ללא מחבר No Author

ביטוח לאומי = הונאת פונזי

הביטוח הלאומי קורס, ומהר מהצפוי

העיתונות הכלכלית מתריעה על קריסה צפויה של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא הונאת פונזי לאומית וחייב לקרוס, אבל מוקדם מ”הצפוי”.

כותרות העיתונות הכלכלית מתריעות על התמוטטות צפויה של הביטוח הלאומי. ב”גלובס” אפילו מעלים אפשרות מצחיקה של “הלאמת הביטוח הלאומי” – אופציה זהה להצעה להלאמת משרד הביטחון. הביטוח הלאומי הוא משרד ממשלתי – אפילו אם הקידומת לשמו היא “המוסד” (המוסד לביטוח לאומי). הכנסותיו נבלעות בתקציב המדינה ואת הוצאותיו (הקצבאות) קובעת ממשלת ישראל. ה”ביטוח הלאומי” אינו חברת ביטוח.

השימוש במילה “ביטוח” בהקשר זה נועד להטעות. זו שפה אורווליאנית בה כינוי מייצג למעשה את היפוכו. בספרו של ג’ורג’ אורוול 1984 קיים “משרד האמת” הממשלתי ששוקד לדווח שקרים שרחוקים מהמציאות. הקומוניסטים שכללו את השיטה, לדוגמה: מדינות הרשע הקומוניסטיות, תמיד צרפו לשמן את המילה “דמוקרטיה” – הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח גרמניה…

2462 1

העיתון דה-מרקר, בכתבה של מירב ארלוזורוב, מציג תחזית פסימית לעתידו הפיננסי של הביטוח הלאומי. מהכתבה עולה כי הביטוח הלאומי צפוי לקרוס בעוד 27 שנים, בשנת 2045. במונחים אקטוארים תאריך זה ממש לא-רחוק. זו אינה “נבואה” או הערכה – זו עובדה חשבונאית. הכתבה מציגה תמונה חלקית, “המצב” גרוע בהרבה.

הביטוח הלאומי גובה כסף ממעסיקים ועובדים; מצד שני, הביטוח הלאומי משלם קצבאות שונות – את זה כל אחד יודע. מבחינת הציבור מדובר ב”קופסא שחורה” – מצד אחד נכנס כסף ומצדה האחר משולמות קצבאות, הקורה בתוך “הקופסא” לא מעניין אף אחד.

הכסף שגובה הביטוח הלאומי מופקד אל “קרן הביטוח הלאומי”. ראו את הגרף למטה: כל עוד הביטוח הלאומי גובה יותר כסף (“התקבולים” באדום) מאשר סך תשלום הקצבאות (בירוק) – צומחת היתרה השמורה ב”קרן” (הקו הכחול).

2462 2

על פי הגרף, בשנת 2026 שממש מעבר לפינה, ישתוו תקבולי הביטוח הלאומי לתשלומיו, לקצבאות המשולמות. כלומר, כל כספי הגבייה בשנה זו ישולמו כקצבאות, לא יהיה עודף ותיפסק הצבירה ב”קרן”. מאותה שנה ואילך, הגבייה השוטפת לא תכסה את מלוא הקצבאות – הביטוח הלאומי יתחיל למשוך כסף מ”קרן” החסכונות שלו – עד שגם היא תתאפס בשנת 2045. המשמעות: “קריסת הביטוח הלאומי”.

התחשיב החשבונאי נכון. אבל כל תחשיב אקטוארי מתבסס על הנחות שבראשן “יציבות”. כלומר, בהנחה שלא יהיה שינוי דרמטי בתקבולים ובהוצאות – ימשיך להיות “טוב” כמו עכשיו. אבל המציאות לא תמיד מתגלגלת כמו העבר ודברים עלולים להשתבש.

קחו לדוגמה את מאבק הנכים. קבלת דרישות הנכים תגדיל את הוצאות הביטוח הלאומי בסכום גדול של בין 6 מיליארד ל- 15 מיליארד שקלים בשנה. קצבאות הנכים עדיין לא משתקפות בגרף שמתבסס על נתוני 2013. אפשר לסמוך על ה”חברתיים” שקצבאות הנכים לא יהיו המאבק “הצודק” האחרון עד לשנת 2045.

לא הזכרנו כלל אירועים “בלתי צפויים” כגון מלחמה שלאורכה תינתן הנחה למעסיקים בתשלומי הביטוח הלאומי, או מיתון כלכלי שיחייב הגדלת תשלום דמי אבטלה והקטנת הגבייה ממעסיקים. ההנחה שחיינו יתנהלו על מי מנוחות, פחות או יותר, עד שנת 2045 לא סבירה.

“דה מרקר” עשה לעצמו חיים קלים והכתבה היא למעשה ציטוט משוכתב וערוך של דו”ח שפורסם על ידי הביטוח הלאומי.

וכאן אנחנו מגיעים ל”פצצה” האמתית שאינה מוזכרת בתקשורת: “קרן הביטוח הלאומי” לא קיימת במציאות. ה”קרן” היא מושג חשבונאי בלבד. לביטוח הלאומי אין “קרן” שהשקיעה את הכסף באמצעות מנהל קרן בהשקעות מגוונות, כולל בשווקים בינלאומיים. הביטוח הלאומי “מלווה” את כל עודף התקבולים שלו, במשך שנים, למדינת ישראל ומחזיק באגרות חוב של המדינה. איפה הכסף? המדינה השתמשה בו לצרכיה השוטפים – אין כסף.

החל משנת 2026, וכנראה כבר קודם לכך בגלל “הפתעות”, המדינה תצטרך להעלות מיסים מידי שנה כדי לפרוע את חובה ההולך וגדל לביטוח הלאומי.

כדי להמחיש את הווירטואליות של “קרן הביטוח הלאומי” נניח שהחלטנו לחסוך כסף לקניית דירה גדולה יותר – שיפור דיור. לשם כך נצטמצם בהוצאות, נפתח תכנית חיסכון. עם הזמן נגלה שצברנו חסכונות נאים של 400 אלף ₪. לשמחתנו, בתנו הבכורה מתחתנת. בגלל שיקולי המשפחה המורחבת ולחץ מצד הורי החתן החלטנו לתמוך בזוג הצעיר באירועי החתונה ובצעדם הראשון לקראת דירה. איך מממנים תכנית משפחתית זו? הרעיון הראשון שעולה הוא “ללוות” כסף מהקרן השמורה לשיפור הדיור שלנו ולהבטיח לעצמנו שנחזיר את הכסף לתכנית החיסכון בעתיד. זו כבר הונאה עצמית – “הקרן המשפחתית” לא קיימת יותר – השתמשנו בכסף. מעכשיו נצטרך לעבוד קשה יותר כדי לשקם את “הקרן” לשיפור הדיור שלנו. כך נוהג הביטוח הלאומי.

הביטוח הלאומי הוא הונאת פונזי לאומית וחייב לקרוס, לא רק בישראל. המדינה תיאלץ להגדיל את המיסים או לקצץ חדות בקצבאות, או שילוב בין השניים. זה לא מפחיד את הפוליטיקאים בהווה כי הם תמיד בטוחים שהקריסה תהיה בקדנציה של מישהו אחר.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

Riddle: Granting Me a Hechsher Might Make Me Treif. What Am I?

Of Fishy Milk and Winey Whiskey

R. Aryeh Klapper writes:

PRODUCTS THAT ARE KOSHER ONLY WITHOUT A HEKSHER

Many years ago Garelick Farms decided to market its milk all-natural, which meant that it needed a natural source of Vitamin D – and it chose shark oil. This had at least two consequences: Hood Dairy began running an ad with the tagline “There’s something fishy about Garelick Farms milk”, and the KVH (this was long before I became involved) pulled its hashgachah.

Garelick Farms sued Hood, arguing that the fish was imperceptible, and won – the (non-Jewish) judge tasted the milk and agreed there was no fish taste. I therefore ruled that the milk was kosher because the KVH had pulled its hashgachah.

The judge’s taste test demonstrated that the shark oil was nullified (certainly the percentage was below 1/60 anyway), so the only remaining issue was deliberate nullification (bittul lekhatchilah), which makes a product prohibited to the person or person for whose benefit the nullification occurred.

R. Akiva Eiger (YD 99:5) states that a nullification done with no specific end-user in mind, but rather for “whomever will wish to buy”, is considered to be done for the benefit of all eventual purchasers. One understanding of this position is that anything consciously produced with observant Jews in mind has that issue, even if the observant Jews are a trivial percentage of the intended audience. However, by giving up its kosher certification, Garelick Farms demonstrated that it did not have any concern for observant Jews, and therefore the milk was kosher because it had lost its hekhsher.

Paradoxically, had the KVH accepted this argument and sought to restore the hekhsher, the milk would have become treif. My contrarian ambition was to develop a list of products that were kosher only when unhekhshered, as many industrial koshering procedures ultimately depend on some form of nullification. (Note however that this broad interpretation of the prohibition is not obvious either in R. Akiva Eiger or in his cited source, Responsa Rivash 498, and is not followed consistently in practice today; see for example Igrot Moshe YD 1:62-63.)

I thought this was a compelling but creative psak, and to make sure I really believed it, I went out and bought a quart of milk and drank a glass before paskening that anyone else could do so. But Dov Weinstein shows me that in the current issue of Tradition my teacher Rabbi J. David Bleich makes the same argument. Here is his quote.1

“Paradoxically, according to R. Akiva Eger, a product that otherwise would be permitted may become forbidden by virtue of the fact that it is certified as kosher. Products produced for the mass market are not produced for the benefit of Jews. Accordingly, if some small quantity of a non-kosher ingredient is present, but nullified, the product is permissible. The same product, if produced for a Jew, according to the opinion of R. Akiva Eger, even for an unspecified, anonymous Jew, is prohibited.

Kosher certification is sought by a producer precisely because he wishes to market his product to the Jewish consumer. Targeting the Jewish consumer as a potential customer creates a situation in which nullification is carried out expressly for the benefit of a Jew and hence, according to R. Akiva Eger, a Jew may not benefit from such nullification. Accordingly, stem-cell burgers might be produced that are indeed kosher but they would become prohibited if labeled as such!”

Barukh shekivanti ledaat mori!

This same position of R. Bleich and R. Klapper is also expressed by someone rather further to the right on the Orthodox spectrum: Rav Moshe Shternbuch, who concludes with the

“great lesson, that sometimes a הכשר that is not מהודר and relies on ביטולים makes things worse, since without a הכשר it is permitted since it was not mixed together for the sake of Jews, … but when there is a הכשר, since then they are being מבטל for the benefit of Jews, it is forbidden, and in such circumstances with a הכשר it is worse than without a הכשר.

אמנם נראה שאין להסכים שרבנים יעניקו הכשר על סמך ביטול, דכשהגוי מיצר יום אחד במיוחד עם הכשר, אז הלוא מבטל בשביל יהודים דוקא וזה אסור, … וכן מבואר בשו”ת הרדב”ז (שם) דהא כתב וז”ל, והדבר ידוע הוא שאסור דהוה בשעה שלוקחו מן העכו”ם כאלו מבטלו לכתחלה, ואם כן יש לפרש דהיינו כשידוע כשעושה כדי למכור לישראל דאז הוי כמבטלו לכתחלה.

ולפי זה נראה דאם קונה מהשוק וכבר נתבטל אין בזה איסור אף בקנה, אבל כשקונה בהכשר, וסומכין על ביטול ברוב, כיון שמערב בשביל יהודים גרע ואסור, הרי לדברינו לימוד גדול, דפעמים שהכשר כשהוא לא מהודר וסומכין על ביטולים מגרע, שבלי הכשר מותר כיון שלא עירב עבור יהודים, ובקנייה לא נקרא מבטל איסור, אבל כשיש הכשר שאז מבטל לצורך יהודים אסור, וכה”ג בהכשר גרע מאשר בלי הכשר.

ושפיר נראה ליזהר כשאנו מעניקים הכשר למאכל שנעשה בהשגחתינו, ומעורב שם איסור, אין סומכין על ביטול, כיון שאז נתבטל עבור היהודים וההכשר מגרע, ולא מועיל הביטול, ואסור גם בדיעבד.2

R. Feivel Cohen, too, maintains that the granting of a הכשר to a food whose production includes the admixture of forbidden ingredients renders the food forbidden:

והנה לפי זה היה נראה להתיר נתינת הכשר לתוצרת נכרים שנותנים במאכל איזשהו איסור כל שיש בו ס’ כנגדו ואפילו כשרוב הקונים ישראל … וגם הא דקונים אותו מהנכרי אין בזה איסור מכיון שכבר נתבטל וכנ”ל ונמצא לכאורה שאין בזה צד איסור להישראל הקונה

אמנם נראה דאינו כן דכל זה כשביטלו הנכרי מעצמו אבל המפקח הנותן הכשר הרי מצווה על ככה לעשות באופן שהאיסור יתבטל וכל שציווהו הישראל הו”ל כאילו עשהו הישראל בעצמו וכה”ג אסור כנ”ל דהו”ל כישראל המבטל איסור לכתחלה, כנלע”ד:3

I am not sure, however, how persuasive these arguments are in the general case of הכשרים. While it is certainly reasonable that if a certifying agency instructs the producer to utilize a certain process that includes the admixture of forbidden ingredients, this admixture would then be considered to have been done on behalf of Jews, this seems much less clear with regard to a process that has been designed by the producer, where the certifying agency is merely being asked for its imprimatur. Perhaps these authorities reason that since if the certifying agency were to deny certification to the current process, the producer would cooperate with the certifier to find a mutually satisfactory alternative, it follows that whatever process is acceptable to the certifier is considered to be for the benefit of Jews. But even if we accept this logic, it would still seem to apply only to situations where the producer is able and willing to modify its process at the certifier’s behest. In cases where this is not an option, where if the certifier were to deny certification, the producer would simply operate without certification (or find a more lenient certifier), it seems difficult to argue that the mere decision to seek certification renders the preexisting process as being for the benefit of Jews.

Furthermore, Rav Moshe Feinstein, in the course of his famous dispute with Rav Pinchas Teitz over the permissibility of blended whiskeys that contained sherry wine and glycerin,4 adopts a stance that arguably implies a more lenient approach to our question as well. Rav Moshe declares that it is obvious that since most of the whiskey is sold to non-Jews, the whiskey is considered to have been produced for non-Jews and therefore permitted to Jews:

ומדין אין מבטלין איסור לכתחלה שאסור במזיד אם הפעקטערי של היין שרף הוא של ישראל ואסור אף למי שנתבטל בשבילו כדאיתא בסימן צ”ט סעיף ה’ וכיון שעשה למכור הוא כמו שנעשה בשבילם כדכתב בחדושי רע”א בשם הריב”ש. הא פשוט שכיון שרוב היין שרף נמכר לעכו”ם נחשב במה שנעשה למכור כנעשה בשביל הרוב כמו בהובא מחוץ לתחום שנחשב שהובאו להעכו”ם כשהרוב הוא עכו”ם …5.

Responding to R. Teitz’s objection that insofar as the Jewish customer base is significant, and therefore taken into account by the producer in determining the production quantity, the whiskey is considered to have been produced at least in part for Jews, R. Moshe argued that the fact of the increased production due to the Jewish customer base does not matter for a variety of reasons, the first of which we cite here:

ומש”כ כתר”ה שכין שהרבה ישראל קונים אף שהם המעוט מרבים בשבילם ולכן דומה זה להא דמרבים להביא מחוץ לתחום בשביל ישראל המועטים שאסור כדאיתא בעירובין דף מ’. הנה לא חששתי לזה מכמה טעמים שיש בבטול הזה להתיר.

חדא דמסתבר דכיון דהוא בשביל קנס לא שייך אלא בעשה איסור בבטולו דהוא כשערב לאוכלו הוא עצמו או ישראל אחר אבל באם עירב להאכיל לעכו”ם שלא עשה איסור דהא כיון שרשאי למכור לו האיסור גופיה ליכא שום איסור בהתערובות לא שייך לקונסו. ולכן אף אם נימא שכיון שיש גם מעוט ישראלים הקונים כגון חלק עשירי נמצא שאחד מעשרה עשו עבור ישראל שנעשה בזה איסור שיש לקונסו על כל פנים הא יש תשעה שלא עשה בהו איסור שאין לקנוס עלייהו ומותרין וכל דפריש מרובא פריש. ואין לומר דכיון שבמידי דרבנן יש ברירה יש לנו לומר הוברר הדבר שאלו שקנאו ישראלים הם דאיסורא, הא רוב ראשונים סברי דמה שיש ברירה בדרבנן הוא מצד ספק דרבנן לקולא ואם כן הכא דהוא לחומרא אין לומר ברירה אף שהוא מידי דרבנן. ולא דמי להביא מחוץ לתחום שאינו מצד קנס על עשית איסורים שאין שייך זה על מה שמוכרים העכו”ם דהעכו”ם הא לא עשה איסורים אלא הוא איסור שאסרו על מלאכת יום טוב כשנעשו בשביל ישראל וכיון שמרבים בשביל המעוט ישראלים הוי כנעשו הכל גם בשביל ישראל שיש לאסור. …6

According to R. Moshe, a product that is produced via a process involving ביטול does not become prohibited to Jews insofar as Jews are only a minority of the total customer base, since only a pro rata portion of the production is actually prohibited, and any particular sample of the product is permitted under the rule of כל דפריש מרובא פריש. While R. Moshe was not discussing giving a הכשר to such a product – on the contrary, his entire goal was to establish that contra R. Teitz, blended whiskeys did not (מעיקר הדין) require a הכשר – his argument should apply equally to a product with a הכשר, as long as the basic premise that only a minority portion of the production is intended for Jews remains true. [The act of awarding the הכשר might be problematic, but this would not engender a prohibition upon the product after the fact, due to the principle of כל דפריש, as above.]

I discuss this topic, among others related to purchasing food produced by non-Jews, in a recent haburah, available at the Internet Archive.

  1. Tradition 46:4, p. 62 [↩]
  2. שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן ת”מ [↩]
  3. בדי השלחן סימן צ”ט סעיף ה’ ביאורים סוף ד”ה שנתבטל בשבילו [עמוד פב] [↩]
  4. See. R. J. David Bleich, The Whiskey Brouhaha, in Tradition 34:2 pp. 58-77 and Contemporary Halakhic Problems, Vol. V, Chapter VIII. [↩]
  5. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן ס”ב ד”ה ומדין אין מבטלין [↩]
  6. שם סימן ס”ג ד”ה ומש”כ כתר”ה.‏‏ Cf. Tradition ibid. pp. 71-72. [↩]

Good News: The Robots Are Coming for White Collar Workers, Too!

Then They Came for the Lawyers

Technology has already driven blue-collar workers into the underclass. Professionals may be next.

BY  | 

Strange though it may sound, there was a time when manufacturing work resembled professional work today. In the 18th century, on the cusp of the Industrial Revolution, life wasn’t bad for skilled tradespeople, who enjoyed a remarkable level of freedom and flexibility in performing their work. They represented a relatively well-off, aspirational class.

Then came the machines. The mechanization of manufacturing transformed industrial work. Because the new machines cost lots of money, bosses kept a close eye on workers to make sure they were doing their jobs and taking good care of the equipment. Over time, this monitoring allowed industrialists to rejigger production in efficiency-enhancing ways. Where manufacturing work was once something of an art that relied on knowledge built up through apprenticeship and experience, it became a highly scripted slog, broken down into repetitive tasks. Anyone could do it, and so the special status and relatively high wages once enjoyed by manufacturing workers disappeared. Laborers became mere extensions of the machines, handling tasks the machines could not — until, eventually, they could.

Across advanced economies, the professional class — white-collar workers in business management, technology, law, finance, and medicine — has largely escaped the ill effects of the recent changes, including rapid globalization and automation. Those changes have disproportionately hurt workers engaged in routine sorts of tasks — running machines on factory floors or carrying out back-office jobs — and those without a college (or especially a graduate) degree. Conventional wisdom long held that this immunity was likely to continue. A paper published by Carl Benedikt Frey and Michael A. Osborne in 2013, which famously estimated that 47 percent of job categories would be vulnerable to automation in coming decades, ranked positions such as manager, engineer, and lawyer among those at lowest risk of displacement.

But the forecast for highly skilled workers is starting to look less sunny. The professional world is about to be transformed by artificial intelligence. As that process unfolds, it could reshape white-collar work much as industrialization transformed manufacturing.

Anyone who has ever interacted with companies such as Amazon, Google, and Facebook is already familiar with AI, whether they know it or not. Every time we like a friend’s photograph, send an email, or search for a good nearby restaurant, we provide massive amounts of data to those firms. The tech giants use that data to train machine-learning programs to provide us a more customized experience. That process, in turn, allows the firms to sell us more stuff or to sell more advertisements to others who want to sell us more stuff.

But the same techniques that generate the ads that follow us around the web are increasingly finding their way into the workplace, as Ajay Agrawal, Joshua Gans, and Avi Goldfarb write in their new book, Prediction Machines. Many firms already rely on AI to help them assess business risks (to tell banks which borrowers are most likely to default, for instance) or anticipate consumer demand. And new applications are appearing all the time.

Employers already amass piles of human resources data on their workers: the roles they have held in the company, for instance, and the way both they and colleagues around them performed in each. Machines that are fed that information on a large scale can divine what sorts of worker characteristics are most associated with high team performance — and, therefore, which job applicants are most likely to thrive within the company. By chewing on reams of detailed career histories, machine-learning programs can predict whether a worker on a particular career arc should be promoted or directed toward the exit — or whether a valued employee is about to quit. They can be given sales data and asked to predict which accounts can be made to generate more business and which are dead ends.

Yet this is only a start. According to Agrawal, Gans, and Goldfarb, machine prediction will get steadily better and vastly cheaper. Those advances will give companies incentives to more aggressively find ways to deploy AI — and more concertedly collect information on their employees to feed into those systems. The result will likely be much closer monitoring of workers of all sorts.

Continue reading…

From Foreign Policy, here.

Ron Paul on the Looming American Entitlements Crisis

Spending Our Way to a Fiscal Crisis

By 

Ron Paul Institute

July 25, 2018

Another ominous sign is that this year both Social Security and Medicare will have to draw down on their reserve funds to be able to pay benefits. The Social Security and Medicare trust funds will both soon be bankrupt, putting additional strains on the federal budget and American taxpayers.

The excessive debt caused by excessive spending will inevitably cause a major economic crisis. Yet, with a few notable exceptions, there is little to no desire in Washington to cut spending. Instead, both parties are committed to increasing spending on warfare and welfare while ignoring the looming entitlements crisis.

Examples of fiscal irresponsibility on Capitol Hill are easy to find. For instance, even though the Untied Stares is currently spending more on its military than the combined budgets of the next seven highest spending countries, Congress recently increased military spending by 82 billion dollars. This brings the total the US spends on a futile effort to police and democratize the world to 716 billion dollars. The US House has also recently passed a farm bill that increases spending by more than 3 billion dollars over the next five years. This bill does not take a step toward ending subsidies to wealthy farmers and even continues providing farm subsidies to non-famers! Pressure on Congress to increase spending on farm subsidies is likely to increase as famers becomes collateral damage in President Trump’s trade war.

Many progressives are attacking the House farm bill because it makes some reforms to the “SNAP” (food stamp) program, even though the House version of bill increases the budget for food stamps by at least 1.7 billion dollars over the next five years!

When the economic crisis hits, there will be no choice but to cut spending and raise taxes. Of course, Congress is unlikely to raise taxes or cut benefits. Instead, it will rely on the Federal Reserve to do the dirty work via the inflation tax. The inflation tax is the worst type of tax because it is both hidden and regressive.

One of the worst features, if not the worst, of the tax reform plan is increasing the inflation tax by authorizing the use of “chained CPI.” Chained CPI hides inflation’s effects by claiming that rising prices do not harm Americans as long as they can still afford low-cost substitute goods to replace products they can no longer afford due to the Federal Reserve’s devaluation of the currency — as if people forced to buy hamburger instead of steak are not negatively impacted by inflation.

Increasing federal debt will also put pressure on the Federal Reserve to keep interest rates low to prevent federal interest payments on the debt from skyrocketing.  Eventually, the Fed’s monetization of the debt will lead to hyperinflation and a rejection of the dollar’s world reserve currency status. The question is when, not whether, the welfare-warfare state and the fiat currency system will end. Hopefully, those who know the truth will succeed in growing the liberty movement so we can convince Congress to gradually unwind the welfare-warfare state, restore a true free market in money, and stop trying to run the world, run the economy, and run our lives.

From Lewrockwell.com, here.

Non-Interventionism Is Best for Marriage, Too

“The Surrendered Wife”?

Jun 30, 2001  |  by 

I cringed at the title, but the book, “The Surrendered Wife,” offers a surprising amount of wisdom

I don’t know who her PR agents were. I don’t know what her marketing strategy was. I just know that there couldn’t be a worse title for a truly valuable book than “The Surrendered Wife” by Laura Doyle. Even as I write it I cringe. But it got my attention. And maybe that was the goal…

Despite my reservations, I read the book in an effort to demonstrate how broadminded I am. “The Surrendered Wife” is a book about letting go. It is not a book about submissiveness. It is not anti-feminism. It is a book that demonstrates the destructiveness of trying to control another human being, particularly your spouse. So I read it. Cover to cover.

I saw myself, and many close friends (you know who you are) in Ms. Doyle’s stories. And while she takes her philosophy to an extreme of passivity that I find unpalatable – i.e. “don’t express your opinion, just say to your husband ‘whatever you think'” – there is a lot of wisdom in her insights. Perhaps my husband would enjoy if just once in a while I would keep my big mouth shut and turn to him adoringly and say, “Whatever you think.”

Maybe. Maybe not. But I know he would appreciate it if I didn’t always tell him he took the wrong turn and the slowest route. He might appreciate it if I didn’t tell him how to talk to the waiter, what to order, and the exact amount of the appropriate tip.

Our husbands want to know they have our respect, trust, and, as Laura Doyle suggests, every time we control, direct, or even worse, criticize them, they know they don’t.

And it becomes a self-fulfilling prophecy. As with children. If we don’t expect our husbands to succeed, they probably won’t (unless he’s got a very contrary personality and responds well to reverse psychology!)

The nitpicking, the correcting, the “I know a better way” attitude is destructive on many levels – to the husband personally and to the marriage. I know that I don’t enjoy spending time with people who are always telling me I’m wrong – either directly or by implication.

And this situation sure doesn’t augur well for one’s intimate life. It doesn’t encourage closeness and desire.

FOR HIS OWN GOOD

Of course, when we correct our husbands, we mean it for their good. We’re only doing it to help them. But most husbands don’t experience it like that. To them, it’s an attack. To them, it’s emasculating. To them, it’s depressing and destructive.

There’s nothing liberated or egalitarian about being critical. Our husbands are not our project, our work in progress, a piece of clay for us to mold. And our husbands are not children. (It always annoys me when women refer, half-jokingly, to their husbands as one of their biggest children. Do they think their husbands find that flattering or amusing?) It won’t create a new/modern marriage if we whip our husbands into shape. But it is a quick road to divorce.

“But I do know a faster way to drive there,” wives complain. Good. Keep it to yourself. (I would say, “Unless asked”; Ms. Doyle would say, “Even then.”) You’ll get there five minutes later with a stronger marriage.

“But he’s handling the situation all wrong.” Give him a chance to figure it out for himself and grow from it. Don’t rob him of his opportunities to stretch and change.

There is an important caveat in the book that none of this advice applies to an abusive situation. Similarly, if there is, God forbid, a serious crime at stake. If your husband is about to commit armed robbery, don’t say, “Whatever you think!”

We have to lift our husbands through caring and respect. As Rabbi Eisenblatt writes in Fulfillment in Marriage: “…to the extent that the marriage partners appreciate and respect each other they will create a nourishing atmosphere in which each can grow and develop into a still better partner.”

Worth taping to the fridge.

POSITIVE EXPRESSIONS

Positive expressions of pleasure after tasks well done accomplish much more than harsh words. And don’t qualify those compliments. Drop the “but” as in: “That was nice of you to make dinner but why didn’t you clean up the kitchen?” “I appreciate that you went grocery shopping but why did you buy ten bags of potato chips?” Practice saying two simple words: “Thank you.”

A woman’s belief in her husband’s abilities and potential will inspire him to greater heights. Nagging will drag him down.

It’s not about being submissive. And I don’t know if it’s about surrendering either. It is about letting go. We don’t have to run the world. (The Almighty’s on that job 24/7.) We don’t have to control our husbands. We don’t have to dominate our children.

And the most surprising thing of all is not only do things not fall apart without us at the helm, sometimes they actually get better.

Postscript: Whenever I address this topic to women, they invariably say, “What about the men? Don’t they need to hear this?” Of course, they do. There are many men who would benefit from the ideas in this book. Hopefully, their needs will be addressed. But asking, “What about the men?” can also be a way of avoiding personal responsibility. Don’t worry about the men for a minute. Look inward instead of outward. Do you see potential for growth and change? You go girl.

From Aish Hatorah, here.