אחד הקוראים החביבים הראני מכתב בעל סגנון מעניין מלפני כמה שנים בנושא הזכרת תאריך לועזי, ואני מעתיק אותו לפניכם כאן.
בס”ד [שם וכתובת]
מכיון שבהזמנתך לשמחה הופיע התאריך המתועב “למניינם” דהיינו למניין ע”ז שלהם, ובזה עברת על “ו-אלהים אחרים לא תזכירו” (שמות כג, יג) – שלא יאמר לו – שמור לי בצד…” (עי”ש ברש”י); באתי להסביר מדוע אני מקפיד על כל מכתבי וכן על השיקים שאני כותב – לשים רק את התאריך שלנו ולא של אלה הרוצחים שהרגו את אבותינו בכל מיני מיתות משונות בכל הדורות, ובכל ארצותיהם. ותאריך זה בעצם מציין את תולדות “אמונת החסד והרחמים” שבשמה ולכבודה רצחונו וטבחונו ושרפונו, וכו'”.
ושמעתי שהחת”ס סבר שהשמוש בתאריך ההוא אסור מן התורה, וכמדומני שהוא לומד את זה מ-רמב”ן.
ואני חושב שבשבתנו באה”ק, ובדברנו לה”ק הרי זו התגמדות מצדנו (“ונהי בעיננו כחגבים”) – והשפלת עצמנו לכתוב תאריך שאינו שלנו (וסבה זו כבר מספיקה: התאריך אינו שלנו!)
ואעפ”י שלפעמים אנו מוכרחים לכתוב אותו בכתבנו לגויים שאנו עמהם בקשרי מסחר וכדומה – אין שום סיבה לכתבו בפניותינו לאחינו בני אבר. יצ. ויעקב, שהם נמולים כמונו, וקבלו בהר סני את התורה כמונו, דמצוותיה מתחילות מ”החדש הזה לכם וכו'” (ר’ רמב”ן)
הרי אין אדם שאין לו לוח בכיסו (או בביתו על הקיר או על שולחנו ואין בא”י לוח שלא יהא גם התאריך העברי; אז שיטריח את עצמו לחפש את התאריך, וישמש לו דבר זה ל”תזכורת” שיש אלקים בישראל (ר’ מל”ב ב, ג) שנתן לנו תרי”ג מצוות, שהראשונה היא “החדש הזה לכם”.
ושקיים תאריך עברי (מל’ “אברהם העברי” שהוא מעבר אחד, ו-הם מהעבר השני) היהודי (מל’ “הפעם אודה” – שלא שם חלקנו כהם!)
ואני מקוה שתקבל דברי ברצון, שאם חכמה אין בי, הרי זקנה יש בי!
ומזל טוב, ותזכה להרבה נחת,
ועתה שמעתי שהסטייפלר זיע”א נהג כי”ר!
להמנע מלילך לחופת מי שבהזמנות ציין ___
התאריך המתועב “למניינם”. כדאי לברר אם הנכון!
(אין בידי אני לברר!)