Year: 2026

יום ראשון, י’ אלול התשפ”ו

ישבנו בבית הכנסת השבת והקשבנו לקריאת התורה. חומש דברים, פרשת כי תצא, מצוות רבות הנוגעות לעם העומד לרשת את ארצו, ובתוכן דיני מלחמה, הנחתמים בהבטחה – “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו). דברים פשוטים, שאינם מותירים מקום לספק כיצד נראה צבא יהודי, ובמה תלוי הנצחון. כמה שזה נוגע לימינו, כמה שזה קריטי לגורלנו. אולם לדאבוננו, לאסוננו, הפסוק נראה בעיני רוב מוחלט של הלומדים כהלכתא למשיחא, כדבר רחוק, שאינו קשור למציאות היום-יומית.

לפני שבועות ספורים, לעומת זאת, בפרשת מטות, קראנו על דין ודברים שהיה לבני גד ובני ראובן עם משה רבנו, כאשר רצו לשבת בעבר הירדן, ומשה התנה זאת בכך שיחלצו חושים לפני המחנה במלחמה על הארץ. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה” (במדבר לב ו). מתנהל משא ומתן, בו משה מעמיד אותם על חובתם להשתתף במאמץ הכלל, כפי שהכלל השתתף בכיבוש הנחלה שלהם, והם מקבלים את טענתו המוצדקת. כל קשר למציאות בת-ימינו – קלושה ביותר. אולם זה לא הפריע לאותם גורמים המבקשים לסכסך ולפלג בין יראי ה’ ולהחניף למשנאיו להוביל קמפיין ממומן ומשומן תחת סיסמת ה’שויון בנטל’ ובחסות הפסוק, שהוצא מהקשרו ונעשה בו שימוש ציני, בדומה לסיסמה של ‘מצות פדיון שבויים’ בשעתו.

לא, אינני מתלונן על אותם גורמים. הם ממלאים את תפקידם נאמנה. הבעיה היא אנחנו. הבעיה היא מדוע לא לקחנו את הפסוק מפרשתנו – ‘והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך’ – מדוע לא העמדנו את הפסוק הזה במוקד קמפיין עוצמתי להפיכתו של צה”ל מצבא של הפקרות מוסרית ורפיסות צבאית לצבא עוצמתי ההולך לאור ה’ מתוך קדושה על-מנת למגר את האויב ולקדש את שמו של מלך מלכי המלכים. מדוע לא העמדנו את הדרישה התורנית של ‘לא יראה בך ערות דבר’ כתנאי הכרחי לגיוס – לא רק של חרדים, כי אם של כל מי שיראת ה’ בלבבו. יותר נכון – לתנאי לקיומו של צבא יהודי בכלל. מדוע לא העמדנו את החזון של צבא יהודי אמיתי כחלופה ממשית לצבא הפרוגרס שהצמיח את יאיר גולן, גדי אייזנקוט ושאר הגנרלים העטורים בדרגות ונטולים כל זיק ושורש יהודי, אשר פעילותם הפוליטית מעוררת מחשבות נוגות על מה שעשו בעודם במדים…

ככל שחולף הזמן, כך גדל הפער הבלתי-נתפס בין שאיפות העם הבריא בנפשו, שזהותו היהודית השורשית הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעצבת, הולכת ומתגברת, לבין ההנהגה הרופסת, השבויה בקונספציות הישנות. הציבור החרדי עסוק במגננה מוצדקת לכשעצמה מפני נסיונות הכפיה והחילון, עד שאינו מעז לעבור ממגננה למתקפה ולהציע מתוה חיובי של צבא יהודי, מדינה יהודית, חיים ציבוריים מלאים לאור התורה הקדושה. הציבור הדתי-לאומי עסוק בלוליינות אינסופית בין מחויבותו לתורה לבין ההחלטה האסטרטגית להיות חלק מהישראליות ולא לקרוע את החבל מול הצבא, גם כאשר הצבא מנצל את הנחיתות המובנית הזאת כדי להתעמר בחיילים שומרי מצוות. גם ההתעוררות המבורכת לעצמה להתנגד לשרות המשותף בחיל השריון – לא באה ממקום של דרישה לקדושת המחנה כתנאי הכרחי לנצחון בקרב אלא כתחנונים שיאפשרו ‘תנאים דתיים מינימליים’ לחיילינו.

אלו ואלו אינם מעיזים להרים את הדגל של צבא יהודי אמיתי, ושמא אין ביכולתם להניף אותו כל עוד הם שרויים בתפיסה המגזרית, המחייבת לדאוג קודם כל לציבור ‘שלנו’. מי יודע, אולי דווקא מהציבור המסורתי המתחזק, מבעלי התשובה שגדלו מתוך תפיסה ממלכתית ומתוך הבנה שהמדינה שייכת לנו – אולי מהם תצמח הישועה. אולי הם יבינו, שכשהתורה מדברת על קדושת המחנה, היא לא מתכוונת לדאוג לבני מגזר מסוים, אלא להחיל את הקדושה על האומה כולה. אולי לא לחינם גדל משה רבנו בבית פרעה, וכפי שמבאר האבן עזרא (הפרוש הארוך שמות ב ג) – “אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים”.

יום שלישי, ה’ אלול התשפ”ו

הכניעה המבישה של ישראל בעזה, המתבטאת בשיחות המתנהלות כעת מול ‘מועצת השלום’, שאינה אלא כסות דיפלומטית שנועדה להבטיח את המשך שלטון הרצח והטרור הערבי ברצועה, מעלה תהיות רבות כיצד הגענו למצב זה, אחר שראש הממשלה התבטא במהלך המלחמה במונחים של ‘נצחון מוחלט’ וכיוצא בהם. אולם כאשר מנתחים לעומק את התנהלותה של ישראל מאז היום המר והנמהר לפני כמעט שלוש שנים, היום בו קרסה קונספצית הדו-קיום והאויב הערבו-נאצי התגלה במלוא פרצופו המכוער, מבינים כי הכשלון שיוצא עכשיו לפועל – יסודותיו הונחו כבר ביום הראשון לטבח, וכל המשפטים המפוצצים והרטוריקה המלחמתית אינם יכולים להוות תחליף לחזון מקיף, מסודר, שורשי, המהווה יסוד לפעילות המעשית של ממשלה.

שורש החטא ועונשו היה נעוץ כבר בהגדרת מטרות המלחמה – שחרור החטופים ו’פירוק החמאס מנשקו’. כשהגדרנו בכך את המטרות, הכרזנו קבל עם ועולם, כי הרוצחים צודקים! גם אם הברבריות שלהם אינה מוצדקת, בסופו של דבר מדובר בילידי המקום, הזכאים להשתחרר מעול המשעבדים. עזה אינה באמת שלנו, היא שטח כבוש, היא לא חלק מארץ ישראל, אין לנו מטרה לכבוש אותה ולהתישב בתוכה. גם כשעלו קולות של שפיות מקרב תומכי הממשלה שבקשו לשנות את המציאות העגומה הזאת, דאג ראש הממשלה לומר, שזה ‘לא ריאלי’. מה כן ריאלי? מועצת השלום של טראמפ, שתאפשר למרצחים לתכנן את הטבח הבא, היל”ת….

עכשיו מתנהלים מגעים מול אותה ‘מועצת שלום’, כאשר היהודון מלחך הפינכה ג’ראד קושנר דורש מישראל לאפשר למרצחים להתבסס מחדש, וישראל ממשיכה באותה אולת לדרוש את ‘פירוק החמאס מנשקו’, כאילו הנשק של החמאס הוא הבעיה ולא עצם נוכחותה של אותה אוכלוסיה רצחנית בחבלי ארצנו. בקונספציה האווילית שלא נס לחה, לצערנו, תושבי עזה אינם אלא קרבנות של שלטון החמאס, שכופה את עצמו על אוכלוסיה שלוה ושוחרת שלום. במציאות הממשית, לעומת זאת, תושבי עזה הם החמצן והמנוע, העוגן והיסוד שעליו מושתת הטרור החמאסי, וזה נכון לא רק בעזה, כי אם בארץ ישראל כולה.

את הלהטוטים המילוליים של טראמפ אנחנו מכירים היטב. הוא יכול לצייץ שהשמדנו את היכולות הגרעיניות של איראן, ומבחינתו – אם כך צייץ, אז זו המציאות. הוא יכול להחליט על דעת עצמו שהאיראנים מתחננים להסכם, למחרת להגיד שהם דווקא אנשים נחמדים, לשבח את הרודן מצפון קוריאה, למחרת לאיים עליו, לאהוב ולשנוא את פוטין באותו יום, להתהפך על זלנסקי ואחר-כך לחבק אותו, להכריז על מכסים ולבטל אותם, על מלחמות מול קובה וונצואלה ולמחרת לחזור בו, על כל מיני דברים שמתחשק לו סתם כך כי משעמם לו, והעולם אמור להסתדר מול השגעון הזה. כך יוכל להכריז ביום בהיר, כי החמאס חוסל והרצועה פורזה, וישראל – שלא רוצה להרגיז את הדוד סם – תוכרח להודות כי המטרה הושגה, ומעתה אפשר להמשיך בתכנית השלום.

כמה פתטי, כמה עלוב, כמה מבזה לירוק בפרצופם של הנרצחים ולמשכן את עתידנו על גחמותיו של האיש המוזר בבית הלבן. אך האמת העצובה היא, שכבר באותו יום, בו הגדרנו את ‘פירוק החמאס מנשקו’ כמטרת המלחמה ולא את השמדת הישות הערבית הרצחנית בעזה וסילוק האויב הערבי הרצחני מארצנו – כבר אז הונחו היסודות לתבוסה העלובה שאנחנו חוזים בה כעת, ועינינו כלות…

תשאלו, איפה טעינו? ואני שואל, איפה צדקנו?! מדינה שמושתתת על רעיון של ‘מקלט בטוח’ לעם היהודי ולא על קיום חזון הנביאים של שיבת עם ה’ לארצו והנחלתה מכח ההבטחה הא-להית – מדינה כזו נידונה מראש למרדף נואש ואינסופי אחר הצדקת קיום, שתמיד תחמוק מאתנו. האויב יודע לחוש אותנו היטב, והוא מבין שכאשר איננו באמת רואים צידוק מוסרי בישיבתנו בארץ – לא רק בעזה, כי אם גם בירושלים ובתל-אביב – אזי הוא יודע שיצליח להתיש אותנו ולהניס אותנו לאחור. יחיא סינואר ימ”ש לא היה טיפש. הוא לא חשב שישראל לא תגיב לטבח הנורא. אבל הוא ידע, ולדאבוננו גם צדק, שחסרה לנו אותה אמונה, כי הארץ שייכת לנו מכח ההבטחה הא-להית, אותה אמונה שרק מכוחה ניתן לנצח. האויב מוכן להקריב אבדות, ואילו אנחנו מחפשים רק שקט ושלוה, ‘לפרק את החמאס מנשקו’.

אל תדאגו, טראמפ כבר יכריז כי החמאס פורק. כמו שהוא יודע להכריז על איראן. הנשק ישאר, החמאס יכריז על שינוי השם ל’מועצת הטכנוקרטים’, והספירה לאחור תחל לקראת האסון הבא, חלילה. הבעיה היא לא פירוק החמאס מנשקו, הבעיה היא פירוקה של ישראל מנשקה החשוב ביותר – האמונה בצדקת המאבק שלנו על הארץ מכח הברית שלנו עם בורא עולם. בלי הנשק הזה, אנחנו באמת מפורקים. הגדרות האלקטרוניים והמודיעין המהולל שלנו הוכחו כמשענת קנה רצוץ, כאשר בראש הצבא עומדים סוכני הפרוגרס, הסבורים כי האיום המרכזי על ישראל הוא התחממות כדור הארץ…

נתניהו – הפרזנטור המוצלח ביותר שידעה ישראל והנואם המוכשר ביותר – יצליח בוודאי להציג את ה’התעקשות’ שלו מול קושנר כ’הישג ישראלי’. הבעיה היא, שעם כל כשרונותיו, הוא אפילו לא מתחיל להבין היכן מונח שורש הבעיה.

אבינו מלכנו, חטאנו לפניך! אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו! אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך! אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפנו!