הרב סירוטה: בנים אתם לה’ אלוקיכם

עֲצַבֵּי חינוך

לא בטוח שיצא לכם לחשוב פעם על שיממון חייו של שומר הסף בבנק או בצרכנייה. עשינו זאת עבורכם, והמסקנה הראשונה והאחרונה היא כי מדובר באדם אומלל למדי. במרבית המקרים מאייש את התפקיד עולה-חדש ישן מאוד מארצות חבר העמים, שלמרות אלפי השנים שהוא מתגורר בארץ, אינו מצליח להיפטר לא ממבטאו הרוסי ולא מז’קט העור המהוה שהוא עוטה דרך קבע.

מתוקף תפקידו עליו לעמוד או לשבת במקומו, משמרת של שמונה או עשר שעות, באפס מעש כפשוטו וכתרגומו. הוא ניצב על יד הפתח כרהיט ישן שמישהו שכח שם לפני יובל ותולה עיניים כבויות ואדישות במתרחש. כולם מתעלמים מקיומו ובעצם כלל לא מבחינים בו. חולפים על פניו כאילו אינו אלא חלקת אוויר דלוחה.

ובכל זאת, יש גם לו כמה רגעים מתוקים ביום עבורם שווה לו להמשיך לחיות. רגעים שמפצים אותו על כל השעמום הנוגס שאכל בו בשעות ובשנים האחרונות. ברגעים הללו הוא הופך למלך שהכל משחרים לחסדו. מדובר ברגעי הסגירה.

אין יום שאין שניים שלושה ארבעה יהודים בני הרגע האחרון שמגיעים לסניף בשנייה שאחר סגירת הדלתות. הם מביטים בשומר מבעד לדלתות השקופות בעיניים מלאות עצב וחנופה, ומנסים לסמן לו בתנועות ידיים מוגזמות “רק להפקיד צ’ק”, “הילד שלי בפנים”, “חלב ולחם וזהו” ועוד.

אבל מבחינת השומר מדובר במתנה אמתית. סופסוף מישהו מתייחס אליו ואל תפקידו. הנה, יש לו יכולת, יש בו משמעות. אנשים צריכים אותו, מתחננים אליו. הוא מושך בכתפיו ובהבעת פנים שאי אפשר שלא לזהות בו את הצפת האושר המתחוללת בו הוא מפטיר בחשיבות: “אני מצטער, סגור”.

מגוחך מאוד לראות אדם קורן מאושר שמעיד על עצמו שהוא מצטער. אבל זו המציאות. הרי הוא נמצא ברגעים אלו בפסגת הקריירה שלו.

ברור שהוא לא מצטער, בדיוק כשם שברור שלתקליט הקולי הידוע שאומר “שיחתכם חשובה לנו, מיד נתפנה ונשמח לעמוד לשירותכם”, לא חשובה שיחתנו ולא יתפנו מיד ולא ישמחו לעמוד לשירותינו.

כבר סיכמנו פעמים רבות שעולמנו מלא בשקרים, אבל אין ספק כי הסוג הגרוע ביותר הוא זה שהאדם משקר על עצמו. אומר שהוא מצטער כשהוא בכלל מתפוצץ משמחה.

*

באחת האספות שהתקיימו בביתו של מרא דארעא דישראל מרן הגרי”ז זי”ע, בהשתתפות רבנים חשובים ועסקנים גדולים, שדנו בעניינים העומדים על הפרק, עלה אחד מנכדיו הפעוטים של הבריסקער רב על השולחן וזחל לכל אורכו, כשמשני הצדדים ישובים סלתה ושמנה של ירושלים. הפעוט הגיע עד לראש השולחן, אל זקנו הגדול, שתפס אותו והורידו אל הרצפה. התינוק גרגר בהנאה.

הוא חזר שוב אל עברו השני של השולחן, טיפס עליו ועשה שוב את הדרך כתינוק בין השושנים, והסבא תפס אותו שוב והורידו אל הרצפה. התינוק נהנה מהמשחק החדש והמעניין והחינמי, ומתשומת הלב של הסבא הדגול, והמשיך לעלות, לזחול להגיע אל זרועות הסבא שיורידו אותו אל וחוזר חלילה וחס ושלום.

בשלב מסוים של המשחק החינני הזה, התעורר אחד היושבים שהדבר הפריע לו, ופנה אל מאור הגולה היושב בראש ושאל האם אין כאן עניין של חינוך. הרי צריך לחנך את התינוק ולתת לו להבין שאין ראוי להפריע לגדולים ממנו.

נענה הבריסקער רב זי”ע ואמר, ודבריו מהווים יסוד כביר בעולם החינוך: “כל עוד אין חשש שהתינוק ימשיך לעשות את המעשה הזה לכשיגדל, הרי שאין שום עניין לחנך אותו לזה. יש כאן רק עניין של סיפוק מידותיו הרעות של המחנך”.

וזו אחת המשימות המורכבות שלנו כהורים מחנכים: לעמוד על ההבדל הדק הזה בין חינוך לסתם מידות רעות. כשאנו כועסים למשל על משהו שעשה הילד, עלינו להיות ישרים כפלס עם עצמינו בכדי לזהות מאין נובע הכעס הזה. אסור לנו לשקר בעצמינו, לשכנע את עצמינו את כי אנו עסוקים בחינוך, כשאנו עסוקים בהשחתת המידות. כאותו שאומר “אני מצטער” וצהלתו בליבו.

מחנך הגיע לאחד מגדולי ישראל וביקש לקבל הדרכה בחינוך, אמר לו אותו גדול “זכור תמיד שמצוות ואהבת לרעך כמוך, קיימת גם לגבי ילדים קטנים”…

*

פרשתנו פותחת בפניה אישית ישירה ומרגשת של הבורא אל כל אחד ואחד מאתנו. הוא פונה אלינו בלשון יחיד, ומדבר באוזנינו דיבורי אב לבן. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… אם תעשו את הטוב והישר הרי תקבלו בלי סוף ברכה, ואם לאו, הלא תסבלו כה רבות. תבחרו נא בחיים, בטוב, בשמחה. הרי הרצון לפני הוא רק להטיב עמכם, להעניק לכם שפע בזה ובבא…

אם נתבונן במילים, נוכל לשאוב מהן עידוד ונחמה ואושר רב לבלתי נשוא. הבורא הגדול, האדיר במרומים, מחולל ומולך על הכל, הוא עצמו כביכול מתחנן אלינו, הפעוטים הזעירים, שניתן לו להעניק לנו משפע בריכה עליונה. הוא מבקש לתת לנו, הוא שואף להטיב עמנו. הוא רוצה לזכות אותנו, לפיכך הוא נותן לנו הוראות לקיים.

אנו רגילים להכיר בעולמנו גופים ומפעלים רבים שמצהירים בחיוכים מתקתקים ומודעות צבעוניות על רצונם לתת, שמאחוריהם אין אלא אינטרסים צרים שיבואו להכות בנו אחר כך. הם אומרים לנו במתק שפתיים ‘אני מצטער’ אבל שמחים בלבבם. הם משדלים אותך לקחת הלוואה בשיחה מלאת אמפטיה ומשכנעים אותך עד כמה אתה זקוק לה, אבל כשיבוא זמן פירעון, הם יידעו למחות כל זכר למתקתקות ולחיוכים היפים. הם ידרשו את שלהם בכפל כפליים, באיומי עיקול ועקלקלות.

אולי ההרגל הזה שהתפתח בעקבות התרבות הזו, לפקפק במתנות והטבות באשר הם, עשוי לגרום לנו להסתייג מראש, מבלי מודע, גם ממתנות בהבטחת התורה. אבל אנו מוכרחים לחלק חלוקה בת אלף אלפי ורבבות מחיצות בין עלמא דשיקרא לבורא הגדול הכל יכול, שחותמו אמת ודבריו יושר. ולהשריש בעצמינו דעת, שאם הוא מבקש מאתנו לבחור בטוב, כי זה מה שהוא רוצה עבורנו, זה מה שהוא שואף שנזכה לו, הרי שאין לך מידה טובה הימנה.

ואחרי ככלות הכל, דווקא פנייתו האישית מלאת האהבה אלינו, מחייבת אותנו שלא להתעלם ממנה. הרי רק מלתאר איזו חוצפה ועזות מצח היא זו, מעבר לטיפשות המחרידה, להתעלם מן המלך הגדול שמציע לך כל טוב עד אין סוף, נישטף חלחלה עמוקה.

וכמה הדברים מתאימים לימי הרחמים והסליחות שאנו מצויים בפתחם. כשהבורא בחמלה גדולה ויתירה מציע לנו את האפשרות המדהימה לשוב בתשובה שלימה מכל החטאות העוונות והפשעים שעברנו לאורך השנה, הוא קרוב אלינו ורוצה לקבל אותנו בחזרה בזרועות פתוחות. מי שמתעלם מן ההצעה האישית מכמירת הלב הזו, הרי הוא כאותו טיפש שנשאר בבור האסורים לאחר שחתרו בו חתירה וברחו כולם, ממשלו של רבינו יונה.

*

ואם כבר בענייני חינוך עסקנו, הנה עוד לימוד נאה וחשוב שנלמד אף הוא מפרשתנו.

כשמשה רבינו מזהיר את כלל ישראל על הלאו של גדידה ושימת קרחה למת, הוא מקדים את הקריאה הלבבית: “בנים אתם לה’ אלוקיכם”. לומר, רבותיי, הנכם הלא בניו אהוביו ונבחריו של בוראנו הגדול מכל העמים אשר על פני האדמה, הרי הנכם כה נעלים ומרוממים וקדושים. לכם?! לכם הרי לא מתאים להתגודד ולהשים קרחה בין העיניים למת! ס’פאסט דאך נישט! לא בגלל העונש, לא בשל האיום, ולא בעטיו של פחד הדין, אלא כי הרי אתם בנים לה’ האלוקים, אתם מרוממים, אתם נעלים, אתם קדושים, אתם ראויים להיות נאים!

וזו דרך בדוקה, מעולה ומנוסה בחינוך. גם כשמורים ומצווים, וגם כאשר קובעים כללים ודורשים דרישות, הדבר החשוב ביותר שצריך להדגיש, אולי יותר מההגבלות עצמן, שהדרישות אינן אזיקים מגבילים אלא כנפי רוח מגדילים! הרי אתה הוא בן נבחר, אתה הוא ילדו יחידו של אבינו אב הרחמן, הרי לך, בן של מלך, איננה מתאימה התנהגות חסרת עול…

כשנער שמתחנך בסממני גדלות שכאלו ייפגש ביום מן הימים עם חסרי גבולות, עם כאלו שדוגלים בשיטת ‘לעשות מה שבא’, הוא לא יקנא בהם, ולא ייצר על סבלו הגדול לעומת שמחתם השלימה. להיפך. הוא יראה בהם עבדים מסכנים שמתעסקים עם זבל, חלכאים אומללים שמדשדשים ברפש, ואילו הוא הרי נמצא במעמד נאצל כל כך מהם. הוא יתמלא גאווה במעמדו, בעמדתו, בכלליו, בדרכו.

ואז, יגבה ליבו בדרכי השם!

ב”ה / הגיגים / ראה / אב עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com