיה בארץ הקודש, ורוב רובו של המשק שובת ביום השבת. קשה לומר שבימי עזרא ונחמיה המצב הרוחני היה כל כך טוב. כמובן, אין פירוש הדברים שהמצב מושלם. רחוק מכך. מובן מאליו שיש הרבה מאד לשפר בתחום הרוחני, וראוי להצטער על כך מחד גיסא, ולהשתדל לשפר את המצב מאידך גיסא. בוודאי ישנם גם איומים ביטחוניים ואתגרים כלכליים שצריך להתמודד אתם. עם זאת, מבחינות רבות, מצבנו טוב לאין ערוך מדורות קודמים.
נראה כאילו אנו אומרים לקב”ה: לא, אם אינך עובד לפי התכנית שלנו, איננו מעוניינים בתוצאות החיוביות; מכיוון שלא הבאת את הישועה בדרך שלנו ועל ידי האנשים שלנו, אזי כל מה שעשית עבורנו הופך לחסר משמעות
האם אין בכל זה ריבוי כבוד שמים? מנין הצורך להדחיק את כל החיזיון הזה, למעט את המשמעות שלו, ולחפש חסרונות במצב הפנימי שלנו? להרגשתי, עלולה להיות בכך בעיה עמוקה של חוסר כניעה לרצון ה’. אם הקב”ה גלגל את פריחתו של עם ישראל שלא בדרך שהרב אלחנן וסרמן זצ”ל התווה בעקבתא דמשיחא – כלומר, לא כפי שהיה נראה לנו – האם עלינו להתכחש ולכפור בטובה? נראה כאילו אנו אומרים לקב”ה: “לא, אם אינך עובד לפי התכנית שלנו, איננו מעוניינים בתוצאות החיוביות; מכיוון שלא הבאת את הישועה בדרך שלנו ועל ידי האנשים שלנו, אזי כל מה שעשית עבורנו הופך לחסר משמעות.”
בספר פאר הדור (ג, פה) מובאת אנקדוטה המתארת יפה את מצבנו היום:
כיון שביקש פעם לשבר את אוזן איש שיחו בדבר ערכה של הפשטות בדרך הלימוד וההבנה, סיפר לו החזון איש את העובדה הבאה: לחדרו של רבי חיים מוואלוזין נכנס ובא מגיד מישרים נודע והשמיע לפניו פירוש חדש שהעלה במצודתו לפזמון “בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה”, לאמר: “עיר” רמז להתעוררות כל התעוררות למילין דעלמא – בנויה על תלה, רק התעוררות לדברי אלוקות ועניינים רוחניים מושפלת עד שאול תחתיה. העיר לו רבי חיים מיניה וביה, אילו היו מוסקבה ופאריס חרבות בעוד ירושלים בנויה על תלה כי אז נאלצנו להפקיע דברים מפשטותם, אבל עכשיו שלדאבוננו מוסקבה ופאריס על תלן בנויות וירושלים חרבה, הלא אפשר בהחלט לבאר את הדברים כפשוטם.
ואני שואל: ומה נעשה אנחנו שעיר האלוקים מושפלת אבל לא עד שאול תחתיה? שירושלים במועדיה מלאה צאן אדם? המציאות החיצונית השתנתה, והיא לא כל כך מתאימה לאג’נדה שלנו. אז מה עושים? התשובה, כך נראה, היא שעלינו לשנות רטרואקטיבית את הסיפור, באופן שכביכול מעולם לא בכינו באמת על הצרות הגשמיות ואפילו לא על הרוחניות, אלא רק על חסרון פנימיות. בכך אנו מאלצים את עצמנו לתת לכל התיאורים הפיזיים והממשיים פרשנות אלגורית.
מבחינת הרב לויכטר אין הבדל בין ירושלים לבורו-פארק – העיקר הפנימיות. אמת, ודאי שהעיקר הוא הפנימיות, אבל איך אפשר לתפוס את הפנימיות אם לא מצליחים לראות אפילו את החיצוניות?
החברה החרדית מחונכת להתייחס בבוז לכל עניין גשמי ממשי שנוגע לכלל ישראל בתור עם, בתור אומה. מבחינת הרב לויכטר אין הבדל בין ירושלים לבורו-פארק – העיקר הפנימיות. אמת, ודאי שהעיקר הוא הפנימיות, אבל איך אפשר לתפוס את הפנימיות אם לא מצליחים לראות אפילו את החיצוניות?
למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ
באופן אבסורדי, ההתעלמות שלנו מההיבטים הממשיים של הישועה מביאה אותנו גם להתעלם ממה שכן יש להתאבל עליו. כאן אני מגיע לצד השני של הביקורת, המתייחס אל האופן המופשט והמעורפל שבו דיברו הרבנים על “חסרון הרוחניות”; הוא נובע ישירות מהעניין הראשון – ההתעלמות מתשועת ה’.
אקדים לתגובתי את דרשת ההתעוררות בבית הכנסת שבו התפללתי בתשעה באב בשנה זו. לפני הקינות נשא רב בית הכנסת דברים, וביכה את מצבנו היום. הוא הדגיש את “צרות הקורונה”, את העובדה שאנשים חגגו את חג הפסח בבדידות, את סגירת בתי הכנסת, וקרא עליהם את פסוקי החורבן של הפטרת חזון: “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”; “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע”. כל זה כמובן נעשה בבכי גדול, ביגון קודר ובמספד רב. המסקנה שלו מכל זאת היתה להתחזק בעניין של “ציפית לישועה”. לא יכולתי להתאפק מלומר לבני, שישב לידי: “ראה! מדוע הרב מציע שעלינו לצפות יותר לישועה, ולא מציע להתחזק במה שהנביא מציע: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה? מדוע מאיץ בנו הרב להתחזק בעבודת הלב, ואילו הנביא מתריע בנו: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם; שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם?”
אנחנו מוכנים לקבל כמעט כל ביקורת: על ליקויים בצניעות, בתפלה, בקדושה, בלשון הרע, בדברים בטלים בבית הכנסת, בלימוד תורה ועוד ועוד. אלו דברים הזוכים לפרסום השכם והערב על לוחות המודעות בשכונותינו. אולם, ינסה רב לדבר ברבים על השחיתויות והעוולות – המחרידות לעתים – שמצויות לדאבוננו בציבור […] ואין ספק כי יוקע מיד על עמוד הקלון
אלא, שאנחנו מוכנים לקבל כמעט כל ביקורת: על ליקויים בצניעות, בתפלה, בקדושה, בלשון הרע, בדברים בטלים בבית הכנסת, בלימוד תורה ועוד ועוד. אלו דברים הזוכים לפרסום השכם והערב על לוחות המודעות בשכונותינו. אולם, ינסה רב לדבר ברבים על השחיתויות והעוולות – המחרידות לעתים – שמצויות לדאבוננו בציבור, על זלזול בכספי ציבור, על עושק גננות, על בתי דינים שאינם מתנהלים כראוי, על עסקנים שמשתמשים ברבנים כדי לסגור חשבונות, על שלמונים שמשלמים לגבאים שונים ומשונים, על אפליה בקבלת תלמידים למוסדות, וכדומה – ואין ספק כי יוקע מיד על עמוד הקלון ויובהר לו שאינו שייך למחננו. כנראה שהוא גם מחזיק סמארטפון טמא. הוא עבר צד. כשהערתי כך לבני, הוא מיד ענה: “הרבה חסרונות אדם יכול להכיל; שחיתות אי אפשר להכיל.” ואני החזקתי אחריו: זה בדיוק מה שהקב”ה אומר לנו! לא יעזרו עצרות תפילה, לא תעזור גם “ציפיה לישועה”, לא יעזרו כל מיני קבלות של דברי מצוה ורוחניות. “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.” ובמילים שלנו: שחיתות היא דבר בלתי ניתן להכלה.
לצערי, איננו שומעים בקול נביאינו. אנו לוקחים מהם את מה שיעזור לחזק את האג’נדה שלנו, את ה”פרומקייט” שלנו, אך לא את דבר ה’ על ידי נביאיו. על זה צריכים לבכות: על כך שאין אחד שמתריע על השחיתויות הנוראות הקיימות, ודווקא סביב מוקדי הכוח של הציבור שלנו. אני מבין את הרבנים הנמנעים לדבר על זה; גם אני מפחד לכתוב באופן ברור את מחשבותי. אנו בגלות שבה אין אפשרות אפילו למחות על עושי עוול שלא כדת.
המשך לקרוא…
מאתר צריך עיון, כאן.
