הפסיקו “להסדיר” ותנו לשוק להסתדר!

היכן שיש נוסעים (ביקוש) – תמיד יהיו מסיעים שיתפרנסו מהסעות. כל מונית או חברת אוטובוסים שתבחר לעצמה קווים ותעריפים. אין צורך בבחישת פוליטיקאים.

בפוסט הקודם כתבתי על הרגולציה בענף המוניות שמפעילה מדינת ישראל ושר תחבורתה, כץ. זוכרים? לא יותר משתי נסיעות שיתופיות ביום, וחלילה – ללא רווח (רק כיסוי הוצאות).2430

לא רק את המוניות “מארגן” לנו כץ, אלא גם את מוניות השרות, בהן עשה “רפורמה“. 1700 קווי מוניות שרות אמורים להתווסף ל- 800 שקיימים כבר היום. הוא ממציא קווים ומסלולים חדשים, מפרסם מכרזים, מוסר קווים לזכיינים מאושרים, קובע מחירים ואמצעי תשלום (כרטיס רב-קו, אבל רק בימי חול).

עיסוק לגמרי מיותר ומגביל. היכן שיש רק זכיין אחד שרשאי להפעיל מוניות שרות יש גם “מחיר אחיד ומאושר” ששר התחבורה קובע – בהכרח, מחיר גבוה ממחיר השוק. המדינה לא צריכה לעסוק כלל בהסדרת התחבורה הציבורית. כל מונית (שרות או לא) תיסע באיזה קווים שהיא בוחרת, בלי הגבלה ובלי קביעת מסלולים ותעריפים על ידי המדינה.

היכן שיש נוסעים (כלומר יש ביקוש) תמיד יהיו מסיעים (שינסו להתפרנס מהנוסעים) ותהיה תחרות שתבטיח את המחיר הנמוך האפשרי. בשוק חופשי הכול מסתדר מאליו, אין צורך בהתערבות הממשלה. אין צורך בקביעת קווים, פרסום מכרזים, קביעת זכיינים וקביעת תעריפים. רגולציה ממשלתית עולה לנוסע כסף. היא מגדילה את הוצאות ספקי השרות, ומעלה את מחיר השרות לטובת הזכיינים הבלעדיים (חברות המוניות) שנהנות ממונופול בקווי הזיכיון בחסות הממשלה.

פוליטיקאים, כמובן, אוהבים ל”הסדיר” דברים. למה? ראשית, כדי להצדיק את קיומם ולהגדיל אפשרויות הפרנסה שלהם (של הפוליטיקאים). כל תחום עיסוק כזה מגדיל את מספר המועסקים ישירות בפוליטיקה (תפקידי שרים) ובעקיפין- כל ה”עוזרים” ושאר פקידי המדינה. שנית, ככול שהשר חולש על “הסדרה” גדולה יותר – גדל מספר הכפופים לו, מתרחבת סמכותו וגדל כוחו וכך גם מעמדו הפוליטי. ככול שיותר אנשים וענפים תלויים בשר לפרנסתם, גדל מספר טובות ההנאה שהוא מחלק, ובכך גדלה התמיכה בו בקרב המצביעים – אלה שנהנים מההטבות על חשבון הציבור. כנהוג במקומותינו (ובכל העולם) יש גם מעטפות כסף שמחליפות ידיים. הרי בשביל זה הפוליטיקאי קיים. לכן הוא מתרוצץ כמו עכבר מורעל מחתונה לבר מצווה, בשביל זה הוא מגיע לאספות, לוחץ אלפי ידיים, נואם ומתאמץ. וכי כדי לשרת את הציבור הוא מתאמץ? אל תצחיקו אותי. הוא משרת את עצמו. לכן כל הפוליטיקאים מחפשים תמיד ל”הסדיר” (להטיל רגולציה) כמה שיותר – יותר “הסדרה” משמעותה יותר כוח, יותר מעטפות וכיבודים.

יעקב

מאתר קו ישר, כאן.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ…

כמידי שנה, מדינת ישראל חוגגת את “חג העוני” – הביטוח הלאומי מפרסם את דו”ח העוני. האות ניתן והתגובות הרגילות זורמות. שלל כותרות זועקות על 1.8 מיליון עניים, שמחציתם ילדים. על הניסים ועל הנפלאות של העוני הסטטיסטי.

2425 2

כמידי שנה, מדינת ישראל חוגגת את “חג העוני” – הביטוח הלאומי מפרסם את דו”ח העוני והפערים החברתיים. הדו”ח נותן את האות והתגובות הרגילות זורמות. שלל כותרות זועקות על 1.8 מיליון עניים, שמחציתם ילדים.

כל ישראלי חמישי – עני. מזעזע, אבל כנראה לא מספיק. לכן מפורסם במקביל “דוח העוני האלטרנטיבי” שמרחיב את הקריטריונים לעוני ואז מגיעים לנתון ממש מזעזע, לפיו כמעט כל ישראלי שלישי עני. הנה חלק מהקריטריונים שנועדו להגדיל את רמת הזעזוע: העדר תואר אקדמי, צפיפות דיור של מקסימום שתי נפשות בחדר, העדר יכולת לרכוש ביטוח רפואי משלים, “(העדר) יכולת כלכלית לקחת חלק בפעילויות חברתיות ותרבותיות מחוץ לבית” ועוד קריטריונים דומים.

דו”ח העוני מתקבל בהבנה על ידי רוב הציבור, כי אנשים מטבעם שואפים ליותר ורבים מתקשים “לגמור את החודש”. ערב בחירות, לפני שנים רבות, הצליחו להקליט ילדה בבית שאן, שאמרה “אני רעבה” ההקלטה הופצה כהוכחה כ”חוסר ביטחון תזונתי”. בכל חברה בה יחלקו מנות מזון חינם מובטח תור למזון – אבל זו אינה הוכחה שמתהלכים בקרבנו אנשים מזי רעב.

תמיד, רבע האוכלוסייה שהכנסתם היא הנמוכה ביותר, יכולים להיחשב כ”עניים”. הגדרה יחסית של עוני מבטיחה שתמיד יהיו לנו עניים, בדומה לשאלה הקבועה במסעות בתנועת הנוער: “למה האחרונים תמיד בסוף?”

“קו העוני” שֶׁמְּבַדֵּל את העניים נקבע לפי רמת ההכנסה השוטפת של המשפחה (או היחיד) – יחסית לרמת החיים של כלל האוכלוסייה במדינה, זהו “עוני יחסי”. הגדרת עוני היא שרירותית לחלוטין כי אין דרך אחרת, וכלל לא חשוב שרוב תושבי העולם כמהים לרמת החיים של עניי ישראל. לפי סקר בעלות על מוצרים ברי קיימה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2015 לכל המשפחות בעשירון התחתון, העני ביותר, יש מקרר ומכונת כביסה, ולפחות טלפון נייד אחד. ל- 63% מהמשפחות יש מחשב, 68% עם מזגן, 40% אינטרנט, 66% עם שני ניידים לפחות, ל- 38% מהעניים ביותר יש מכונית, ל- 41% יש צלחת לוויין.

שימוש במדד עוני יחסי מקבע את העוני הסטטיסטי. ישראלי יכול להיחשב כעני אפילו אם בבעלותו בית פרטי עם 12 דונם במושב במרכז הארץ, בתנאי שהכנסתו השוטפת נמוכה. אפילו אם כל ישראלי יקבל מחר מהמלאך גבריאל 10 ביטקויין לחשבונו מידי חודש, או תתגלה באר נפט בחצר כל בית – עדיין חלק ניכר מהאוכלוסייה ייחשבו כ”עניים” – כי האחרונים תמיד בסוף, עוני יחסי.

אלה שעיסוקם בעוני חורטים על דגלם את “מיגור העוני”. אבל אם העוני נקבע באופן יחסי, אז לעולם אי אפשר למגר את העוני – תמיד יהיו עניים כפי שתמיד יהיו עשירים.

המשך לקרוא…

מאתר קו ישר, כאן.

Zehut Will Erase Israel’s Biometric Database? Wait and See…

Biometric Database: It’s About Power, Not Security

by Moshe Feiglin

India’s biometric database has been hacked, according to Israel’s Kalkalist newspaper. Now, for eight dollars, anybody can buy the biometric details of one billion Indians.

If you would hear that your credit card password can be bought for eight dollars, you would immediately change your password. But it is much more complicated to change your fingerprint or iris.

The question is not if Israel’s biometric database will be hacked. It will be hacked. It is only a question of when. That is why, for example, those people whose privacy the State prefers to safeguard will not be included in the database.

But the real problem is not a criminal element that will infiltrate the State’s database. The real problem is the State, itself. The need to prevent the forgery of ID cards is not the real reason for the database. It is just the excuse. It is no problem to burn coded biological data on the ID card itself. We don’t need a database to prevent forgery.

The reason that the State insists on creating a database is that information is power. The State will always want more power at the expense of the citizen, more liberty for itself and less liberty for the citizen, more control for itself and less privacy for the citizen.

The basic agreement between the State and the citizen is that the citizen forgoes a bit of his power and liberty in exchange for personal and national security. The State, which always desires to add to its power, does so by claiming that it needs more power to protect the citizens. The State makes a database because a database is Power – for the system. It makes a database simply because it can. And the excuse, as always, is security.

Almost no liberty states have a biometric database. A non-US-citizen entering the US is required to submit his biometric data. But they would not dare require that of their own citizens.

Zehut will erase Israel’s biometric database. Let us hope that will happen before it is hacked.