כותב המשך חכמה (למדתיו מדברי הרב ברנד שליט”א, אלא שאני מבאר אותו בשינוי קצת) כי יש באדם שאיפה טבעית לחדש, ואין אדם שליט לכלוא את הרוח. והניחא בחכמות חיצוניות, כי תמיד ניתן לחדש בסתירת הקודם ע”י תוספת תבונה כננס העומד ע”ג הענק, וכן ע”י נסיונות חדשים. אבל בתורה מן השמים יש לדבר גבול, כי א”א לסתור את הקבלה גופה, רק קצת חידושים מאוחרים שנאמרו בפירוש התורה. ולכן, ללא בית המקדש עם רוח הקודש ולשכת הגזית אי אפשר לחדש לטובה, רק לרעה. וזה סיבת כל החידושים לרעה נגד היהדות בכל הדורות.
וז”ל משך חכמה ויקרא כ”ו מ”ד:
והנה מעת היות ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים, [אשר זה לבד ג”כ מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בודדים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה’ הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשני סבות, לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה, כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור, לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב, הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים הלא היה להן להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו, ב”ד הגדול היה יכול לבטל את דברי ב”ד הקדום, ומה שנדרש בי”ג מדות אף ב”ד קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם, וראה ביוהכ”פ לענין שיעורים מה שאמרו (יומא פ’) שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שיעור קצוב. יעו”ש. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחניית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהן הרוח והיו נביאים ובני נביאים ואסיפת בעלי החכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב רמב”ם בהלכות יסוה”ת (פ”ז), והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש (ירושלמי סוכה ה’ א’), והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים, ובההנהגה של האומה בענינים הזמנים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך (ע’ סנהדרין מ”ו), לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום ב”ד לחדש דבר, כמוש”כ רמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים (ע’ ברכות ל”ב ב’).
כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח”כ יתעורר בהם רוח א-לקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר “שקר נחלו אבותינו”, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. “ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים” (הושע ט’ א’). אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה’, אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד – פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר”א מביהם ז”ל מעמד האומה בארצות פר”א, יעויין שם!
וזה לא מאסתים, מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתינו הכתובה והמסורה, ולא געלתים, הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום, לכלותם, הוא על גלות, שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה, להפר בריתי אתם, הוא על שכחות התורה, רק כי אני ה’ אלקיהם, ר”ל, שהגיעול והמיאוס הוא סבה שאני ה’ אלקיהם אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת לכלותם ולהפר בריתי אתם חלילה, שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה’ לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה’ אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים, ואכמ”ל.
וזה לדעתי ביאור הגמ’ ריש פסחים וכאור בוקר בעוה”ז יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבוא, אשר רש”י ור”ת נדחקו בה. ולפ”ז כך פירושה, דכמו דאילת השחר שהוא קופץ כאיל, ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לע”ל, שזריחת השמש בעוה”ז על אופן אחד, משא”כ לע”ל יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע, במה שידעון מה שלא ידעו בידיעת השי”ת, ויתוסף להם הוספה והארה בכבודו יתברך מעת לעת, וכמוש”א (תהלים פ”ד ח’) ילכו מחיל אל חיל, שלא יהיה לת”ח מנוחה בעוה”ב (סוף ברכות), רק שיהיו רצים בהשגה ובהארת אור אלקי בלא הפסק, ובזה הפרט יהיה כאור בקר, שהדמיון הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע ואינו עומד על תכונה אחת. בינה זה ודו”ק.
עד כאן.