בין-אדם-לחבירו של אנשי צורה

הרה”ג ר’ חיים קוגל שליט”א בסיפורים אישיים שנוכח בהם אצל גדולי ישראל

בַּאֲשֶׁר ד’ אִתּוֹ (בראשית ל”ט, כ”ג)

היה זה לפני כעשרים שנה, בהיותי בן 7 בכתה ג! ישבתי ולמדתי עם החברותא שלי בבית הכנסת לדרמן בפרק אלו מציאות [כנהוג למתחילי לימוד הגמרא] והגענו לגמרא המפורסמת באלו מציאות שהמוצא כסות צריך לשטוח אותו כל חודש כדי לאוורר אותו, אולם ההיתר לשוטחה הוא רק לצורך האבידה ולא כאשר נעשה לצורך בעל האבידה כדי להשתמש בו כשטיח בפני אורחים שבאו לצל קורתו, אני והחברותא הסתפקנו בספק “אדיר” מה הדין אם בדיוק ביום השלושים בו הוא חייב לאוורר את הכסות לצורך האבידה הזדמנו בביתו אורחים כך שהוא ירוויח שני הדברים כאחד, כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בחיידר או תלמוד תורה תמה בשעת קריאת שורות אלו מה היה לנו? הרי כל אחד יודע כי שורה לאחר מכן הגמרא בעצמה מסתפקת בזה לצורכה ולצורכו מאי? זו הרי גמרא מפורסמת מאוד, אולם דא עקא כי אנו היינו צעירים נמהרים ולא היה לנו סבלנות להמתין עם שאלתנו וללמוד עוד שורה בגמרא, נוסף על כך בגאוותינו הכרענו בדעתנו שאין אף אחד בבית הכנסת שיכול לפשוט את ספקותינו הגאוניות.

ומכיוון שספק זה היה בעינינו שאלה כה מורכבת, וכה חכמה, עד שהחלטנו שנינו, אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו ואין ביד אדם מן השורה לפושטה ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר”ח קנייבסקי שליט”א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומנו ופנינו אל ביתו של מרן הגר”ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע”ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו, לכששמעה שיש באמתחתנו שאלה בלמוד לשאול את הרב, הכניסה אותנו מיד אל הקודש פנימה, חדר לימודו של מרן שליט”א, הגר”ח ישב שם ספון בתלמודו, לכשהבחין בנו שאל בחיוכו הכובש והאבהי לרצוננו, לכששמע את שאלתנו נדהמנו, בבת אחת הפכו פניו לחמורי סבר, משל שמע איזה שאלה נוראית מחמורי עולם, היה זה מחזה מרטיט, פניו האדימו, גידיו בלטו, הפחד נפל על פניו, ונראה היה כי גיהינום פתוחה לפניו, לבסוף לאחר דקה שלימה בה נחרשו קמטיו מתוך מחשבה מאומצת, קבע מרן שליט”א שהוא חושב שמותר… כנראה.. היה ניכר כי הוא אומר את הדברים כמסתפק, ואין בידו תשובה ברורה בעניין.

כשיצאנו מבית מרן שליט”א חשנו חשובים מאוד, אם שאלתנו הטרידה את מחשבתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אם מאמץ כה ניכר היה נזקק למי שכל התורה פרוסה לפניו כעל כף ידו בכדי לענות, וגם אחרי מאמץ  גדול כזה לא השיב אלא הסתברות בעלמא, משמע, הסקנו – אני והחברותא – גאוני עולם אנחנו ועתידנו לפנינו.

רק כששבנו לבית המדרש והמשכנו עוד שורה בגמרא לצורכה ולצורכו… חפו פנינו, הבן הבנו אל נכון גם בגילנו הכה פעוט, שלא השאלה היא זאת שטרדה את מנוחתו של מרן שליט”א עד כדי כך, אלא הפחד הנורא והמצמית שמישהו כאן, איזה יהודי בן 7 יתבייש, או לחילופין שחלילה נבין ששאלתנו הייתה משובת נעורים מטופשת, הפחד הזה שילד יהודי ירגיש איזה גיחוך ויבין ששאלתו החמורה המהווה את לוז עמלו בתורה היא בעצם ילדות גרידא, פחד זה הוא זה ששיתק את מרן שליט”א שהרגיש את הגהנום של המלבין פני חברו פתוחה לפניו והמאמץ המחשבתי הכביר לא היה אלא מחשבה מעמיקה איך למצוא מוצא לסבך, וגם תוך כדי כך הווה את הפתרון עצמו שע”י המאמץ של המחשבה תינתן לנו תחושה כמי ששאלנו שאלה חשובה המצריכה מאמץ מחשבתי אדיר, הלקח שלימדני מרן שליט”א אז לא ישכח מליבי מהרה, היה זה שיעור נורא הוד בהלכות בין אדם לחברו שראוי לו להילמד עוד ועוד.

המשך לקרוא…

מאתר דרשו, כאן.