משנת ‘דעת תורה’ בעניני צבא וגיוס

הרב יששכר מאיר, ראש ישיבת “הנגב” זצ”ל היה מקבל תלמידים מכל מקום. לעתים תלמידים שהגיעו מהעולם הדתי-לאומי היו שואלים מדוע לא מתגייסים בני הישיבות לצה”ל עבור מה שנראה בעיניהם כ”מלחמת מצוה”.

ספר “אחרי במדבר”, עמ’ 198 מסר את תגובתו:

“לא מורים הלכה מפסוקים, היה עונה רבנו בחיוך, “וממילא אף אם שאלתך נכונה, אין להורות או ללמוד הלכה מכתובים. רק גדולי ישראל הבקיאים בתורה שבעל פה, יש בכוחם להורות לנו הלכה למעשה לגבי היציאה למלחמה.”

ראשית, בעצם שאלת צה”ל, לע”ד יש לדון בפנים אחרות לגמרי. וגיוס בני ישיבות זה נושא נפרד. אבל מה הקשר בין גוף דיני מלחמת מצוה בש”ס לפרטי הלכה במקראות?! וגם לאו כללא הוא, כידוע לבקיאים, וכ”כ הרב ברנד שליט”א. ועיין ט”ז או”ח ריש סימן תקצ”ז, “ואיכא רבוותא אחריני דס”ל מצוה לאכול ולעד”נ להכריע דא”א לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום ר”ה היה כדאיתא במדרש ויהי היום ויעבור אלישע שונם אותו היום ר”ה היה וזו ראייה שאין עליה תשובה”. ואילו היה כאן באמת שאלת מלחמת מצוה (ולא סלוגנים), וכי “גדולי ישראל” נצרכים? הנשאל ה”ז מגונה, והרב ישכר מאיר עצמו יוכיח, ראה כאן! ועוד לא הערנו בהגדרה שרירותית למושג “גדולי ישראל” (מי ומי)… שלא לדבר על דוקטרינת “דעת תורה” הנוצרירית.