No, Real-Life Businessmen Are HARDLY EVER a ‘Persecuted Minority’…

Ayn Rand’s Greatest Mistake

It was those heady early days of the Libertarian Movement. Icons like David Nolan, Murray Rothbard and James Libertarian Burns still walked the earth — and L. Neil Smith was just getting up a head of steam.

That’s when I got my first clue to Ayn Rand’s greatest mistake, though, as often happens, I failed to understand it at the time. It came as Larry Moser and I gave a talk to the Las Vegas Junior Chamber of Commerce (the “JCs“).

We presented two libertarian issues; heroin decriminalization to demonstrate civil liberties and voluntary exchange in free markets to demonstrate economic freedom. Since JCs are business folks, we figured we’d get static on decriminalization, but if we addressed the free-trade issues last, we would leave them happy.

Sure enough, immediately after the decriminalization presentation one JC stood up and in no uncertain terms told us we were crazy to propose such a thing. Before we could answer, another JC said, “Sit down Bob. They’re right.”

There was a murmur of assent from the rest of the thirty or so, presumably conservative, business folks in the audience.

Larry and I looked at each other amazed. We figured we were over the hump.

After our free market presentation, however, there was dead silence. We felt a chill. Someone murmured something like “You can’t have that sort of thing going on.” Another murmur of assent. What was going on here?

My second clue came a few years later at the Colorado LP Presedential Nominating Convention just outside Denver where Bill Huncher was squaring off against Ed Clark. It came in a story related to me by a libertarian, let’s call him “Jim,” running for office in Colorado.

Jim had managed to get an appointment with Adolph Coors Jr., purportedly a libertarian sympathizer himself. During small-talk, Coors expressed admiration and support for the Libertarian Party and its “bold pro-freedom platform” about which he proved himself well informed. However, when Jim asked for a campaign contribution, Mr. Coors declined.

If you were elected, you’d eliminate the ICC (Interstate Commerce Commission) wouldn’t you?” he asked. Jim responded that, in accordance with the LP Platform, indeed he would.

Mr. Coors explained that because of a regulatory technicality, Coors trucking subsidiaries didn’t have to “dead-head” and could bring their trucks back loaded, something ICC didn’t permit other trucking companies to do at the time.

ICC literally defined a truck returning full as “illegal competition” with the railroads. Coors Jr. forth-rightly told Jim that elimination of the ICC would thus weaken Coors’ competitive advantage and so he couldn’t justify supporting Libertarian candidates.

And another clue: In the late 1970s, developers in Lake Tahoe wanted to build a hotel/casino they were calling “The Park Tahoe,” but an environmental organization calling itself approximately “The Society to Preserve Lake Tahoe” (SPLT) blocked them every step of the way.

The main movers and shakers behind SPLT weren’t, however, environmentalists; they were Harrah’s, Harvey’s, Barney’s, Sahara Tahoe, and the other hotel/casino operators already established in the Stateline-South Shore area. Had all these casino organizations suddenly become environmentally conscious?

Shortly after the grand opening of Park Tahoe — which later became Caesar’s Tahoe — a local rancher applied for permits to build yet another hotel/casino across the street. Would you care to guess the identity of the newest environmentally conscious member of SPLT who zealously led the fight against this newest environmental hazard?

Park Tahoe of course!

As I finally began to realize, business people, Rand’s heroic figures notwithstanding, generally aren’t the champions of laizze-faire and free market voluntary exchange many libertarians tend to assume. Often, quite the contrary. Assuming otherwise was Ayn Rand’s greatest mistake.

Merchants using government to stifle the competition etc. is nearly as old as government itself. Like this “seven or eight hundred years’” effort to stifle competition from rural textile production and early trading for example – – –

“(h) The countryside was cut out of trade in the Middle Ages.
+
‘Up to and during the course of the fifteenth century the towns were the sole centers of commerce and industry to such an extent that none of it was allowed to escape into the open country’ (Pirenne, _Economic and Social History_, p.169). ‘The struggle against rural trading and against rural handicrafts lasted at least seven or eight hundred years’ (Heckscher, _Mercantilism_, 1935, Vol. I, p. 129). ‘The severity of these measures increased with the growth of ‘democratic government‘ . . . . ‘All through the fourteenth century regular armed expeditions were sent out against all the villages in the neighborhood and looms or fulling-vats [in which cloth was dyed] were broken or carried away.’ (Pirenne, op.cit., p. 211).” -Karl Polanyi, The Great Transformation. (Boston: Beacon Press 1957), p. 277

You have to admit a century of loom-stealing and fulling-vat smashing shows persistence and dedication. And notice the connection to ‘democratic government.’

Seminal Austrian-school economist Ludwig von Mises completely understood the broader context of vested economic interests using government for their own ends, which of course, has been quite thoroughly perfected today – – –

The consumers do not care about the investments made with regard to past market conditions and do not bother about the vested interests of entrepreneurs, capitalists, land-owners, and workers… It is precisely the fact that the market does not respect vested interests that makes the people concerned ask for government interference.

– Ludwig von Mises, Human Action

So, when vested interests ask for government interference — to protect themselves from markets and competition — they have to do it in cahoots with politicians.

To make this work, they regularly disguise the interference as “regulation.” They pretend “regulation” is to protect us “consumers” from businesses instead of the other way around.

You can catch a surprising glimpse of just how remarkably successful vested interests are at using politicians to get their disguised and bogus protective “regulation” here:

UNCOMMON SENSE: What government regulation is REALLY used for

HERE for updates, additions, comments, and corrections.

AND, “Like,” “Tweet,” and otherwise, pass this along!

From LRC, here.

The Malicious Myth of ‘Economic Power’

Government Power vs Economic Power (by Ludwig von Mises)

Oct 27, 2017

Ludwig von Mises explains the difference between governmental power and economic power.

This is part of an essay called “The Elite Under Capitalism”, originally published in 1962 by The Freeman. The essay became chapter 3 of the Mises collection “Economic Freedom and Interventionism” (1980).

Article text: https://mises.org/blog/government-pow…

From YouTube, here.

אמר הרועה, הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי ואני איני נזכר

הקם לנו רועה שבעה.

בסיעתא דישמיא

בשבח והודאה להשם יתברך ‘על הנסים’ ועל הפורקן  שאנו אומרים בחנוכה, משבחים אנו את גואל ישראל, פורטים אנו לפניו את פרוט הטובות אשר גמלנו בימים ההם, ומודים לו על כי לא געלנו בימי יוונים, והעמיד לנו חשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול, אלא שממש ממש באמצע הסיפור, לפתע מסיימים אנו בחטף, וחותמים ואומרים, “וקבעו שמונת ימי חנוכה” ודי.  רגע, אבל מה קרה בסוף? הניחא אם הסוף היה עצוב ועגמומי, מובן מדוע צינזרו אותו, אבל הסוף היה דווקא ממש ממש שמח, סוף מהאגדות כפשוטו, “הפי אנד” אמיתי, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות חנוכה פ”ג ה”א, וז”ל – ”עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני” ואם כן היו צריכים לסיים ולומר והדליקו נרות בחצרות קדשך וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, הייתכן שדווקא בחג שכל כולו נקבע להלל והודאה, דווקא אז נשכח להודות להשם על טובה גדולה כל כך? ומכובדה של קושיא זו, נראה כי אין בידנו ברירה, ועל כורחנו לא נתכוונו מסדרי התפילה אלא לרמוז לנו בזאת לדברי הרמב”ן וז”ל (בראשית מט י) – ”ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם… וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול… והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז”ל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא… כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד” – עיי”ש מתק לשונו, ואם כן מוכרח הדבר שלא תיקנו הודאה על חזרת המלכות לישראל, מחמת פגם נטילת עטרת המלוכה מבעליה, דוד מלך ישראל, חי וקיים.

 והנה על מנת להבין את גודל העונש שקיבלו החשמונאים הצדיקים, צריך לדעת, שלמרות שבכל יום יש חיוב לחכות למלכות בית דוד, אבל עיקר החיוב הוא דווקא בשעה שישראל חונים ונחים, ובמיוחד מתי שגוברת ידם, וישראל שרויים בטובה על אדמתם ,וכמו שכתב דוד בתהילים, (קלב יג-יד) – ”בחר ה’ בציון אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי-עד פה אשב כי אותיה”. מתואר כאן מצב בו ישראל מגיעים למנוחתם בציון, ואם לא די בכך, אף מזונם ניתן להם בשפע, שנאמר (טו) – ”צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם”. ואם תאמר הגשמיות לבד היא שעלתה? לא ולא, עולם התורה כולו פורח, שנאמר (טז) – ”כהניה אלביש ישע [אלו בני חשמונאי] וחסידיה רנן ירננו”. אם כן מגיע דוד למסקנה ש (יז) – ”שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי” [ועיין בבני יששכר, במאמרי חנוכה מאמר ב אות טז ועוד, שמבאר עניין זה, שאחר נצחון ישראל, אז מגיע זמן לדרוש מלכות בית דוד]. ולכן דווקא אחרי הנצחון הגדול של חנוכה, אחרי שחזרה מלכות לישראל, אז עומד החיוב למלכות בית דוד במלא תוקפו, ובכך שלא השיבו עטרה לבעליה הוחמצה השעה, וקרה מה שקרה, וכך ביאר יסוד זה דוד מלך ישראל בעצמו בספר תהילים סוף פרק סט, וז”ל – ”כי א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה” ואז מתחיל פרק ע – ”למנצח לדוד להזכיר א-להים להצילני, ה’ לעזרתי חושה”. וכתב רש”י, וז”ל – ”ובמדרש תהילים ראיתי משל למלך, שכעס על צאנו, וסתר את הדיר, והוציא את הצאן ואת הרועה. אחר זמן החזיר את הצאן, ובנה את הדיר, ולא הזכיר את הרועה. אמר הרועה, הרי הצאן מוחזר, והדיר בנוי, ואני איני נזכר, כך למעלה מן העניין נאמר כי א-להים יושיע ציון… ואוהבי שמו ישכנו בה, הרי הדיר בנוי, והצאן כנוס, והרועה – זה דוד – לא נזכר. לכן נאמר לדוד להזכיר א-להים להצילני”. הרי לך, שדווקא הזמן שבו הדיר בנוי, והצאן כנוס, אזי מתגברת שאגתו של הרועה, אשר שאוג ישאג על נווהו, ומבקש ומתחנן – לדוד להזכיר א-להים להצילני, כי אם כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו, אזי מיד עולה תביעה של, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך.

ונראה כי מפני זה הטעם, נהגו ישראל קדושים לחתום בזמר, לאור נרות הקודש, בתפילה נוראה להשבת מלכות בית דוד, ומבקשים בתחנונים “הקם לנו רועה שבעה” ובכך מצטרפים לזעקתו של רועה, לדוד להזכיר אלקים להצילני, כי הלא רועה שבעה , הלא הוא דוד מלך ישראל, אשר הוא הרועה השביעי, שנאמר (מיכה ה ד)  ” והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמנתינו והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם” ויחזקאל נתנבא (פרק ל”ד) “כה אמר אדני אלקים הנני אני ודרשתי את צאני … והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ …. את האבדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד…. והקמתי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרועה ואני ה’ אהיה להם לאלקים ועבדי דוד נשיא” ובתהילים שורר דוד (ע”ח) ” ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם” כי אם נעשה נס לשושנים, ואלקים הושיע ציון, אזי אלוקים להצילנו, והקם לנו רועה שבעה.

 ומבני חשמונאי חובה עלינו ללמוד, אנו בני קיבוץ גלויות אשר שפך עלינו ה’ רוב חסדו והראנו אות לטובה קבצנו והצילנו מן הגויים, השפיע עלינו רוב שפע כלכלי, צידה בֵּרַך בֵּרֵךְ ואביוניה השביע לחם, ובנו קוים ‘כי א-להים יושיע ציון’ – והרי הדיר בנוי, ואוהבי שמו שוכנים בה, והרי הצאן כנוס, ועדיין הרועה – זה דוד – זה מלך המשיח (כמפורש באלשיך הקדוש על המקום) לא נזכר! כמה מוטל עלינו החיוב לא להתרפות חלילה מצפיה למלכות בית דוד, אדרבה – נצטרף לזעקתו של דוד מלכא משיחא – “לדוד להזכיר, א-להים להצילני”. וכפי שראינו, דווקא כאשר זכינו, לשמחה לארצך, וששון לעירך, כעת מוכרחים אנו לצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך. והלא הדברים קל וחומר, ומה הם שמלכו כהנים גדולים חסידי עליון, אשר לגדולתם אין חקר – למרות זאת הפסדנו את שמחת חזרת המלכות משום שלא החזירו אותה לזרע דוד, מה נאמר אנו, אשר שועלים משלו בנו, אוי נא לנו כי חטאנו, מרדנו במלכות שמים, מרדנו במלכות בית דוד, מאסנו בית המקדש, ואת שלשתם אנחנו מבקשים (וידוי נוסח ע”מ)! א-להים להצילני, ה’ לעזרתי חושה!

נוסיף ונעמיק בדברים. אחרי שראינו מדברי האלשיך הקדוש, שדברי חז”ל אלו נאמרו על זמננו, הזמן בו א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה, אך עדיין בן דוד לא בא, אשר זה מה שאנו עוברים עכשיו – יש לשאול מדוע כאשר רוצים לבטא את ‘הדיר בנוי’, אומרים כי “א-להים יושיע ציון” (תהלים סט לו), וכאשר צריכים לומר שהצאן כנוס, קופצים לסוף הענין – ל”אוהבי שמו ישכנו בה” (שם לז)? והרי כתובים שם שלושה מצבים בתאור כיצד יושיע א-להים את ציון – תחילה כתוב “ישבו שם וירשוה”, אחר כך “זרע עבדיו ינחלוה”, ורק בסוף – “אוהבי שמו ישכנו בה”. ונראים הדברים, שבשביל שתהיה ראיה מוכחת לזה שא-להים אכן יושיע ציון, לא די בכך ש”ישבו שם וירשוה”, ואף לא בכך ש”זרע עבדיו ינחלוה”, אלא דווקא כאשר רואים כיצד “אוהבי שמו ישכנו בה”, שאוהבי שם ה’ מתרבים בעיר הקודש – זו כבר ראיה ברורה לכך שא-להים יושיע ציון. ואם כן מובן מדוע כאן קמה צעקת הרועה בכל כוחה – “ואני הרועה איני נזכר! כל זמן שרק זרע עבדיו –  שהם בני ישראל שאינם צדיקים – ינחלוה, והם אלו שעוסקים בהתנחלות הארץ, עדיין קיים צד, שא-להים עדיין לא הושיע ציון. אולם כאשר כבר מתקדם שלב נוסף ואוהבי שמו שוכנים בה, הרי כבר ברור שא-להים יושיע ציון. אז תיכף ומיד קמה זעקה גדולה ומרה של “לדוד להזכיר א-להים להצילני” – והלא בשם קדשך נשבעת לי שלא יכבה נרי לעולם ועד?!

וכעת יראו עינינו וישמח לבנו בפלא הגדול, כיצד נתקיימה נבואה זו בדיוק נמרץ, שזרע עבדיו, שהם אינם “אוהבי שמו” – הם בעיקר קיימו את ה”ינחלוה”, ולא הייתה כוונתם למען אוהבי שמו, אולם בפועל, אוהבי שמו גדלים ורבים ושוכנים בירושלים עיר הקודש, ובכל רחבי ארץ קודשנו. משמעות הדברים, שאם עד ימינו היו נידונים וחששות בדבר הנהגת ה’ בצורה זו של קיבוץ גלויות, הרי הם היו שייכים לשלב של “זרע עבדיו ינחלוה”, וכפי שאנו רואים בחז”ל, שגם דוד ומשיח אינם באים בטענת גאולה בשלב הזה של “זרע עבדיו ינחלוה”, כי אכן אין זו ראיה מספקת. אולם אנו כעת כבר בשיאו של שלב ב’, שלב של “אוהבי שמו ישכנו בה”, השלב שבו נשמעת ברמה זעקתו התובעת והמתחננת של משיחנו – הרי אם א-להים יושיע ציון – והראיה לכך היא ש”אוהבי שמו ישכנו בה”, אזי “לדוד להזכיר א-להים להצילני”, ריבונו של עולם, אימתי קאתי מר ? אנא קרב הימים אשר בן ישי חי.

והנה בעוונותינו בהיותנו בארצות הגויים, שפלים דווים וסחופים, אזי נצנוצי אורות חנוכתינו, מאירים היו בהסתר ובהצנע, מפני הסכנה, ודיינו. אור השם הבוקע מנרותינו, האומר להאיר תבל ומלואה, בקירות בתינו נעצר היה, ולארץ ולדרים חושך ואפילה, ושאר לאומים ויושבי איים שרויים בערפל, באין להם נר מאיר וקורא, לכו חזו מפעלות אלוקים, אלא שעתה זכינו אנו בחסד ולא בזכות, והשיבנו אבינו לנחלת אבותינו, ויכולים אנו להדליק בראש כל חוצות, , הלא דבר הוא, ואם כאשר מנענו אדוננו מלהאיר לפניו ולפרסם את ניסיו יתברך לעין כל, הבינו קדמוננו בסודם של דברים שאין הזמן להאיר חוצה, [וכלשונו של המגיד המובא בספר נר ישראל “מה שמדליקין עתה בפנים שמחזיקים עצמן שפלים מאד בגלות” עכ”ל ובספר פסקי תשובות תרע”א הע’ 11, ז”ל – “בדורות הראשונים שהייתה התורה חביבה עליהם… היו מניחים נ”ח מבחוץ… ע”ד ‘יפוצו מעינותיך חוצה’, אבל הדורות הללו שנתמעטה תורה, ולומדיה וחכמי הדור אין להם כח להשיב איש מדרכו הרעה… והמשכילים בעת ההיא ימשכו ידיהם מלהאיר בתורתם בראש כל חוצות, ומניחו בביתו ודיו להשיב מעוון אנשי ביתו לבד”].  אם כן עכשיו, כשבחסדיו הגדולים נתן לנו להאיר מבית ומחוץ, אין זאת אלא להורות לנו, כי בא מועד ‘ויפוצו מעיינותיך חוצה’ ועלינו להאיר אורו בשווקים וברחובות, והנה בדור שלפנינו, נתמעטו לומדי תורה יותר ויותר, ממאה נהיו עשרה, ומעשרה אחד, וכמו שכתב מרן החפץ חיים בכמה מקומות, ולדוגמא בתורת הבית י”ד, ב, שם כתב על לומדי התורה, וז”ל – “וכמעט נתקיים עלינו נבואת ישעיה (קפיטל ו’) ‘ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער וגו’ זרע קדש מצבתה'”. ועכשיו בחסדו הגדול ובשבועתו כי לא תשכח התורה מפי זרעו, נתהפך הדבר מהקצה אל הקצה, וזכינו לחזות בעינינו כיצד לומדי התורה נעשו מאחד עשרה, ומעשרה מאה, כן ירבו, ואנו רואים בחוש כיצד “יפוצו מעיינותיך החוצה” בריבוי לומדי תורה, ובריבוי חוזרים בתשובה עכשיו מוטל עלינו ביתר שאת וביתר עוז לקרוא בכל כוחנו – “אבינו שבשמים, אתה החילות להראות את עבדך  את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך, אתה העברתנו אל הארץ הטובה הזאת אנא הראנו את ההר הטוב – זה הר המוריה, והלבנון זה בית המקדש”, ושם נדליק המנורה הטהורה על ידי כהניך הקדושים.

וכשנעמוד ברחובות קריה ונדליק בפתח בתינו למען דעת כל עמי הארץ כי ה’ הוא הא-להים ולפרסם אמונתו בשווקים וברחובות, נייחל ל”אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי” (שיר השירים ח א), ונתפלל שנוסח ‘על הניסים’ שלנו לא יסתיים באמצע הסיפור, לאמר “ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך”, והקמת רועה שבעה נעלמת, אלא נבוא לדביר ביתו יתברך, ונפנה את היכלו במהרה, וכה נאמר – “ואחר כך באנו בניך לדביר ביתך, ופינינו את היכלך, וטהרנו את מקדשך, והדליקנו נרות בחצרות קדשך, וחזרה מלכותך ומלכות בית דוד עבדך, וקבעו להודות ולהלל לשמך הגדול, על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך”

הקם לנו רועה שבעה, במהרה בימינו אמן.