לאחר מאמרו הקודם בפרטי הסוגיות, שב הרב אליהו ובר שליט”א ומביא הערות כלליות ששמע בנושא:
שמעתי כמה טענות בעניין שתי הלחם מצד צורת המצווה ואני רוצה לנסות לסכם לי את הדברים ולשמוע הטענות לכאן ולכאן.
הטענה העיקרית שנשמעה היתה מצד שקרבן ציבור צריך רצון הציבור ושהציבור ירצה את זה ואם עם ישראל לא שלח אותם, מי שמך להיות נציג עם ישראל ולעשות מה שתרצה. ובחריפות יתר ההחלטה של מספר אנשים נועזים להיות אותם שמקריבים, ולדלג על עם ישראל אין בה שום עבודת השם אלא גאווה וחוצפה ללא תכלית נכונה, עם ישראל הוא כלל ואינו אוסף יחידים שכל אחד עושה מה שהוא רוצה.
אוסיף כאן טענה ששאל מישהו ואילו היה עוד כהן שהיה עולה אחר הצהרים ומביא שתי הלחם בשם הציבור מי שיקבע מה הוא הציבור הנכון, וכל אחד יבנה במה לעצמו ובסוף בבית המקדש יעשו כל יום כמה תמידין וכמה מוספין ומשתי הלחם יקריבו עשרות לחמים, וככה מקדש אחד יהפוך להיות מקום פולחן לעשרות יחידים וכל אחד יעשה לו עבודתו שם וכדי בזיון וקצף, ואין זה רצון ה’ אלא זלזול במקום המקדש ובעבודת ה’ יתברך.
עוד שמעתי שעבודת המקדש אינה כלולב ושופר שיושבים במרתפים ועושים במסירות נפש שלא ישמעו הצוררים, אלא עבודת המקדש נעשית דרך כבוד שבאים לפני ה’ ומכבדים אותו בלחם תנופה להודות על הקציר ולא דרך מחטף ובצורה שהדברים נעשו.
עוד שמעתי שכל המצוות נתחייבנו לעשות וגם אם גרשנו הקדוש ברוך הוא והראנו שאינו חפץ בנו, אנחנו מצווים לעשותו. אבל מצוות של קרבנות זה דרך עבודה הדדית כחיבת אשה לבעלה, ומשל לאשה שגרשה בעלה והיא עולה קופצת מעל החלון בשביל להגיש לו את מאכלו שאין זה שם חיבה אלא דרך חוצפה.
שאלות הנ”ל הם כבדות משקל וקשה באמת ההגדרה הנכונה בעניין זה והאם נכון המעשה אשר נעשה, שמלבד הדיונים ההלכתיים יש כאן באמת עמקות המחשבה ונקודה חשובה להתבוננות בכל התורה כולה וכ”ש במצוות התלויות בעם ישראל.
מעניין שהרבה אנשים שבעבר התנגדו נחרצות לכל פעולה מקדשית לפתע מתעוררים לעבודה ורואים את השאלות הנ”ל כשאלות קנטרניות שאין בהם ממש, ולהיפך הרבה מהתומכים בפעולות מקדשיות והעיסוק בענייני העבודה, מ”מ בעניין זה הם טוענים שהדבר פסול והחזרת העבודה לציון תיעשה רק עם עם ישראל ולא כעבודת יחידים שאין בזה שום משמעות ולהיפך הדבר הזה הוא עבודה תלושה שאין בה שום משמעות.
ויש שהביאו את תקופת ירבעם ורחבעם שרוב עם ישראל הלך לעגלי הזהב ששם ירבעם לאלהים, ובכל זאת העבודה המשיכה במקדש בימי כל מלכי יהודה (מלבד בימי אחז ומנשה אבל זה היה מחמת עבודה זרה ולא מחמת הניתוק), ומה שיאמרו שאז היו שני שבטים ויש להם חשיבות לעצמם שכל שבט נקרא קהל לא נראה ששייך בעבודת ה’ לחלק בין קהל לקהל ויבנו יב’ מזבחות לכל שבט וממילא אם ישראל לא שם אז אין לזה משמעות ורוב העם לא עבדו את ה’ אלא את עגלי הזהב, ואולי יש ליישב שבימי שלמה היה חידוש העבודה עם כל ישראל מדן ועד באר שבע וזה שפרשו אחר כך אנשים אין הפרישה שלהם משמעותית והעבודה במקדש היתה, אבל להחזיר העבודה לציון יאמרו גאולי ה’ שאנחנו צריכים את עם ישראל כולם אתנו, ובבית שני שחזרו מיעוט הקהל מ”מ העם שבגולה שמח בחידוש העבודה והכיר בזה שעיר הקודש ירושלים זה מרכז העבודה ושם נמצא השכינה.
ולעומת זאת שאלה מעניינת שאלתי בבית המדרש אם בימי הביתוסים היה כהן בא תוך כדי עבודת המקדש ומקריב קרבן העומר האם זה היה מתיר את החדש בו ביום או שאין משמעות בעבודתו וזה רק חולין בעזרה, וכנגד זה שאלוני באם יש רק כבש אחד בלשכת בטלאים והממונה במקדש נראה לו שזה בעל מום וכהן אחר בא להקריבו כי להבנתו אין זה מום האם יש כח לעשות כן, ובשתי השאלות הנ”ל יש שהבינו ככה ויש שהבינו אחרת, ונזכרתי בשאלה ששאלתי בעבר על אב ששאל מוהל ואינו רוצה למול את בנו ביום השמיני מחמת מחלה האם מותר לרופא שמבין שאין בכך כלום למול את הבן, ואף אם בזה יש פיקוח נפש ואולי יש כח לאב להריע מ”מ בשאלה דומה אם יבוא האב ויאמר שבשביל שלא יהיה חילול שבת במשפחתו דוחה את מילתו ליום ראשון האם יכול כל אחד מישראל לכפותו למול בשבת ויחטוף את הבן למולו או שיש כח לאדם להחליט על עצמו ואולי יש גם כח לעם ישראל להחליט על עצמו ולא כל אחד יקום ויעשה מעשה.
הערה שלי:
ואולי דוקא ע”מ שלא כ”א “יבנה במה לעצמו” אגודות אגודות, סו”ס נתעורר מישיבה בחבוק ידים ונשיב את העבודה למקומה באופן צבורי. ומי שלא יהיה ואיך שלא יהיה ואפי’ עם טעויות הן של חסר והן של יתר, עכ”פ, עדיף ממצב ההווה של אפס מעש באפס הצדקה, הנשאל ה”ז מגונה. משל לה”ד, קדושין דרבנן לחרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
כלומר, אולי אסור מצד עבודה, אבל יש בזה כעין “כיבוש” המביא לידי עבודה. וצ”ע.