ציטוט:
ויסוד השבועות הם, שבזמן שהקב”ה לא רוצה שעם ישראל יבואו לא”י בכח, לא יבואו, משום שאז לא הגיע הזמן שהקב”ה מעוניין בחיבור הזה שנקרא “האהבה”.
אולם כשהגיע הזמן שהקב”ה מגלה שרוצה בחיבור הזה, אז זה תלוי בכלל ישראל, אם רוצים לבוא יבואו ואם לא רוצים לבוא לא יבואו, כי אין כופין על זה, ורק הקב”ה מעורר כלל ישראל אם רוצים לבוא, ועל זה נאמר בשיר השירים (פרק ה ב)** **אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
ויש מצב שכלל ישראל לא רוצה כמו שנאמר (שם ג)** **פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
דברים אלו שמדבר הפסוק על הקב”ה שמעורר בני ישראל לבוא לא”י, מבוארים בכוזרי (מאמר ב אות כד): ושמא על זה אמר שלמה:** **(שיר השירים ה’ ב’) “אני ישנה ולבי ער”, כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. “קול דודי דופק”, קריאת הא-להים לשוב. “שראשי נמלא טל”, על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: “פשטתי את כתנתי”, על עצלותם לשוב. “דודי שלח ידו מן החור”, על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין הא-להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.
ויוצא שאם הקב”ה מגלה שרוצה שעם ישראל יבוא נתבטלו השבועות, ונתקיים עד שתחפוץ, ואז שואלים את כלל ישראל אם רוצים לבוא או לא.
ובענין מעפילים שהקב”ה לא רצה שעם ישראל ילחמו, ביארנו הענין משום שעם ישראל אמרו שא”י מסוכנת ואינה טובה, והמעפילים לא התחרטו על הענין הזה, רק אמרו שהקב”ה מחייב לבוא לא”י על אף שזה ארץ לא טובה, ואז הקב”ה לא הסכים עם זה כי אינו רוצה שהם יגיעו באופן שיאמרו שהקב”ה הכריח אותנו לבוא לארץ לא טובה, אלא הקב”ה רוצה שיבואו בזמן שיאמרו שהארץ היא טובה ואנו מודים על זה על ארץ חמדה טובה ורחבה, ומי שבא לא”י באופן שיאמר שהקב”ה הכניס אותנו לארץ לא טובה ורק יש צרות, הוא רק מקלקל שם.
הקשר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו (פרק סב פסוק ה) בענין קיבוץ גלויות** **כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ.
ובדורינו היו כמה התעוררות וגילוים של הקב”ה שרוצה שעם ישראל יבואו לא”י. אחד מהם הצהרת בלפור, שעליו כתב האור שמח שסר פחד השבועות, (שהרי כשיש פקידה נתבטלו השבועות ונתקיים עד שתחפץ כמבואר בגמרא כתובות (קי”א ע”א), ופקידת כורש נחשב פקידה, ע’ מגילה (יב ע”א), וממילא כתב האור שמח שהצהרת בלפור והסכמת האומות בסן רימו לבנות בית ליהודים בא”י נחשב פקידה). וכן ע”י שא”י נותן פירות בעין יפה המבואר בסנהדרין (דף צח עמוד א)** **ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו’.
וכן אח”כ הסכמת האומות בכסלו תש”ח להקמת המדינה, שכל זה בגדר פקידה בימי כורש שמבטלים השבועות. וכן ממשיך בנסים במלחמות ובפרט במלחמות ששת הימים. וכן בהמשך קיבוץ גליות עד שכעת יש כבר יותר מששה מיליון יהודים בא”י.
נלקח מכאן.
כעי”ז שמעתי ששאלו משפחה אחת איזה רב אחד האם לעלות לארץ ישראל מחו”ל, שהיה להם כמה חששות. והוא ענה ואמר: אם אתם שואלים, אז תבואו. והבן.