על שמחה ופרישות בעבודת השם

דרוש בדחיפות: אהבת השם

ב”ה / משפטים עו

שני איומים מרכזיים מעיבים על חיינו הרוחניים בתקופה זו: גזירת הגיוס וגזירת פגעי הטכנולוגיה. אל האיומים הללו נלווים מן הצדדים והחרכים עוד אי אלו ‘איומונים’ מגוונים, שמחייבים אותנו לדריכות בכל עת ושעה על מנת להגן על קיומנו, כמו למשל העיתונים ה’חרדיים’, החינוך המתקלקל, התרבות המערבית הפושה בנו ועוד כהנה וכהנה.

ייתכן בעצם שהם כבר יצאו מגדר איומים והפכו להיות מלחמות של ממש. החללים שהמלחמות הללו מפילים בנו – יוכיחו על כך כעדים מדממים.

אבדות נוראות בנפש היו לנו לאחרונה. לא סוד הוא, שנשמות חצובות מתוך מקור הקדושה והיראה אצלנו וממחננו, עזבו והלכו לחצוב בורות מלאי נחשים ועקרבים. הלב בוכה, הדעת מסרבת להאמין, העיניים דומעות והשפתיים ממלמלות תפילה ובקשה שיחזרו כולם אל מקור האמת האחת, וישובו מהרה אל צור מחצבתם אמן.

אבל ידוע לכולנו שהמצב הוא קשה מנשוא. חשכת הגלות מעמיקה כל כך ככל שאנו מתקרבים אל הגאולה. כעת שוררת אפלה מוחלטת. חושך מומש. פחד ואימה.

הדור שילדינו, וגם אנו, גדלים בתוכו – הינו רווי סכנות רוחניות במידות ועוצמות שלא היו מאז בריאת העולם. כל כך בקלות יכול כל אחד, בכל מקום ובכל זמן, להגיע אל כל המחוזות הנוראים שלא שיערום איש – בן דור אחד קודם. ברור אפוא, כי אנו זקוקים לניסים גלויים בכדי שאנו ובנינו ובני בנינו יוותרו יראים ושלמים ושומרי תורה ראויים, נאמנים להשם ולתורתו.

הצד השווה של כל האיומים שסוגרים עלינו מכל הכיוונים והחזיתות הוא, שבכדי שהאיום ימומש, הוא נדרש לשני מרכיבים יסודיים: א. תהליך ההתקררות של ציבור החרדים, ב. גרורות השטן שמשתחלים אל מעמקי מחננו ומנסות להרוס בה כל חלקה טובה. למשל גזירת הגיוס, יש את הממשלה הארורה שמאז ומעולם פועלת ועושה בכדי להצעיד את תכניתה המפורטת לגבי גיוס וחילון החרדים ומשקיעה אין סוף משאבים לצורך הצלחת המשימה הלאומית הזו, אבל כל הצלחתה תלויה אך ורק במידת שינת החושים של החרדים. היינו, התקררות.

שני הדברים הללו, כאשר הם פועלים יחדיו, הסכנה מקבלת צורה חיה ומוחשית עד אימה. משום שההתקררות עצמה היא זו שנותנת לגרורות הללו הסכמה שקטה להשתחל אל מעמקי המחנה, ואילו גרורות השטן עצמן הם אלו שאחראיים על ההתקררות שנותנת להם להתקדם עוד ועוד. מעגל שמתגלגל הישר לגיהינום.

אלו עובדות ידועות לכל חי שנותן אל ליבו ורואה את המצב הנתון. ומשכך, כל חסידות וקהילה או עיר שחוששת ואחראית על המשכה הרוחני, מפתחת מנגנון שמירה משלה, איך להישמר ולהיזהר קודם כל מן ההתקררות. הוי אומר, מסכנת פגעי הטכנולוגיה. מפעלים כבירים, תקנונים קפדניים ומשמרות אדירים קמו ונפעלו במטרה אחת: למען יישמרו ויזהרו שלא יפול אף אחד ברשת נוראה זו.

ברגע שיש לנו עסק עם ציבור שעדיין לא התקרר, והגחלת היהודית עודה משולהבת בתוך ליבם, אין סיכוי לשום גייס ולשום יעד שיציב מי שלא יהיה – לנגוע בו כחוט השערה.

ברוך ומבורך יהיה כל מי שעוסק בתחום המוכרח הזה.

אלא מה, על אף שאין לשער ואין לתאר את גודל המעלה של ביצור החומות באמצעים שמונעים לחלוטין את האפשרות והגישה לאחד מן הפגעים, מכל מקום, להגבלות טכניות כמו אלו עלולות להיות גם חיסרון.

ניתן לדמיין את הציבור שלנו מסוגר בתוך חומה מבוצרת היטב. כל אחד מן המצויים בין החומות יודע ומאמין כי אלו החומות שומרות עליו מפני חיות רעות ופגעים רעים שרובצים לפתח ומשחרים לטרף. ומאושר יהיה עם כל תוספת ביצור, וכל שמירה נוספת, שמעבה את הגדר ומרחיקה ממנו את הסכנות.

אבל מה יהיה אם וכאשר החומות הללו ינטלו? מה יקרה לו ימצא את עצמו האדם הירא ביום מן הימים מול חיית טרף חשופת שיניים מחודדות?

הרי אין לנו מושג מה יפגוש אותנו ומה ימצא את בנינו במהלך חייהם, אין לנו יכולת לנבא מה יזמנו עבורנו החיים בימים הבאים. אין סוף אפשרויות יש, ולדאבוננו גם סיכויים, שאנו או בנינו ניתקל אי פעם בניסיון שהחומות אין בכוחן למנוע. ומה יעשה הנער ולא יחטא אם יזדמן לפניו לפתע פתח פתוח אל מעבר לחומה? איך יידע להתמודד עם הסכנות האורבות בחוץ?

מספרים על מרנא הגר”א, שקרא פעם להמגיד מדובנא וביקש הימנו שיעוררו לתשובה בדברי כיבושין. התפלא המגיד והציע את תמיהתו בפני הגאון: ראשית, הן כבודו שקוע במהלך כל היממה בתורה ועבודה ואינו מבזבז רגע אחד לריק, וכי להתעוררות לתשובה הוא זקוק? וכי יש בכלל מקום לדברי כיבושין? אבל גם אם כן, המשיך המגיד, וכי אני הקטן הוא האיש הראוי והנכון לפצות פה מול גאון וגדול וענק הדור?

ובכל זאת, ענהו הגר”א, כל יהודי זקוק לדברי התעוררות. ובהיות והנך המגיד האמון לעורר את הקהל, עורר נא והוכח גם אותי.

באין ברירה נשא המגיד מדובנא את דבריו וכה אמר: הלא כבודו יושב בכבשונו של עולם, מסוגר בחדרו ומיוחד בדירתו, אינו יוצא ואינו נצרך לבוא בין אנשים, וכי חכמה גדולה היא זו לגדול ולהצליח לגבור על היצר? נראה נא את הרב יוצא מהסגרו, ניצב מול ניסיונות, בשטף החיים האמתיים, ואז ייבחן צדקותו, או אז גבורה ייחשב לו…

נענה הגאון ואמר לו בנחרצות: וכי חכמות אני מחפש? גבורות? הלא כדאי אני לשבת סגור ומסוגר כל ימי חיי ובלבד שלא אחטא ולו פעם אחת ואצער חלילה וחס ושלום את אבי שבשמים!

זהו מבטו הטהור והמזוקק של מלאך ה’ צבא-ות. יהודי שאת כל חייו הקריב על מזבח יראת ה’. לא הותיר לעצמו מאום וחי באמת ובתמים – כולו קודש לה’ קונו.

אבל אנו, בעוונותינו, יש לנו הרבה דרך עד שנגיע לשם. עודנו מסתובבים, נתקלים בניסיונות, פוגעים בקשיים במהלך החיים, ועלינו לאסוף כלים, לצבור כוחות שיעזרו לנו ביום סגריר, להתמודד באמת ולעמוד בגבורה מול כל ניסיון.

הדברים נכונים ואף מוכחים בחינוך הבנים: אי אפשר רק למנוע מהילד לקפוץ לכביש, משום שביום מן הימים כשהאבא לא יהיה באזור שום דבר לא יעצור אותו מלקפוץ אל הרכבים הסואנים. מוכרחים אפוא גם לתת לו את הכלים להבין שגם אם מאוד מתחשק לו לראות את הקופסאות הצבעוניות הללו המתגלגלות על הכביש מקרוב, הוא רק יפסיד מזה.

ילד שיגדל מתוך ידיעה בהירה שמי שחי חיי תורה ועובד את ה’ באמת הוא המאושר והשמח, המעונג והשלם מכל האנשים עלי תבל, כאשר ידע שעבודת ה’ זה, במחילה על הביטוי, ‘כיף חיים’ כפשוטו, הרי שלא יקום ולא יהיה שום אדם ומוצר, פיתוי ונצנוץ שיגרום לו לוותר על החיים הנפלאים הללו! הוא לא יהא זקוק לכל כך הרבה ביצורים וחומות אלא הוא עצמו לא ירצה בעד כל הון לוותר על העונג הנשגב שהוא מנת חלקו!

כי ניתן לגרום לילדנו להיות חרדים שומרי תורה ומצוות על ידי הטפה אינסופית על להבות הגיהינום ונוראות העונשים, על איומי הקהילה להשליך אותו מקרבו ופחד דיני שמיים המבעיתים, אבל אז לא תהיה לכך השפעה אמתית אלא מלאכותית. הנער עלול באיזשהו שלב, בנסיבות שונות, להתייאש ולהתנתק לחלוטין. וגם אם כן יישאר, הרי כל חייו יחשיב את מצוות התורה ועבדות ה’ כנטל וכקושי שאין לנו מנוס מלקימו בכדי להיפטר מעונשי ה’ ודינו הנורא.

אבל נער שזכה לספוג את ההכרה הברורה, כי האדם המאושר עלי תבל הוא זה שזכה לעבוד את ה’, שאין שום מקום ושום דבר בעולם שיוכל לספק מיליגרם אחד של אושר, סיפוק והנאה ממה שקיום רצון הבורא מעניק לנפש, האם יש משהו בכל הגלקסיות כולן שיוכל להסיטו מן הדרך המאושרת שלו?

בידינו להעניק לילדנו את החיסון הבריא והיעיל והטוב ביותר נגד כל השפעה רעה, על ידי דוגמא אישית של הנאה מקיום המצוות, על ידי שמחה כנה ושלמה בכל מה שנוגע לדברים שבקדושה, על ידי הדגמה חייה של שאיבת אושר וחיים מכל מעשה של עבודת ה’. היש לך חֵך מתוק מזה?!

המשנה בסוכה אומרת על שמחת בית השואבה שהתקיימה בזמן שבית המקדש היה קיים, ש”מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”. שואלים כולם, וכי נכון לומר שלא ראה שמחה כלל? והרי כל אחד הלא ראה אי פעם שמחה, אולי לא שמחה גדולה כזו כמו שמחת בית השואבה, אבל שמחה כלשהי וכי יש מי שלא ראה?

אלא מאי: מי שראה שמחת בית השואבה בבית המקדש גילה שכל מה שידע על שמחה עד כה, בטל ומבוטל באלף ביטולים לעומת השמחה העצומה והבלתי משוערת שהשתררה בבית המקדש! וכי יש משהו שיכול להתקרא בשם ‘שמחה’ לעומת שמחה אמתית, פנימית, יוקדת, מרטיטה, נוראה, מלהיבה, קדושה וסוחפת שכזו? אין במציאות שמחה שכזו! זו ההכרה שהגיע אליה מי שראה את שמחת בית השואבה בבית המקדש.

כאשר יבין האדם, וכאשר יתחנך הנער, וכאשר יפנים עבד ה’, שבשום מקום ובשום אופן לא ייתכן אושר אלא בין כותלי בית המדרש ובעשיית מצוות ה’, אזי כל האיומים והפיתויים יתבטלו בפניו כעפרא דארעא, כעשן ברוח וכשלג שלא ירד…

ישנם שני פסוקים נוראים במלאכי, שצריכים להרעיד את נימי לבבו של כל בן תורה: “חזקו עלי דבריכם אמר ה’ ואמרתם מה נדברנו עליך”. אומר הקב”ה ביטוי נורא שאילולי כתוב הוא אי אפשר לאומרו. “דבריכם חזקים וקשים עלי” ואם תשאלו מה הבעיה בנו? מה בדיוק התביעה עלינו? ממשיך הכתוב: “אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה’ צבא-ות”.

נורא נוראות! הבורא, כביכול אומר לבניו, דבריכם קשים עלי, מדוע? כי הנכם סבורים שלשמור את משמרתי הוא דבר קשה, והנכם הולכים חמוצי פנים בגלל ובעטיים של הציוויים שציוויתי אתכם.

והרי לא זו הייתה מטרת הבריאה! הלא הבורא שהוא עצם הטוב ותמציתו ביקש להטיב. זו כל מטרתו בזה ששלח אותנו אל העולם המגושם הזה, וציווה עלינו את מצוותיו. מסיבה אחת ויחידה: להטיב עמנו! ואיך בפועל אנו מקבלים את מצוותיו אלו? כקושי? בקדרות? בתחושה שלא נותנים לנו ליהנות? הן לא זו כוונת הבריאה! ואין לך דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את בנו סובל בקיום ציוויו על אף שבכל עצם מצוותיו ביקש רק להטיב עמו!

והנה עובדה קצרה לסיום שתגדיר במעט כמה חשובה ההנאה שבעבודת ה’:

ידוע שמרן החתם סופר זי”ע היה נוהג להתענות הרבה ולסגף את גופו באופן קבוע. הוא היה מונע מעצמו כל הנאה מתאווה גשמית. הוא ממש אם אפשר לומר – ‘התעלל’ בגופו הקדוש; אכל רק מאכלים שאינם ערבים ורק כשלא היה רעב, לא שתה לצמאו ולא ישן לתענוגו, בקיצור, לגלג על כל מה שהעולם החומרי מציג לראווה.

בנו הקדוש מרן הכתב סופר זי”ע, ביקש להתחקות אחר אביו הגדול והחל אף הוא לצעוד בדרכות והחל להתענות ולענות את גופו. מובן שלא פשוט היה לחיות בצורה כזו ולהמשיך בסדר יום רגיל. הלך אפוא להיוועץ באביו. מרן החת”ס אמר לו כך: אם הנך נהנה ממניעת התענוגים ומרגיש סיפוק ושמחה מזה – מותר לך להמשיך בדרך זו. אבל אם אינך נהנה, והדבר הזה אינו אלא נטל עבורך, אזי אין לך שום היתר לענות את עצמך! העולם לא נברא בכדי לסבול בו, ואין לך שום סיבה והוראת היתר לחפש סבל…

כלומר, מרן החתם סופר זי”ע, הגיע לדרגה של הנאה מביטול החומריות שלו. שמחה מדריכה על פיתויי העולם הזה. סיפוק מלגלוג על כל תאווה גשמית. הוא, שזו הייתה הנאתו בעבודת ה’, הותר לו לנהוג כן, אבל כל מי שעדיין לא עומד שם, מוכרח למצוא את ההנאה והשמחה שלו בעשיית רצון אבינו מלכנו, האוהב והמטיב, הטוב וסלח.

מי יתן ונזכה, הלוואי, להבין מעט ולהפנים ולהקנות הלאה לדורות הבאים, כי האושר האמתי והיחידי הוא לעבוד את ה’ וליראה אותו ולעשות את רצונו, לחיות מתוך הנאה ושמחה ואושר רצוף, על כך שנבחרנו מכל העמים ומכל הלשונות, מכל הציבורים ומכל העדות, להיות עם ה’, ששבעים ומתענגים מטובו כל הימים. אמן כה יאמר ה’.

First published in HaEda newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

Monarchy and the Mount

Politics, Prayer and Sovereignty: A Torah Thought for Parashat Tetzaveh by Moshe Feiglin

43 And there I will meet with the children of Israel; and [the Tent] shall be sanctified by My glory.
44 And I will sanctify the tent of meeting, and the altar; Aaron also and his sons will I sanctify, to minister to Me in the priest’s office.
45 And I will dwell among the children of Israel, and will be their God.
46 And they shall know that I am the LORD their God, that brought them forth out of the land of Egypt, that I may dwell among them. I am the LORD their God.   (From this week’s Torah portion, Tetzaveh, Exodus 29)

Driving home one night last week after a meeting and lecture with English speaking university students, I searched for a radio station to keep me awake. Much to my surprise, Israel Radio Channel 2 had dedicated an hour to the topic of the Holy Temple. I stayed with them, of course.

The broadcasters were of the opinion that the Temple Mount and Holy Temple are the pre-eminent spiritual center for all humanity and as such, nothing that smacks of sovereignty should be allowed at the site. Two interviewees also joined the conversation. One was veteran Temple Mount activist Rabbi Yehudah Glick and the other was an Israeli Moslem intellectual (who also translated the Koran into Hebrew) whose name I do not remember.

First the broadcasters turned to Rabbi Glick in an attempt to extricate from him his agreement to surrender Israeli sovereignty on the Mount. He refused, of course, to adopt the Channel 2 approach, but he did not directly address the claim that negates the integration of territorial sovereignty with universal spirituality.

Next, the Moslem intellectual was interviewed. As opposed to Rabbi Glick, he spoke in the most direct of terms. No Jews, or any other nation, for that matter, have any right whatsoever on the Temple Mount – and not at the Western Wall either, he explained. The entire area, according to him, belongs to Islam.

“We are not talking politics,” begged the broadcasters. “We are talking about spirituality. Don’t you want to see the Jews also praying at the holy site?” Again and again, the broadcasters attempted to extricate from him a hint of separation between politics and spirituality, but for naught.

I found myself laughing at their attempts as I drove along the dark road. The Channel 2 broadcasters with their Western, Christianity-based mentality are incapable of integrating the connection between the holy and the mundane; between the physical and the metaphysical. For them, holiness is absolute (like a Catholic priest who does not marry and connect to life). Their Moslem interviewee absolutely does not understand them. For him, prayer and politics, prayer and sovereignty – are one and the same.

Both sides have severed the connection between the material and the spiritual, the body and the soul. Neither side can be truly connected to the Temple Mount. For the site of the Holy Temple is where the metaphysical touches the physical. Just as it is impossible to bring children to the world by correspondence, so it is impossible to coronate G-d as King without a nation and sovereignty. And there I will meet with the children of Israel; and [the Tent] shall be sanctified by My glory.

The Holy Temple is the tool necessary for the coronation of the Creator of the world over His universe. There is no king without a nation, without a country, without a capital and without a palace. Other nations of the world coronate human kings, enter into servitude for people who are mere flesh and blood and build them grand palaces. But for Israel, the majesty is G-d’s and the Holy Temple is His earthly abode.

This is how liberty is acquired for the Nation and the world. Not one person enslaved to the next. Instead, we are all servants of G-d, exclusively. The first to be enslaved to Him is the human king of Israel, whose entire purpose is the fulfillment of the destiny of the Nation of Israel – to perfect the world in the Kingdom of Heaven.

Shabbat Shalom,
Moshe Feiglin

(Illustration courtesy of The Temple Institute)

From Manhigut Yehudit, here.

דיני האבנט

דיני אבנט

n8

22:44 (08/02/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בלי אבנט נחשב הכהן כזר

האבנט הוא אחד מבגדי כהונה שצריך גם לכהן הדיוט, ובלי זה אינו יכול לעשות עבודה ונחשב כזר.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד): מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו, הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן, אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.

 

אבנט צריך ארבע מינים

אבנט של כהן גדול, פשוט שצריך תכלת ארגמן ותולעת שני לבד מפשתים.

שמות (פרק לט כט): וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה.

בכהן הדיוט יש מחלוקת תנאים אם כולו פשתים או שזה כמו כהן גדול ונפסק הלכה שדינו ככה”ג.

ולכן אחד מן הסיבות שבכל הדורות לא היה אפשר להקריב קרבנות זה משום שלא נתגלה עדיין חלזון התכלת, וזה לעיכובא.

תכלת צריך מן החלזון גם בבגדי כהונה

ותכלת בבגדי כהונה צריך דוקא מן החלזון ולא מדבר אחר.

תוספתא (מסכת מנחות פרק ט הל’ ו’): תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ’ תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה.

ובתוספתא מדובר בבגדי כהונה שהרי איירי גם לענין תולעת שני וזה לא שייך אלא בבגדי כהונה.

אולם לכאורה הרמב”ם ס”ל שמה שצריך דוקא חלזון זה רק לענין ציצית אבל לא לענין בגדי כהונה.

רמב”ם (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל.

אולם דברי הרמב”ם קשין מאוד מן התוספתא הזו, וכן מן הגמרא מנחות מבואר שמדמין דיני ציצית לדיני בגדי כהונה.

מנחות (דף מב עמוד ב): אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת: שמע מינה טעימה פסולה, ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה! אמר רב אשי: מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה? משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי: טעימה פסולה, משום שנאמר: כליל תכלת, דברי ר’ חנינא בן גמליאל; רבי יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר: ושני תולעת.

הנה לא נכנס כעת בכל הסוגיה שם, וכן הגרסא כתנאי לפני רש”י צריך לגרוס במקום טעימהפסולה, טעימה פסלה, והפסול הוא משום צבע שני, אבל עכ”פ זה ברור שלמדים דיני תכלת של ציצית מדיני בגדי כהונה, שהרי הפסוק של כליל תכלת מדבר לענין בגדי כהונה והפסוק של שני תולעת מדובר לא לענין ציצית אלא צרעת ופרה אדומה, אלא ודאי שבכל מקום שנאמר תכלת הוא אותו דין.

וכן הרב אברהם בן הרמב”ם כתב מפורש, בספר המספיק לעובדי ה’ (בפרשת תרומה) שהתכלת של בגדי כהונה צריך מן החלזון. וכן רש”י בחומש (שמות פרק כה פסוק ד): ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק. (ירוק כולל בתוכו גם כחול).

ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא מצריך מן החלזון אלא בציצית ולא בבגדי כהונה צע”ג.

באמת המשנה למלך מנסה לומר שגם הרמב”ם ס”ל שצריך חלזון בבגדי כהונה.

משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג): ותכלת האמורה בכל מקום כו’. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ”ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ”ש בהלכות ציצית.

אולם דבריו צ”ע ברמב”ם הלכות ציצית, אולם להלכה בודאי הדבר ברור שגם בבגדי כהונה צריך חלזון לתכלת.

ארבע מינים צריכים כל אחד ששה חוטין לעיכובא

בגמרא (יומא דף עא עמוד ב) מבואר שכל חוט באבנט צריך להיות כפול עשרים וארבע חוטין. היינו, שיש ארבע מינים: פשתים; תכלת; ארגמן; ותולעת שני. וכל חוט כפול ששה וביחד הם עשרים וארבע.

יומא (שם): משזר – שמונה, מנא לן? דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה – אף כאן עשרים וארבעה דהוה כל חד וחד תמני. – ונילף מחשן ואפוד, מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה! – דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, לאפוקי חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. – אדרבה, דנין בגד מבגד, לאפוקי פרוכת, דאהל הוא! – אלא: דנין מאבנט, ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב מדבר שיש בו זהב.

רש”י (שם): מה להלן עשרים וארבעה – שהרי ארבעה מינין יש בה וכל מין ומין כפול שש, אף כאן עשרים וארבעה וכאן שלשה מינין יש דהוו להו כל חד וחד תמני.

אלא מאבנט – דיש בו נמי ארבעה מינין וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו עשרים וארבעה.

כוונת הגמרא שרימוני תכלת וארגמן ותולעת שני שנאמר בשולי המעיל, צריך כל מין שמונה חוטין, וזה למדים מן האבנט, שכמו שהאבנט היה עשרים וארבע חוטין, ע”י שיש בו ארבע מינים שכל אחד כפול ששה, אז גם ברימוני שולי המעיל צריך עשרים וארבע חוטים ומכיון שיש שם רק שלשה מינים, ממילא כדי שיהא בסך הכל עשרים וארבע צריך מכל מין שמונה חוטים.

ולמדים מזה שבאבנט צריך מכל מין ששה חוטין.

וענין של ששה חוטין מכל מין מבואר שזה לעיכובא.

יומא (שם): חוטן כפול ששה מנא לן? דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש… ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר. חמשה קראי כתיבי: חד – לגופיה, דכיתנא ניהוו. וחד – שיהא חוטן כפול ששה, וחד – שיהיו שזורין, וחד – לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד – לעכב.

ומבואר מכאן שמנין הששה הם לעיכובא.

אולם ברמב”ם לא נזכר שום דבר מזה, גם לא שעצם האבנט הוא מכל המינים אלא משמע שרק הריקמה היה מצמר.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר.

הנה הרמב”ם לא הזכיר כלל ענין של ששה חוטין בכל מין אלא בפשטן.

רמב”ם (שם הלכה ב): בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.

יש גורסין ברמב”ם ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ע’ במשנה למלך, ולא הבנתי למה, הרי למ”ד שאבנט של כהן הדיון הוא דומה לאבנט של כהן גדול למדים הכל מן הפסוק שנאמר לגבי כהן גדול.

וכן מפורש בגמרא (בבלי חולין דף קלח עמוד א): וכמה נותן לו כו’. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר’ יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת – דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט; אימא מעיל! תפשת מרובה – לא תפשת, תפשת מועט – תפשת; ואימא כיפה של צמר! דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת! אמר קרא: הוא ובניו – דבר השוה לאהרן ולבניו, אבנט נמי לא שוי! הניחא למאן דאמר אבנטו של כ”ג (היינו אבנט של יום הכיפורים) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר? שם אבנט בעולם. מבואר מכאןשלמ”ד שאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה הוא אבנט של כהן הדיוט, הם שווין.

(יש קושיה עוד על הרמב”ם, שלפי גרסת המשנה למלך ברמב”ם שרק אבנט של כה”ג היה מעשה רוקם, ולא של כהן הדיוט, ומאידך לא הזכיר כלל הרמב”ם ג’ מיני צמר בעצם האבנט, א”כ היכי משכחת לה שעטנז באבנט של כהן הדיוט, אולם זה יש לתרץ, שהרמב”ם מודה שבאבנט של כהן הדיוט צריך רקמה אלא שהרקמה היא פחות חשיבות מן אבנט של כהן גדול וכ”כ בנצי”ב בהעמק דבר פרשת פקודי).

והרי אנחנו קיי”ל שאבנט של כהן הדיוט הוא שעטנז, וממילא הוא שוה.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה י): בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז.

יומא (דף ו עמוד א): ההוא קא משמע לן אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט.

אבנט של כהן גדול היינו של שאר ימות השנה.

רש”י (שם): זהו אבנטו – כלומר: שניהם של כלאים.

יומא (דף יב עמוד א): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

רש”י (שם): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול – של כל ימות השנה היה של כלאים, כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת.

זהו אבנטו של כהן הדיוט – שאין חילוק באבנטיהם – איכא היכירא ביום הכפורים באבנט, לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ.

שו”ר כל הקושיות במשנה למלך ובמנחת חינוך, מה שהרמב”ם לא הזכיר ג’ סוגי חוטין בעצם האבנט והמנחת חינוך הוסיף להקשות על הרמב”ם מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול לכהן הדיוט.

משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה ג’ מינים כו’ וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע”כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד’ מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ”ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ”ז שהפרוכת מכ”ד חוטין וכן בפ”ט ביאר בבגדי כ”ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא”כ היה לו ג”כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע”א)דאבנט היו חוטיו כ”ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו’ ומקרא מלא הוא בפ’ פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו’ וכ”ת דס”ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ”ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד’ מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ”ד דאבנטו של כ”ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י”ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס”ל דבין הכל היה ו’ חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ”מ שהצריך הכתוב ג’ מינים או ד’ צריך ו’ חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ”ג שהיו בו ד’ מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראית לרלב”ג בפ’ תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע”כ. ומדברי התוס’ בפ”ב דשבת (דף כ”א) ד”ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג’ מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע”כ וזה מבואר וכדכתיבנא.

מנחת חינוך (מצוה צט): אבנט פסק הר”מ כרבי דה’ כר’ מחבירו שהאבנט הי’ של כלאים. וז”ל הר”מ כאן והאבנט לבדו רקום בצמר. וע’ משנה למלך הקשה למה לא כתב הר”מ דהי’ בו ג’ מיני צמר דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני כמפורש בתורה וכ”כ תוס’ בשבת. אך דעת רלב”ג דאבנט של כה”ד הי’ מין אחד של צמר לבד וע”ש שדחה דבריו דמבואר בש”ס דאין חילוק כלל בין כהן גדול לכה”ד. והנה מד’ מינים הי’ וכל חוט הי’ כפול ששה כמבואר ביומא ודעת ראב”ד בכל בגד שהי’ מהרבה מינים שהי’ כל חוט כפול לא היה שוזר כל חוטין יחד רק כל חוט בפ”ע הי’ שזור כפול ששה ומעיל שמונה כאשר יבואר בעזה”י. אך דעת רש”י בבגד שהיה בו כמה מינים היו כל החוטין שזורים יחד וכאן גבי אבנט הי’ כל חוט כ”ד עמ”ל ד”ה עוד. ואורך האבנט הי’ ל”ב אמות ורחבו ג’ אצבעות וחוגר אותו על הלב לא גבוה שנאמר לא יחגרו ביזע מקום שמזיעין וכו’ ותרג’ על לבבהון יסרון כו’. ומבואר בכתוב פרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכן בפ’ פקודי. ודעת הר”מ דוקא אבנט של כהן גדול הי’ מעשה רוקם. ודעת רמב”ן דגם של כה”ד הי’ מעשה רוקם דאבנטים היו שוים. ובמ”ל הקשה אהר”מ מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול וכהן הדיוט לענין מעשה רוקם ומביא ראיות דגם אבנט כהן הדיוט הי’ מעשה רוקם כדעת רמב”ן ע”ש.

תוספות (שבת דף כא עמוד א): ונראה לר”י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל.

ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא הזכיר תכלת ארגמן ותולעת שני בגוף האבנט צע”ג.

 

הטעם דקיי”ל שאבנט צריך להיות של שעטנז

הטעם דקיי”ל שאבנט של כה”ג בשאר ימות השנה הוא כמו אבנט של כהן הדיוט והם של כלאיים משום שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר וקי”ל הלכה כרבי מחבירו.

מה שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר, זה מסקנת הגמרא (יומא דף יב עמוד ב): כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים – דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה – דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים. שרבי אומר: של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: על בשרו, מה תלמוד לומר ילבש – להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר: להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר: שתי תשובות בדבר, חדא: דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

ומה דקיי”ל הלכה כרבי מחברו, מבואר הרבה פעמים בגמרא.

פסחים (דף כז עמוד א): בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו.

כתובות (דף נא עמוד א): אף על גב דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו, הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רבא, הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה, בין למזוני, בין לפרנסה.

בבא בתרא (דף קכד עמוד א): אמר רבה בר חנא אמר ר’ חייא: עשה כדברי רבי – עשה, כדברי חכמים – עשה; מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו; ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

ועכ”פ פשוט שבמקום שיש רב יחיד שחולק על רבי הלכה כרבי, וכיון שרבי סובר שאבנט של כהן הדיוט היה כאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה ממילא הוא שעטנז, וממילא צריך להיות מששה חוטין כל מין, ואלו הם מעכבים כמבואר מפורש בגמרא לעיל יומא.

צע”ג על האבנט של מכון המקדש

ע”פ כל זה צע”ג על האבנט של מכון המקדש שעושים רק בחוטי פשטן ורוקמים בתוכו דמויות של חוטי תכלת ארגמן ותולעת שני בכמה מקומות אבל עצם האבנט אין בו צמר כלל.

ושמעתי שהקשו עליהם, והם הגיבו שזה יעלה הרבה כסף על התכלת של ל”ב אמות, ע’ לקמן.

אורח ורוחב של האבנט

והרמב”ם הזכיר פרטים באבנט רק על האורך והרוחב.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): המצנפת של כ”ג או הדיוט ארכו שש עשרה אמות, והאבנט רוחב כמו שלש אצבעות ואורכו ל”ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע”ג כרך, ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג.

 

לכאורה האורך של ל”ב אמות אינו לעיכובא

המקור של אורך ל”ב אמות הוא מן התלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): אבנט היה מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים. א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.

אולם בתוספות מביא שרק צריך לכרוך שני פעמים סביב לכהן. (ערכין דף טו עמוד ב ד”ה אבנט מכפר על הרהור הלב): אהיכא דאיתא ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב’ פעמים כנגד לב של אדם.

וא”כ יש לומר שהשיעור של ל”ב אמות אינו מעכב.

ולכאורה משמע כך, שהרי בחולין (קל”ח) המובא לעיל כתוב שחיוב נתינה לכהן בראשית הגז הוא כדי לעשות בגד קטן, ואמרינן דהיינו שיעור אבנט של כהן, ואם אתה אומר ששיעור הוא ל”ב אמות ברוחב ג’ אצבעות קשה מאוד לומר שזה נקרא בגד קטן.

וכן משקל חלק מצמר שבאבנט מבואר במשנה שהוא משקל חמש סלעים. מסכת חולין (דף קלה עמוד א): וכמה נותנין לו – משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו – שיהא בו כדי מתנה.

וכן נפסק ברמב”ם (הלכות ביכורים פרק י הלכה טז): מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן.

הנה משקל חמש סלעים הוא שיעור פדיון הבן, ושיטת החזו”א הוא ששיעור משקל כסף של פדיון הבן הוא 96 גרם, ויש שיטות שזה בין 75 ל 85 גרם, (ע’ מדות ושיעורי תורה להרב חיים פנחס בניש) הנה אורך ל”ב אמות לפי רבי חיים נאה (ע”פ אמה 48 ס”מ) הוא 15.36 מטר, לפי החז”א הוא (ע”פ אמה 58 ס”מ) 18.56 מטר.

וכדי לעשות אבנט, אז חלק של הצמר שבה הוא 18 חוטין שזורין יחד היינו ששה חוטין מכל מין צמר, וזה די עב, ועושים רוחב ג’ אצבעות, שלפני ר”ח נאה זה ששה ס”מ, וא”כ יהא גודל הצמר של האבנט בגד די עב ברוחב ששה ס”מ על אורך 15.36 מטר, וזה יוצא לפי מה שחשבנו, מעל ומעבר וכפלי כפליים של 70 גרם וגם מעל ומעבר וכפלי כפליים של 100 גרם, (ובאמת משקל חמש סלעים הוא קצת פחות משיעור פדיון הבן שהרי הערך של חמש סלעים נתוסף ע”י צורת המטבע, וא”כ כדי להשיג את הערך של כסף נקי שנמצא בשיעור פדיון הבן מספיק לעשות מטבע בפחות משקל). וא”כ איך שייך לומר,  ששיעור נתינה של ראשית הגז הוא שיעור כדי לעשות בגד קטן היינו אבנט, הרי חלק הצמר שבאבנט שהוא רוחב ג’ אצבעות ואורך ל”ב אמות הוא הרבה יותר ממשקל חמש סלעים וממילא זה לא בגדר בגד קטן אלא בגדר בגד גדול.

וכן עושים ציורים של ריקמה על האבנט וזה עוד מוסף על המשקל.

וממילא מוכח מכאן ששיעור ל”ב אמה שהוזכר בירושלמי לענין אבנט, זהו רק בגדר הידור מצוה שכך נהגו, אבל החיוב הוא בהרבה פחות, ונוכל לומר שהשיעור הוא מעיקר הדין כמו שכתבו תוס’ בשם המדרש שהוא כדי לעטוף את הכהן שתי פעמים, וזה אמור להיות מתאים לשיעור בגד קטן של משקל חמש סלעים שהוא שיעור נתינת ראשית הגז.

וכן מה שהוזכר ברמב”ם רוחב ג’ אצבעות בודאי אינו לעיכובא, וכן לשון הרמב”ם כמו ג’.

המקור של הרמב”ם הוזכר ברבינו חננאל (מסכת שבת דף נז עמוד ב): וכדגרסינן (חולין קלח ע”א) כיפה של צמר היה מונח בראש כ”ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט.

ועכ”פ גם רוחב שתי אצבעות כשר, וא”כ אפשר לעשות אבנט בשיעור מינימום, רוחב שתי אצבעות ואורך כדי שניתן ללפף בו את הכהן שתי פעמים.

וכעת לא מצאנו מפורש בגמרא הרוחב של האבנט.

על מה מכפר האבנט

יש מחלוקת בבלי וירושלמי על זה

בבלי (זבחים דף פח עמוד ב): אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.

ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.

Brissi Yitzchak – Rabbi Brand, here.

א באנדע גנבים

ב”ה / הגיגים / תרומה עו

א באנדע גנבים!

היה זה בעיצומה של אחת המערכות הקשות נגד חפירות קברים במקום כלשהו. קבוצה של יראי ה’ וחושבי שמו ירדו אל מקום החילול וללא מורא נכנסו אל המתחם המגודר והשתטחו מלא קומתם על המצבות הדוממות, לעצור בגופם את הבולדוזרים המגושמים העומדים הכן לזרוע הרס וחורבן.

מדובר היה בפרויקט עתיר כספים, והמשטרה הציונית הוזמנה למקום בכוחות מתוגברים. השוטרים נכנסו עם נשקים שלופים וציפו לראות את המפגינים נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. אך הם נותרו שכובים על הקברים ואפילו לא חוננו אותם במבט. המוחים זעקו מקירות ליבם את הקריאה הנוראה ששוכני העפר אינם יכולים להשמיע: “קברי אבותינו אינם הפקר! גיוואלד!!”

השוטרים ניגשו להדוף את המוחים בכח הזרוע. אבל האברכים כאילו הפכו חלק מהמצבה. אף אחד לא ההין לוותר על הקבר ‘שלו’ לטובת קודחי הדחפורים האימתניים בשום מחיר שהוא.

בזעמם כי רב החלו השוטרים להלום במפגינים במגלביהם ופרגוליהם כיד השטן הטובה עליהם. כל מכה כזו מותירה את רישומה ניכר, והכאב, אוי הכאב… מצמית. אבל המפגינים – בשלהם. שום מכה ושום כאב לא יגרום להם לוותר על מנוחת אבותינו.

אחד השוטרים, כנראה עבר עליו יום קשה, הפליא באחד המפגינים מכות נאמנות בחמת רציחה. הוא כנראה שכח שהדבר שסופג את זעמו הוא אדם ולא שק חבטות דומם.

“ידידי”, פנה אליו המפגין בין מכה הגונה לאנקה נוראה, “אל תדאג… גם על הקבר שלך אהיה מוכן לשמור שלא יחולל חלילה, גם אם אחטוף מכות נוראות מאלה…”

השוטר הפסיק באחת. הוא שמט את המגלב ודמם. רגעים אחדים חלפו עד שירד אל משמעות הדברים. הנה, שוכב כאן אדם שמוכן לסבול את כל המכות שבעולם, לא בשבילו ולא בשביל משפחתו, אלא בשביל כבוד המת!

עיניו של השוטר הצטעפו דמעות חמות. הוא חמק משם באלם.

במוצאי שבת האחרון, במסגרת המנהג לספר סיפורי צדיקים בבית הכנסת בו סעדתי את סעודת מלווה מלכה, עלתה דמותו של יו”ר הנהלת העדה החרדית ה’בלתי נשכח’ כפי שהוגדר ב”דורות”, רבי גרשון שטמר זצ”ל, שבשבת היה היארצייט התשיעי שלו.

ואז, ללא התרעה מוקדמת, קרה דבר מדהים: לאחר שאחד החברים סיפר עליו סיפור, נענה השני והוסיף סיפור נוסף. השלישי החרה אחריהם ועוד בתוך דבריו קם הרביעי וסיפר גם הוא סיפור מיוחד על הדמות המיוחדת. החמישי כבר לא יכול היה לחכות לתורו אז הוא סיפר את סיפורו לשישי שהחזיר לו תכף בסיפור משלו. ובקיצור, במשך שעה ארוכה ישבנו והקשבנו וסיפרנו, אספנו ונדהמנו מכמויות העובדות המפליאות שיש על הדמות הבלתי נשכחת הזו – – –

עד שהגיע זמן קריאת ‘איש חסיד היה’…

צד אחד שווה היה לכל הסיפורים: הם עסקו ברוחב ליבו הגדול, במעשי החסד הכבירים שעשה ופועליו הטובים שפעל בכל מקום שהיתה לו השפעה.

דמותו של רבי גרשון הוארה באור חדש: לצד עמדתו האיתנה על המשמר, ובמקביל לעוז רוחו ותבערת קנאותו, היה רבי גרשון רך לבב וטוב פנים לכל אדם באשר הוא אדם.

אדרבה, כל קנאותו לא באה אלא מאהבת ישראל טהורה שיקדה בכל אבר מרמ”ח אבריו. הוא הקדיש את עצמו וכל כולו למען הזולת, למען האחר, למען טובת עם ישראל בגשמיות כמו ברוחניות.

בלתי אפשרי היה שלא לדמות את הדברים למאות ואלפי סיפורים דומים שמתגוללים על רביה”ק בעל ה”ויואל משה” מסאטמאר זי”ע. אין ספור סיפורים ועובדות שמעידים על דבר גדלותו העצומה וגאונותו הנדירה במידת החסד. טוב היה ומטיב לכל, גם למי שלא זכה לצעוד בדרכו ואפילו למי שלחם בו.

גם את כל תלמידיו חינך בדרך הזו של נתינה ללא תנאי. ובאמת, חסידיו הם אלו המחזיקים בכתר החסד וגולת הצדקות בימינו. צאו וראו את ממדי החסד וכמויות הצדקות שנשפכות ברחבי וויליאמסבורג.

כל אלו, בצד עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על משמר היהדות, מלחמותיו וספריו התקיפים והנחרצים, למען לא יניעו ולא יזיזו אותו כקוצו של יו”ד.

הדברים נכונים ומדויקים גם על רבי עמרם בלוי זצ”ל, כביר החסד, צחור הלב וטהור המידות. ובעצם, על כל מורי ומאורי דרכינו זצ”ל ושיבלח”ט אלו החיים עמנו, הם היו ועודם מבהילים בטוב ליבם ואגדיים במפעלי החסד שהקימו בעשר אצבעות שמחוברות ללב מלא וגדוש באהבת ישראל.

מסתבר ששתי המידות הללו שלובים זה בזה: אהבת ישראל ועמידה על המשמר. כלומר, אהבת ישראל, היא זו שמובילה לקנאות האמתית על הדרך המסורה לנו מדור דור.

זהו מיזוג שמאוד מאוד קשה לזייף. אי אפשר להיות אוהב ישראל ולראות את אותו ישראל עומד לירש חלילה גיהינום ולא למנוע אותו מזה בכוח למען טובתו! מי שאינו עושה זאת, לא באמת פועל מתוך אהבת ישראל אלא להיפך.

ובכל זאת, כאשר מדברים על מושג כמו אהבת ישראל, ישנה תחושה עמומה כאילו זהו דבר שאינו קשור אלינו, כאילו חלילה המושג הזה שייך לחוגים ‘מזרוחניקים’ כלשהם. בעוד האמת היא הפוכה בתכלית.

מרן ה”חזון איש”, שזיהה היטב את סכנות המדינה הציונית התבטא פעם ואמר כי אנשי השלטון הם “א באנדע גנבים”. חבורת גזלנים שאין כוחם אלא בלקיחת כספים ורכוש השייכים לבני אדם ולנכס אותם לעצמם, ולשלוט על אותם בני אדם באמצעות הכוח שהם עצמם נתנו להם.

ובכן, אולי כוונתו הייתה גם לזה. הם גנבו לנו מושגים ששייכים אלינו וניכסו אותם לעצמם, לא רק בגשמיות אלא גם, ואולי בעיקר, ברוחניות. רק אחד מהם הוא המושג הקדוש הזה שנקרא אהבת ישראל. וכי איך שייך לקרוא לאותם שמכשילים ומפילים, מסיתים ומנשלים את זולותיהם מכל העולמות, איך ניתן לחשוב שיש להם קשר לאהבת ישראל?

קל מאוד להיות אוהב ישראל מרחוק. לשבת על סיר הבשר ולהפריח סיסמאות נבובות. “אחים”, “עם ישראל חי” וכולי וגומר. אבל ברגע ש’אח’ אחד יגע לו בצלחת; יגנוב לו את החניה או יפריע לו לישון לרגע, אז, כאשר יפרוץ בצרור הקללות והגידופים, נראה כמה אהבת ישראל באמת יש לו…

במבחן הזה עומדים רק אלו שסובלים מן ה’אחים’ הללו, ובכל זאת, לא מפסיקים לדאוג להם ולפעול לטובתם ולרווחתם, ומונעים מהם בגופם מלאכי חבלה.

אשרינו!

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]