כתב הרמב”ם בתשובה לר’ עובדיה גר צדק על הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל”ג:):
תשובה על מה שאמרת אתה כי כל מעשה [בני] האדם אינם בגזירה מלפני הבורא יתעלה הוא האמת שאין בו דופי ולפיכך נותנים לו שכר אם הלך בדרך טובה ונפרעין ממנו אם הלך בדרך רעה וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם וסוף כל דבר ודבר ממעשה בני האדם בא לידי מצוה או עבירה וזה שאמרו רז”ל הכל בידי שמים במנהגו של עולם ותולדותיו וטבעו כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומדעות וגלגלים ומלאכים הכל בידי שמים, וכבר הרחבנו בפי’ מסכת אבות (פ’ ד’ משנה כ”ב) ענין זה והבאנו ראיות. וכן בתחלת החבור הגדול אשר חברנו בכל המצות. וכל המניח דברים שביארנו שהם בנויים על יסודי עולם והולך ומחפש בהגדה מן ההגדות או במדרש מן המדרשים או מדברי אחד מן הגאונים ז”ל עד שימצא מלה אחת ישיב בה על דברינו שהם דברי דעת ותבונה אינו אלא מאבד עצמו לדעת ודי לו מה שעשה בנפשו.
וזה שאמר לך רבך בת פלוני לפלוני וממון של פלוני לפלוני אם גזרה השוה בכל היא זאת והדברים כפשוטן. למה נאמר בתורה פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ואיש אחר יחללנו. וכי יש בעולם בעל דעה יסתפק לו דבר זה אחר מה שכתוב בתורה. אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון לטול דרך האמת שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר ויסוד שלא יהרוס בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז”ל חולק על עיקר זה וסותר ענין זה ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה הרי מוטב ואם לאו יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם. ודברים שבגו הם ואינם על פשוטיהם. וזה שאמר החכם בתו של פלוני לפלוני דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם זה האיש או זאת האשה עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח הקב”ה מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד מזווגן. וזה כעניין שאמרו רז”ל אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב”ה מביאן ומזווגן זה לזה ואין דבר זה השוה לכל אלא לאלו שנתחייבו או שזכו כמו שישר בעיני אלהים יתעלה. וכל אלו הדברים הם בנויים על מה שפירשנו בפירוש משנת אבות (שם) כמו שהבנת. וחכם גדול אתה ולב מבין יש לך שהבנת הדברים וידעת דרך הישרה.
וכתב משה ב”ר מימון זצ”ל
(ועי’ סוטה ב. ירושלמי קדושין פ”ג ה”ב, שמונה פרקים פ”ח).
ובעניי לא הבנתי הראיה. כי בפשוטו אין כונת הפסוקים שכך עשוי להיות, ומה אכפת לתורה שאיש אחר יחללנו דוקא תוך שנה זו. אלא שכך האדם סבור מחוסר בטחונו, שהוא מסוכן יותר במלחמה אפילו אם הוא צדיק, וכו’ ולבו על קניינו בראשיתו, ולכן לא ילחם בכל לבו, וכ”כ רשב”ם שם. וכמ”ש הרמב”ם בהלכות מלכים ספ”ז, “מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה”.
וכן יש לפרש כמה וכמה מקראות המורים שבני אדם מסוגלים להרע זה לזה ללא גזירת עליון, דהיינו כי הניזק מדמה שכן הוא, ולכן אינו בוטח בשם, ולכן הוא נענש תחת ידו, וכמ”ש פלוני אלמוני לבאר המקרא “וישמע ראובן ויצלהו מידם”, ואכן התחנן אליהם יוסף לשוא כשמכרוהו במקום להתפלל לקב”ה. וכבר ידועים דברי הרמב”ן בסוף פרשת בא וכו’.