שו”ת הרב שפירא: האם מותר לנסוע בפסי רכבת שנבנו בשבת?
יוצא שבנדו”ד שעושים זאת בשבת מטעמי נוחיות שלא רוצים לחסום כבישים ציבוריים בימות החול, הרי שאף אם ימתינו אח”כ שנים רבות אכתי כל עוד הנוחיות לא נעקרה אי”ז בגדר “בכדי שיעשה”.
בס”ד, י”א בכסליו תשע”ח
למע”כ גדולי ישראל שליט”א
על של עתה באתי, שנודע בשבועות האחרונים אשר הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, החלו בעבודות לבניית מסילת רכבת בין באר שבע לדימונה, ורח”ל שולחים לשם כך פועלים ומהנדסים בעיצומה של שב”ק, מה שעד היום לא העזו לעשות בארץ הקודש, ואחר שקם קול זעקה ע”כ אזי בשב”ק “תולדות” השתא הודיעו שישלחו לשם בשב”ק רק פועלים נכרים ולא יהודים שגם זה הוא איסור גמור כמובן, ואח”כ נודע שגם בדבר זה היתלו בציבור ושלחו לשם גם מהנדסים יהודים, ולקראת שב”ק “ויצא” כבר הודיעו בגלוי שישלחו לשם גם עובדים יהודים, ובין כך ובין כך הוא איסור גמור לן להרשות דבר כזה, אלא שיש לדון לגבי דיעבד אם יהא מותר לנסוע בקטע הרכבת אשר בין באר שבע לדימונה, או שאסור עד אשר יפרקו אשר הרכיבו ויסתמו אשר חפרו ויחפרו ויבנו מחדש בחול.
א) ולבטח גלוי כשמש קמיה הדר”ג כנתינתה מסיני מה שנחלקו אבות העולם בסימן רמ”ד ס”ג אודות עכו”ם שכיר יום שבנה בית בשבת, שדעת המג”א לאסור עולמית אפילו לאחרים שלא נבנה בשבילם, ודעת הט”ז שמעיקר הדין מותר למוצ”ש בכדי שיעשה אפי’ למי שנבנה בשבילו אלא שרק נכון להחמיר בזה שלא להיכנס לשם עולמית, וכ”כ בשו”ע הרב, ואילו דעת החיי אדם דעה אמצעית היא שלמי שנבנה בשבילו אסור עולמית מדינא, ולאחרים מותר מדינא למוצ”ש בכדי שיעשה, והמשנ”ב הביא רק את דעת החיי אדם ואת דעת הט”ז והשמיט את דעת המג”א, אך בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן ל”ג) תפס בפשיטות כדעת המג”א, ואף הראי”ה קוק בשו”ת דעת כהן (סימן רי”ט) עשה עיקר גדול משיטת המג”א, וכן דעת השפת אמת במסכת מו”ק (י”ב ע”א) והוסיף שאינו יודע להלום דברי הט”ז ושפשט דברי הגמ’ (שם) דלא כוותיה.
והנה בשו”ת הרשב”א (ח”ה סימן רי”א) דן אודות קהל ששלחו אחד מהם בעש”ק לשכור נכרי לקטיפת ערבה עד מוצש”ק, וקצב השליח עם הנכרי על שכר בזמן שעוד היה סיפק בידו לעשות כן קודם שקיעת החמה, אלא שהנכרי עשה זאת בעיצומה של שב”ק וסמוך לעיר ובפרהסיא, והשיב הרשב”א שלולא טעם של רינון וחילול השם היה ניתן להקל מעיקר הדין בכדי שיעשה מאחר שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד, ומבואר בהדיא שאם היה מצווהו ממש לעשות בשבת כי אז היה אסור עולמית מדינא, ומשמע שם שזהו לכל הציבור שנעשה בשבילם ולא רק למי ששכר את הגוי למלאכתו, והיינו או כדעת המג”א או כדעת החיי”א, אך בשו”א לא כדעת הט”ז והשו”ע הרב.
ועוד מצאתי להמאירי במו”ק (שם) שכתב בפשיטות שלאחרים שלא נעשה בשבילם שרי למוצ”ש בכדי שיעשה, ומה שהני רבנן לא עיילו לבי מר זוטרא אי”ז מעיקר הדין, וזה דלא כשיטת המג”א, אך המשיך אח”כ המאירי שלמי שנעשה בשבילו סוברים “קצת חכמי צרפת” לאסור עולמית מדינא היכא שעשה זאת הנכרי מחומרי בנין של הישראל, וכפי שהוא בנדו”ד שחומרי הבנין שייכים לממשלה, דהיינו לציבור כולו, והסיק ע”ז המאירי “והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה”, והיינו שמהרמב”ם משמע שדעתו להקל במלאכת עכו”ם שנעשית בצינעא לצורך ישראל אף כשהחומרים המה משל הישראל, ואח”כ סיים המאירי שדעתו כדעת הרמב”ם (המובאת במשנ”ב בסימן ש”ז ס”ק ע”ב) שבכל מילי דפרהסיא ומתקיים אסור עולמית מדינא למי שנעשה בשבילו.
ומדהביא המאירי את חומרת “קצת חכמי צרפת” ואת חומרת הרמב”ם בסוגיא דמו”ק שם, נראה שהוקשה לו דנהי שאפשר לפרש את חומרת הרבנן שלא עיילו לבי מר זוטרא שאי”ז מעיקר הדין, אך קשה להעמיס שמצד הדין יהא מותר אף למי שנעשה בשבילו והם החמירו לקצה השני דהיינו אף למי שלא נעשה בשבילו, וע”כ סובר המאירי שבע”כ יש לתפוס או כשיטת הרמב”ם שבכל מילי דפרהסיא אסור עולמית מדינא למי שנעשה בשבילו, או כדעת “קצת חכמי צרפת” דהיכא שנעשה מחומרי בנייה של הישראל אסור לו עולמית מדינא, אך בשו”א לא כט”ז.
ומאידך, בתוס’ רא”ש (שם) כתב לבאר דברי האיכא דאמרי שמר זוטרא עצמו לא עייל בה, שזהו ממידת חסידות אך מדינא מותר לאחר השבת, אכן אפשר דזהו דווקא בכעין קבלנות, ואפשר דסובר התוס’ רא”ש דאף לאוקימתא שהיה זה מעציו ואבניו של מר זוטרא מ”מ עדיין אי”ז במדריגת שכיר יום ממש, וכך באמת לשון התוס’ רא”ש בהמשך “סיועי סייע בתיבנא בהדייהו – שהיה נותן תבן משלו לצורך הבנין הילכך לא הויא קיבולת ממש ואסיר”, ומשמע שרק לא הויא ממש כקיבולת, אך באמת גם לא הויא ממש כשכיר יום, אך באמת היכא שהוי שכיר יום ממש י”ל דלעולם גם התוס’ רא”ש יודה לרשב”א שאסור לעולם מדינא.
עכ”פ עלה בידינו שדעת המאירי להלכה היא כדעת החיי אדם, שלכל מי שנעשה בשבילו אסור מדינא לעולם, ורק לאחרים שלא נעשה בשבילם מותר למוצ”ש בכדי שיעשה, וכן מבואר בשו”ת הרשב”א שלמי שנעשה בשבילו אסור לעולם מעיקר הדין, ובדעת התוס’ רא”ש אין הכרע ברור מהי שיטתו בשכיר יום.
ב) ועוד רגע אדבר, דגם לדברי הט”ז והגר”ז הסוברים שאף למי שנעשה בשבילו אי”ז אסור מעיקר הדין לעולם אלא רק נכון להחמיר, מ”מ גם לדעתם אסור מעיקר הדין עד בכדי שיעשה, ובענין זה דעת הרמ”א והט”ז בסימן שכ”ה (ס”ח) להחמיר שבמלאכה שאין דרך לעשות בלילה אין הלילה עולה מן החשבון אלא צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו, ומבואר שלדעתם בעינן שלא תהא שום תוספת הנאה מכך שנעשה בשבת, וממילא לדעתם יוצא שבנדו”ד שעושים זאת בשבת מטעמי נוחיות שלא רוצים לחסום כבישים ציבוריים בימות החול, הרי שאף אם ימתינו אח”כ שנים רבות אכתי כל עוד הנוחיות לא נעקרה אי”ז בגדר “בכדי שיעשה”.
ואמנם דעת המג”א (שם) להקל שהלילה כן עולה מן החשבון, אך מאידך המג”א עצמו מחמיר במלאכת פרהסיא לאסור עולמית, ואיך ניתן לתפוס החבל בשתי קצותיו?!
ג) והנני בא בשלישיה, דהנה בשעה”צ בסימן רמ”ד (אות כ”ד) מבואר שבשכיר יום אסור למי שנעשה בשבילו גם ליהנות ממנו ע”י מכירה לאחרים, ורק לאחרים שלא נעשה בשבילם סובר שמשהגיע לידם יכולים למכור לעכו”ם, וממילא לשלטון החילוני אסור לגבות תשלום מנסיעה כזו על מקטע הרכבת הנ”ל, והנוסע ומכשילם עובר בלפני עיור.
ד) וגם על הרביעית אין להשיב, שכתב הכתב סופר (חאו”ח סימן נ’) דהיכא שהמחלל שבת מוכר את תוצרתו אזי “נקיטנא בקצרה דנ”ל ברור דמי שקונה מפונדק זה אחר השבת גם מי שלא נתבשל עבורו עושה איסור מסייע ידי ע”ע לכה”פ ויש לחוש גם משום לאו דלפ”ע”, והביאוהו להלכה הכף החיים (בסימן שי”ח ס”ק י”ד) וכן מרן הסטייפלער זיע”א בקהלות יעקב (ח”ב סימן ז’), ולענ”ד הוא מפורש מדברי היש”ש והפנ”י בשלהי ב”ק שכתבו דאף לאחר יאוש ושינוי רשות אסור לקנות סחורה הידוע שהיא גזולה משום מסייע ביד ע”ע, דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב.
ואחתום מעין הפתיחה בקידה בכריעה,
הצב”י פנחס שפירא חופק”ק בית שמש
(הרב פנחס שפירא אב”ד שערי – שלום בבית שמש)
מאתר מהדריניוז [האתר נעלם].