יום לפני ערב פסח האחרון ניצלו עורכי יתד נאמן את תפוצתו של העיתון המחולק חינם בימי שלישי, כדי להביע בכותרת הראשית מחאה והתנערות מ”חסרי האחריות” שמעודדים את העלייה להר הבית ואף ינסו להקריב למחרת את קורבן הפסח. “אסור הלכתית ומסוכן”, זעקה הכותרת בלבן על גבי אדום, והגדירה את המעשה “טירוף משיחי ולאומני”. המחאה קמה גם בעקבות הבטחה שהופצה ברשת מטעם ארגון “חוזרים להר”, ולפיה מי שיצליח להקריב קורבן פסח בהר הבית יתוגמל בפרס כספי. יש להניח כי היומון הליטאי לא היה בוחר להקדיש לנושא את כותרתו הראשית, אם לא היה מדובר בתופעה שתופסת תאוצה גם בתוך הציבור החרדי.
רובם המכריע של פוסקי ההלכה החרדים מתנגדים לעלייה להר הבית, וחלקם אף רואים בה איסור חמור הכרוך בעונש כרת. עם זאת, לאורך השנים מאז שחרור ירושלים קיים טפטוף שולי אך עיקש של חרדים העולים להר כיחידים. בשנים האחרונות, תופעת העלייה החרדית להר הולכת ומתרחבת. בחג הפסח האחרון, כאשר מפכ”ל המשטרה יעקב שבתאי סייר בהר, נראה לצידו שמשון אלבוים, ראש “מנהלת הר הבית”, חסיד בעלז שעלה להר עם שטריימל לראשו. לפי אנשי המִנהלת, במהלך ימי החג עלו להר “מאות חרדים”.
גם אם המספרים אינם גדולים, מדובר בסממן־קצה של תופעה חדשה בעולם החרדי. מקובל לראות את שיתוף הפעולה בין החרדים לימין כמסתכם בשדה הפוליטי, ואולי גם בתפיסת עולם מדינית־ביטחונית, אך בשנים האחרונות מתפתחות קבוצות הדוגלות באידיאולוגיה המשלבת חרדיות עם סוג של ציונות, יש שיאמרו לאומנות, ואף יוזמות פעולות אקטיביות ברוח זו.
חיים אינהורן, מפעילי האגודה: “הבריחה של הציבור החרדי מהציונות היא תקלה היסטורית. היא נבעה מתוך פחד גדול ומוצדק מהציונות החילונית, שגרם לחרדים לעמוד בפינה. אבל הציונות החילונית כבר נחלשה, והציבור החרדי נהיה הרבה יותר עוצמתי. החשש הזה כבר לא רלוונטי”
הגוף הבולט ביותר בתחום הוא “אגודת קדושת ציון”, המגדירה עצמה כ”התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש”, ומתברר שהיא סוחפת לשורותיה רבים. באופן רשמי דוברי האגודה שומרים על ניטרליות בנושא העלייה להר, כדי “לתת מקום בקדושת ציון גם לאלו שסבורים שיש איסור לעלות” כלשונם, או כדי לא לעורר התנגדות פומבית חריפה. עם זאת, אחד האירועים שהאגודה מארגנת לעיתים קרובות – בראשי חודשים, בחגים וכדומה – הוא “סיבוב שערים בעיר העתיקה”, המתקיים לאחר תפילת שחרית בשער הכותנה, אחד משערי הר הבית. חדי עין ישימו לב שבפרסומים לאירוע לא מצוין המונח הר הבית.
נתן, צעיר חסידי מביתר ופעיל נלהב של האגודה, אינו עולה להר בעצמו אבל “מחובר אליו”, כלשונו. “אסור לשכוח שהכותל הוא רק זמני”, הוא מוסיף. שלום, תלמיד ישיבה ליטאי שהשתתף באחד מסיבובי השערים, מספר ש”ליד כל שער יש כמה שמנסים להיכנס להר. הם יודעים שהשוטרים יעצרו אותם, אבל מרגישים חובה לנסות”. במקביל מבקשים פעילי האגודה לחדש את מנהג העלייה לרגל לירושלים העתיקה בימי החגים, ושואפים שהדבר יהפוך לאירוע חרדי המוני, “לא פחות מל”ג בעומר במירון”.
מאחז על שם הרב קניבסקי
הציונות החרדית החדשה איננה מצטמצמת לתחומי ירושלים. בקיץ שעבר נעשה ניסיון להקים מאחז חרדי ליד היישוב מיצד, המשתייך למועצה האזורית גוש עציון. בתמונות שפורסמו באתרים המגזריים נראתה מעין גרסה חרדית של נערי גבעות; בין המבנים הרעועים התרוצצו בחורי ישיבות בשחור־לבן, ובשבילי הגישה הטריים נראה צעיר רכוב על חמור כשהוא לובש חליפה וכובע. לראשונה נצפו חרדים נאחזים בגבעה, בונים בתי עץ בן־לילה ומאלתרים חשמל ומים. אולי בניסיון לשדר מסר מיינסטרימי, העניקו המתיישבים למאחז את השם “דרך אמונה”, על שם ספרו של הרב חיים קניבסקי העוסק במצוות התלויות בארץ. המאחז פונה ארבעה ימים לאחר הקמתו, וניסיונות נוספים להקימו נבלמו בידי כוחות משטרה וצבא.
אגודת קדושת ציון העניקה גיבוי למיזם, בהתאם לאמונתה ש”לשום עַם נכרי אין זכות ולו לשעל אחד מאדמת ארץ ישראל”, כפי שנאמר באתר האגודה. אנשיה השתתפו בצעדה לאביתר, מעודדים את ההתיישבות הצעירה ומסייעים לה, ולדבריהם מנסים להקים מאחזים “בשקט”.
העלייה להר הבית והניסיון להקים מאחזים מעוררים כותרות, אך ברקע הדברים עומדת פעילות ממושכת של האגודה לקידום רעיונותיה בחברה החרדית. הגרעין של אנשי האגודה מורכב מבוגרי ישיבת אדרת אליהו, “הזילברמנים” כפי שהם מכונים בעולם החרדי. זוהי קהילה ליטאית ייחודית שנוסדה בידי הרב יצחק שלמה זילברמן, ומתאפיינת בחשיבה עצמאית וייחודית בשלל נושאים ובהיצמדות למקורות הקדומים, במקרים רבים בניגוד לתפיסות החרדיות העכשוויות. אחד הנושאים שהקהילה מזוהה עימם הוא יחס תורני אוהד למדינת ישראל וליישוב הארץ.
יהודה אפשטיין, יו”ר האגודה, מספר כיצד הכול התחיל: “לפני שמונה שנים נפגשנו בבית כנסת קבוצה של בוגרי אדרת אליהו, חברים בארגון חלמי”ש (חרדים למען יהודה ושומרון; מ”ל) ועוד אנשים שהנושא של ארץ ישראל קרוב לליבם. דיברנו על זה שביום ירושלים אומרים תחנון בכל בתי הכנסת החרדיים, והבנו שצריך להתחיל להעלות את הנושא. לא היה לנו תקציב, אז הפצנו עלון הסברה במייל. כבר למחרת זה הסתובב בגרסה מודפסת. באותו ערב ניגש אלי מישהו בחתונה ותרם אלפי שקלים להוצאת העלון. כך התחלנו להפיץ אותו בריכוזים החרדיים”.
גיליון “קדושת ציון” יוצא לאור פעם בחודש ומופץ בכעשרת אלפים עותקים בקהילות חרדיות. לצד מדור בשם “דעת תורה”, שנועד להוכיח את יחסם החיובי לציונות של גדולי תורה חרדים, הוא מכיל דיונים פוליטיים ואקטואליים, שו”ת, סקירות היסטוריות ומאמרים מרבני ואברכי האגודה המציבים אתגר פולמוסי לחרדיות האנטי ציונית.
מעבר לגיליון החודשי, אתר האגודה מכיל שורה של מאמרי הגות וחיבורים תורניים העוסקים בתחום. הדוברים והכותבים, שחלקם מסתתרים תחת שמות עט, אינם חוששים לגעת בנושאים נפיצים מבחינת ההשקפה החרדית. בין השאר הם מדברים על “אתחלתא דגאולה” שבאה בדרך הטבע ובאמצעות אנשים חילוניים ועל התגשמות נבואות הגאולה בימינו, וקוראים ליישב את הארץ ולהחיל את חוקי התורה במדינה. אפילו פשקוויל חינני נגד פינוי מאחזים נוכל למצוא שם, עם הסופרלטיבים המקובלים ועם אותיות ענק שחורות שמביעות את “זעקת היהדות החרדית כנגד מזימת הרשע לעקור בתי ישראל בארץ הקודש”. באתר האגודה מופץ גם החיבור הפרו־ציוני “אם הבנים שמחה” של הרב ישכר שלמה טייכטל, ופעילי האגודה מתכננים לתרגמו ליידיש כדי להגיע לקהלים נוספים.
כשמדובר בגוף חרדי, אחת השאלות הראשונות היא “מי הרב שלכם”. לאגודת קדושת ציון אין רב מסוים שהיא כפופה לו. במקום זאת היא מתהדרת בשורה של תלמידי חכמים הנמנים על שורותיה ותומכים ברעיונותיה (ראו מסגרת), חלקם רבנים מן השורה וחלקם בעלי אופי עצמאי.
כדי לרכך את ההתנגדות הצפויה במגזר שגדל על בדלנות מהמדינה, נוקטים דוברי האגודה בקו הסברה מעניין. לדבריהם, דווקא העידן הפוסט־ציוני בציבור החילוני מאפשר לחרדים לאמץ את ערכי הציונות שמקורם בדת, ללא חשש מחילון. “הבריחה של הציבור החרדי מהציונות היא תקלה היסטורית”, אומר חיים אינהורן, מפעילי האגודה. “היא נבעה מתוך פחד גדול ומוצדק מהציונות החילונית, שגרם לחרדים לעמוד בפינה מרצון. אבל הציונות החילונית כבר נחלשה, והציבור החרדי נהיה הרבה יותר עוצמתי. החשש הזה כבר לא רלוונטי”. אינהורן, בוגר ישיבות ליטאיות מרכזיות כמו קול תורה ובית מתתיהו, מספר שאת זיקתו החיובית לציונות ינק אצל סבו המנוח הרב זלמן נחמיה גולדברג, תלמיד חכם נערץ וחתנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, שאנשי האגודה רואים בו אחד ממורי דרכם.
מקורות היניקה הרוחניים שאנשי האגודה נסמכים עליהם ומצטטים מהם אינם הראי”ה קוק והוגים מן הציונות הדתית לדורותיה, אלא מסרים ציוניים וארץ־ישראליים שהם דולים מתורתם של אישים קדומים יותר. כך אפשר למצוא באתר האגודה מאמרים על הגאולה במשנתם של הרמח”ל והגר”א, והצהרה שלפיה “אנו ממשיכים את דרכם של תלמידי הבעש”ט, תלמידי הגר”א ותלמידי החת”ם סופר אשר באו ארצה במסירות נפש והקימו את הישוב”. אנשי האגודה מצטטים גם אמירות של מנהיגים חרדיים שונים בדורות האחרונים, שניתן לבנות מהם השקפה חרדית אלטרנטיבית. כאשר מבקרים אותם על היעדר תמיכה מגדולי הדור, הם טוענים שמנהיגים חרדים רבים בדורות האחרונים הביעו דעות פרו־ציוניות, אך דבריהם צונזרו ושוכתבו.
כינוס שנתי ביום ירושלים
“קדושת ציון” איננה מסתפקת בתורה שבכתב, אלא מקיימת גם ועידות וכינוסים המשמשים לגיבוש רעיוני וקהילתי, ונערכים בתאריכים בעלי אופי סמלי. הכנס המרכזי השנתי מתקיים בסמיכות ליום ירושלים, כדי לציין את “ישועת השם על עמו ועל נחלתו”. אפשטיין מסביר ש”יום העצמאות קשה יותר לציבור החרדי, כי אז קמה מדינה חילונית, אבל יום ירושלים זה נקי יותר, רק נס וישועה”. עם זאת, הכנס אינו מתקיים ביום ירושלים עצמו אלא ב”ליל שישי” הסמוך לו. השנה חל יום שחרור ירושלים, כ”ח אייר, ביום שישי, ואנשי האגודה נערכים לחגוג אותו בבנייני האומה.
נוסף על כך מקיימת האגודה אירועים שונים סביב לוח השנה, כמו למשל ביום פטירתו של הרב עקיבה יוסף שלזינגר, מרבני היישוב הישן בתחילת המאה הקודמת שהתנגד להסתמכות על כספי ה”חלוקה” וכתב חזון מפורט להקמת מעין מדינה יהודית. ב”קדושת ציון” רואים בו אחד מאבותיה הרוחניים של הציונות החרדית. אירועים נוספים של האגודה הם שבת גיבוש בחברון – אלטרנטיבה חרדית ל”שבת חיי שרה” – וסיורים מודרכים ביהודה ושומרון בימי בין הזמנים.
מי קהל היעד של האירועים שלכם, אני שואל את אפשטיין. “יש ביקוש גדול”, הוא מספר. “לוועידה שלנו ביום ירושלים בשנה שעברה הגיעו יותר מאלף איש. לשבת שעשינו בחברון הגיעו קרוב למאתיים תלמידי ישיבות מכל המגזרים. שני פלגי פוניבז’ התאחדו להסעה משותפת. הגיעו מישיבת חברון, מ’נתיבות חכמה’ (וולפסון) ומישיבות חסידיות. הגיעו גם אברכים נשואים ואנשים מבוגרים יותר. קדושת ציון היא כלל־חרדית”.
“ברוב הישיבות יש תא מסוים של פעילי האגודה, ודרכה אני בקשר עם המון בחורי ישיבה מכל הסוגים”, מספר נתן, הצעיר מביתר. “עצם המפגש המאחד הזה הוא כבר דבר חלומי, וכמובן החיבור לארץ ישראל. הייתי בשבת בחברון והרגשתי פתאום מחובר להיסטוריה ולשורשים שלנו. אנשים נכספים לנסוע לקברי צדיקים באוקראינה, ושכחו שפה זה המקום האמיתי שלנו”. למרות חדירתה של קדושת ציון לישיבות מיינסטרימיות, נתן מעדיף שלא להזדהות בשמו המלא. “אנחנו מאוד מוכרים, אבל יש אנשים שחושבים שזה הזוי מה שאנחנו עושים”, הוא מסביר.
קולטים עלייה ביידיש
תחום נוסף ואולי מפתיע שהאגודה פעילה בו הוא עידוד וקליטת עלייה חרדית. “המענה הממסדי של קליטת עלייה לא מותאם כלל לעלייה חרדית”, מסביר אינהורן. “למשל, רוב העולים החרדים מאמריקה דוברים יידיש, וארגוני העלייה לא נותנים שום שירות בשפה הזו”. ביוזמת האגודה הוקמה מחלקה חרדית ב”נפש בנפש”, ארגון עלייה מוכר שפועל בשיתוף משרד הקליטה וההסתדרות הציונית, לעידוד וליווי עלייה מארה”ב וממדינות המערב. אינהורן מספר על קבוצה של יהודים חרדים פרו־ציונים שעלו יחד, התיישבו בעפולה והקימו קהילה בשם “חזון אלימלך”. לדבריו, “הקהילה הזו כל כך מצליחה, שאפילו אמריקאים שכבר התיישבו בירושלים עברו לעפולה כדי להצטרף אליה”.
הפעילות לעידוד עלייה מתחילה הרבה לפני העלייה עצמה. “הפצנו בריכוזים חרדיים בארה”ב מגזין באנגלית עם סקירה של כמה ערים מרכזיות בישראל, שידעו שיש לא רק את ירושלים ובני־ברק. הוצאנו ספר עם סיפורים של עולים, ואנחנו נותנים להם את כל המידע הדרוש על מוסדות החינוך, הבירוקרטיה, הקשיים והמענים. יש אצלנו מישהו שהתפקיד שלו הוא ‘לשדך’ בין בעל מקצוע בארץ לעמיתו בארה”ב, למשל חשמלאי מאמץ חשמלאי ומסביר לו מה נדרש ממנו כדי להצליח בתפקיד בארץ. הוא גם יקבל את פניו וילווה אותו עד להתאקלמות”.
לאנשי קדושת ציון אין בינתיים שאיפות פוליטיות. “המטרה שלנו היא לא להקים מפלגה אלא שהמפלגות הקיימות יחשבו נכון”, מנסח זאת אפשטיין, ומשוכנע שלפעילות ההסברתית של האגודה יש חלק גדול בכך שהמפלגות החרדיות נוטות יותר ויותר ימינה. בארצות הברית, לעומת זאת, פעילי הציונות החרדית משתתפים במשחק הפוליטי והצליחו להכניס 16 מועמדים מטעמם להסתדרות הציונית, במסגרת סיעת “אש קודש”. הצלחתה המפתיעה של סיעה חרדית בגוף הציוני גררה תגובות של חשש מצד חרדים שמרנים מחד ואישים חילוניים מאידך.
התקבלות שקטה
המסרים הציוניים של אנשי האגודה מעוררים כצפוי גם התנגדות במגזר. אחת הוועידות שקיימה האגודה אף נתקלה בהפגנה שקיימו אנשי העדה החרדית מחוץ לאולם. “מכל 10 עלונים שאני מפיץ בבית כנסת, 3 או 4 נזרקים לפח”, מספר נתן. פשקווילים זועמים הוקיעו את “הארגון הטמא קדושת ציון, מזרחי בלבוש חרדי”, ואת אנשיו שמעוניינים “להתחיל את כל האסון הרוחני מחדש, אחרי שהציונות פשטה רגל”. גם בקהילת המוצא, הזילברמנים, מתנערים מהאגודה, מתוך חשש שפעילותה עלולה להתפרש כ”פריקת עול חכמי ישראל” ולהביא להרחקת אנשיה מהעולם החרדי. עם זאת, בשיחה עם בוגר הקהילה הוא מציין שחלק מפעילי האגודה הם מחשובי הקהילה, “ולא ניתן להגדיר אותם כשוליים”.
אך למרות ההפגנות והביקורות, נדמה שלמעט הנושא הנפיץ של הר הבית, תופעת “קדושת ציון” מתקבלת בשקט יחסי ואנשיה אינם מוחרמים במגזר. חברי כנסת מהמפלגות החרדיות נוטלים חלק בכנסי קבלת פנים לעולים מטעם הארגון, ומתראיינים לביטאון האגודה. בוועידות השנתיות של האגודה נצפו, בין השאר, הרב שלמה עמאר, הרב דוד בוסו (שנפטר לאחרונה), האדמו”ר מבוסטון ועוד. בהשקת הספר “מדינה של תורה”, שהאגודה הוציאה לאור, דיבר הרב מרדכי נויגרשל, מהמרצים המוכרים בעולם החרדי, והאדמו”ר מקופיטשניץ התראיין לאחד מגיליונותיהם.
“יש הרבה רבנים מוכרים שתומכים בנו בשקט”, טוענים אנשי האגודה. אפשטיין מתאר את התפלגות התגובות התת־מגזרית: “אצל הספרדים יש כאלה שבכלל לא מבינים למה צריך אגודה בשביל דבר כל כך פשוט. אצל הליטאים יש פחד מעיסוק בנושא, ומעדיפים ללמוד בבא קמא, ובציבור החסידי יותר קל לנו. אבל בסופו של דבר יש לנו אנשים מכל המקומות”. לפי בדיחה פנימית של אנשי האגודה, יש לה “פעילים חסידיים, כותבים ליטאים (בעילום שם) ורבנים ספרדים”.
נתן מתאר אפיזודה שיכולה ללמד על הלך הרוחות החרדי. “בחתונה שהייתי בה שרו ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים’, והרבה התלהבו. אבל אחד מראשי הישיבה שהשתתף בחתונה ניסה לצנן את ההתלהבות של הצעירים, ובצעד לא שגרתי ביקש את הרמקול והבהיר שהפסוק הזה מתאר מציאות רוחנית עתידית שעדיין לא זכינו לה”. אך דבריו של ראש הישיבה פעלו בכיוון ההפוך, מספר נתן. “חבר שלי לא אהב את ההתכחשות המוחלטת הזו למציאות, וזה גרם לו להתחבר אלינו”. נתן פחות מתרגש מההסתייגות הממסדית, לדבריו, “הרבה דברים טובים ונכונים התחילו מהציבור למטה, והרבנים הצטרפו לאחר מכן”.
מקדשים את הארץ, לא את המדינה
את התקבלותה השקטה של האגודה בציבור החרדי אפשר לתלות בכך שממדי התופעה קטנים מכדי להיחשב איום, או שהיא נתפסת כקוריוז חולף. אנשי האגודה מצידם משוכנעים שמדובר בהסכמה שקטה. “אנחנו לא משכנעים במשהו חדש אלא רק מעוררים אהבה ישנה”, אומר אינהורן. “התורה מלאה במסרים האלה, ואנחנו בסך הכול נותנים פה לאלפי איש שחושבים כך ממילא, וזה מה שהם רוצים לשמוע. זה לא סוד שהציבור החרדי ימני, ואנחנו מראים שהרגש הזה הוא רגש יהודי ובריא”.
במה אתם שונים מהחרד”לים? אני מפנה לבני שיחי את השאלה המתבקשת. משנתו של אינהורן סדורה. “חוץ מההבדלים הסוציולוגיים, אנחנו חלוקים גם בהשקפה. אצלנו לא מקדשים את היחס לראשי המדינה וסמליה. אנחנו מקושרים לארץ ישראל, והמדינה היא רק אמצעי. אחרי שהיא כבר קמה עלינו לדאוג שהיא תתנהל לפי התורה. לכן, בעניין ההיבדלות מהחילונים אנחנו לגמרי חרדים. זה מתבטא גם ביחס לצבא. רבני האגודה מסתייגים כולם ברמה זו או אחרת מהתגייסות לצבא. אחד מהרבנים הבולטים, הרב יצחק ברנד, מתנגד לגיוס בצורה נחרצת”.
לא רק החרדים חוששים מקדושת ציון. השילוב של הטוטאליות החרדית עם ציונות ואף לאומנות עשוי לעורר דאגה גם במחנה החילוני. במאמר שפרסם בעבר איתמר בן־עמי בכתב העת “הזמן הזה”, הוא התריע מכך שהחרדים החדשים אינם מבשרים את היחלשות החרדיות אלא את התרחבותה לעולמות שמחוצה לה. המקרה של “קדושת ציון” עשוי לחזק את הטענה הזו. לא מדובר בחרדים שפיתחו גישה מקילה יותר ביחס לעולם הכללי, אלא במי שמשדרגים את סל הערכים החרדי באמצעות אימוץ ערכים ציוניים. כך למשל, אנשי האגודה ששוחחתי איתם מחזיקים בטלפון כשר, אף ללא ווטסאפ. אחד הפעילים, הרב לוי יצחק לדרמן, מנהל גם את הוועד למען טוהר המחנה, שנאבק נגד חיבור לאינטרנט בריכוזים החרדיים.
גם בעולם הדתי־לאומי הם לא בהכרח מתקבלים באהדה. “כשאנחנו מנסים לגייס תרומות אנחנו נתקלים בקשיים”, מספר אינהורן. “יש חרדים שנמנעים מלתרום בגלל ההתנגדות לציונות, ודתיים שלא תורמים כי נרתעים מחרדיות”.
שלום, שהשתתף בעבר בפעילויות של האגודה והחליט לפרוש ממנה, מסביר את התנגדותו הנוכחית: “מדובר בפונדמנטליסטים, אנשים עם אידיאל ללא רסן. הציונות הדתית אימצה ערכים מודרניים ותפיסה ממלכתית, שמאזנת את הלהט המשיחי. אצל החבר’ה האלה יש רק את האידיאולוגיה כפי שהם מבינים אותה, והם עשויים לעשות הכול כדי ליישם אותה בלי להתחשב במחירים”. לפי עדותו של שלום, בשיעורים שהוא שמע באגודה ניתן דגש על ציטוטים מהמקורות שמדגישים את רגש הנקמה הלאומי. הוא חושש שמחפשי ריגושים מסוכנים ימצאו מפלט בפעילות האגודה, ומוטרד משאיפתם לכינון מדינת הלכה.
לעומתו, צעירים חרדים אחרים חשים שהתוספת הציונית והלאומית מעשירה את חייהם הדתיים. “המסרים שלנו, מעבר לכך שהם נכונים, נותנים נופך משמעותי לחיי הדת”, אומר אינהורן. “התורה יותר מחוברת לעולם העשייה ומקבלת ביטוי בשטח, ולא רק דיבור תיאורטי על ארץ ישראל ועם ישראל”. תודעת הגאולה, הוא אומר, משדרת גם אופטימיות דתית. “לא להיות מונעים רק מתוך פחד, אלא לחיות באווירה של נס שמתממש. זה מצב נפשי אחר לגמרי. אצלנו אומרים שלא מספיק לקבל ייסורים באהבה, צריך לדעת גם לקבל מתנות באהבה. מוצאים אצלנו חיות, לא רק מסגרות וחומות”.
הפעילות הציונית קורצת לצעירים שמתקשים למצוא עצמם בתלם החרדי. “זו חרדיות יותר צבעונית, יצירתית ועכשווית”, מסביר שלום את כוח המשיכה של האגודה בקרב בני ישיבות. וכך, באיחור אופייני, מגלים החרדים את הציונות בעשור השלישי של המאה ה־21. האם אלה ניצניו של תת־מגזר חרדי חדש, שאינו מסתפק בשמירת יבנה וחכמיה אלא שואף לבנות את הארץ ואף את בית המקדש?
רבני האגודה
הרב יואל שוורץ (נפטר ב־2022 בגיל 82) – בוגר ישיבות ליטאיות, כיהן כמשגיח בישיבת איתרי ובישיבות נוספות, וקיים קשרים קרובים עם גדולי הדור החרדיים. חיבר ספרים רבים בתחומים לא שגרתיים בעולם החרדי, עסק בהפצת שבע מצוות בני נח בקרב לא יהודים, וכיהן כאב בית דין ב”סנהדרין החדשה”. לתודעה החרדית פרץ כשהקים בסוף שנות התשעים את הנח”ל החרדי, דבר שעורר עליו את חמת הקנאים אך גם זיכה אותו בפרס מוסקוביץ לציונות. הרב שוורץ תמך באגודה, ולפי עדויות התבטא בחריפות נגד משנת סאטמר: “כפירה ממש, השיבו את הקדוש ברוך הוא בכיסא השטן”.
הרב מנחם מנדל טוביאס (78) – אב בית דין בבני־ברק. נולד ברומניה למשפחה רבנית־חסידית, ובילדותו זכה באולימפיאדה מדעית שם. נכלא בעקבות פעילות דתית בקרב היהודים. למרות דעותיו הציוניות ופתיחותו לקהלים שמחוץ לעולם החרדי, הרב טוביאס מקורב מאוד לאדמו”רים בולטים.
הרב יצחק ברנד (74) – בוגר ישיבת פוניבז’. מראשי ישיבת “עוד יוסף חי” בשכם. הרב ברנד מפרסם קונטרסים תורניים בשלל נושאים והתפרסם בדעותיו הייחודיות ובהן תמיכה בקיום מצוות ייבום בימינו, התנגדות למכירת חמץ ולחבישת פאות ככיסוי ראש. הוא מעודד את העלייה להר הבית ומשתתף בה בעצמו, וסבור שקיימת חובה הלכתית לבנות את בית המקדש בימינו. הרב ברנד מחזיק בדעות ימניות ונצפה בהפגנות הימין בעד הרפורמה המשפטית כשהוא נושא שלט “הם גונבים לנו את הבחירות”. עם זאת, הוא שולל בנחרצות התגייסות של צעירים חרדים לצה”ל עקב היותו צבא חילוני.
הרב מרדכי שריקי (65) – יליד מרוקו ובוגר “ישיבת חכמי צרפת” של הרב חייקין. כיהן כרב קהילות בצרפת ובקנדה. עם עלייתו ארצה התיישב בקרית־ארבע והתקרב לרב ניסים פרץ מישיבת בית אל בבני־ברק. כיום הוא רב קהילה וראש כולל בירושלים. מוכר בציבור כמקובל העומד בראש מכון הרמח”ל, המפיץ את תורת הרמח”ל ופרסם עד כה כארבעים ספרים בהגותו.
