טורו של יהודה אפשטיין לפר’ חיי שרה:
אברהם אבינו זקן בא בימים, והוא רוצה להשיא לבנו אשה כדי שהבשורה האדירה שהביא לעולם האלילי שחי בתוכו לא תתמסמס ותאבד. על-אף הנפש אשר עשו בחרן – כל אותם אנשים שנספחו לבית אברהם ולמדו ממנו את אמונת היחוד ואת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אברהם הבין מתוך ההבטחה, הברית והשבועה שנשבע לו ה’, כי חפץ ה’ בזרע מסוים, בעם שיישא את הבשורה לאורך ההיסטוריה. רק כך תבוא האנושות על תיקונה, רק כך תשמר הברית בכל העיקולים והפיתולים של ההיסטוריה האנושית. ובאמת, כאשר חושבים על כל אותם נפשות אשר עשו בחרן, וכדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א, בתארו את מפעלו החינוכי של אברהם אבינו – “היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – כאשר חושבים על כך, עולה התמיהה, להיכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות? מדוע איננו פוגשים אותם בשום מקום – לא בירידה למצרים, לא בחזרה לארץ, כאילו ירדו לתהום הנשיה. לא זכורה לי בחז”ל התיחסות לשאלה זו, אולם מאד יתכן, וההסבר לכך טמון בעובדה, ולפיה בשורת היחוד והאמונה בא-להי האמת והצדק, החסד והרחמים, הא-ל שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ודורש מהאדם להשתעבד לערכיו ולמושגיו, בניגוד לאלילים שנתפרים על-פי מידת הצורך האנושי והתאוות המתעוררות בקרב בני התמותה – הבשורה הזאת כבדה מדי לשאת עבור מי שאינו מסור אליה בכל לבו ונפשו, ולכן הם נטשו בשלב כלשהו כאשר ראו את המחיר הכרוך בהיצמדות לאמת ושבו לסורם. ה’ הטוב – ביודעו את הנטל הכבד הכרוך בחיים לאור הדרך שהתווה – בחר באברהם שיקים זרע ואומה שתישא את הבשורה. רק כך יוכלו לעמוד בנסיונות החיים לאורך הדורות, ולשם כך שידד את מערכות הטבע ונתן לאברהם זרע שימשיך את דרכו. וכן מפורש בפרשה שעברה (יחי ח-יט) – “וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו”.
כעת מחפש אברהם אשה ליצחק שתצטרף לבשורה, ליעוד הנעלה. היא לא יכולה לבוא מארץ כנען, שאת תושביה החוטאים מוטל על זרעו לרשת. מאידך, הוא לא יכול לשלוח את יצחק לחוץ לארץ, כי בשורת היחוד חייבת להתקיים בארץ בה בחר להשכין שכינתו. על כן נשלח העבד לחרן להביא משם אשה שתצטרף לבית אברהם. בשלחו את העבד, אומר אברהם (כד ג) – “וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. אולם כאשר העבד שואל אותו אם ישיב את יצחק לחרן במדה ולא תאבה האשה לבוא אחריו, אברהם שולל את האפשרות הזאת תוך שהוא מגולל את מסעו משם באמרו (פסוק ז) – “ה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם”. ניכר ההבדל בין הלשון לעיל – “א-להי השמים והארץ” ללשון כאן – “א-להי השמים” בלא “א-להי הארץ”, והפרשנים נדרשו להסבירו.
רש”י מסביר בפסוק ז – “אמר לו – עכשיו הוא א-להי השמים וא-להי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה א-להי השמים ולא א-להי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ”. אילולא אמר זאת רש”י הקדוש, לא היינו מעיזים להעלות זאת על דל שפתנו – כל עוד ה’ לא מתגלה כאן בארץ, אין משמעות לא-להותו אלא בשמים. הרמב”ן מבאר ביתר פרוט (בפסוק ג) – “א-להי השמים וא-להי הארץ – הקדוש ברוך הוא יקרא ‘א-להי ארץ ישראל’, כדכתיב (מלכים ב יז כו) – ‘לא ידעו את משפט א-להי הארץ’, וכתוב (דברי הימים ב לב יט) – ‘וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ’. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) ‘לקחני מבית אבי’ לא נאמר בו ‘א-להי הארץ’, כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) – הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (שמואל א כו יט) – ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים'”.
הדברים מבהילים! כל עוד ה’ אינו מתגלה כאן, כביכול אינו א-להים, כביכול אינו שליט ותקיף ובעל הכחות כולם. ובפסוק שהפנה אליו בויקרא כתב הרמב”ן בפרוש – “סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים’ וגו’ ‘כי חלק ה’ עמו’ וגו’. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) ‘אשר חלק ה’ א-להיך אותם לכל העמים’, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… והנה השם הנכבד הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’, וכתיב (ירמיה יא ד) ‘והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים’, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”.
ירושת הארץ והשכנת שכינתו בה היא שמנכיחה את ה’ במציאות, היא שהופכת אותו מא-להי השמים בלבד, מישות ערטילאית שאינה מעורבת בעולמם של בני אדם ל’א-להי השמים וא-להי הארץ’, להיות שליט בעולמו. הברית שלנו על ירושת הארץ – היא שמורה על יחוד ה’ ושליטתו בעולם, וכן כתב המלבי”ם על הפסוק לעיל (ג) – “כי ע”י מצות המילה נעשה א-להי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לא-להים”.
כשדנים על מצות ישוב ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ לזרעו של אברהם מידי אויביו, הסוגיה אינה סוגיה של בטחון, של ‘פירוז הרצועה’, של ‘פירוק החמאס מנשקו’, של כל מיני ביטויים חסרי כל משמעות פנימית שמנסים להלעיט עלינו כדי להשכיח מאתנו את היעוד הגדול. הסוגיה האחת והיחידה היא האם ה’ הוא א-להי הארץ, או שמא, חלילה, עזב אותנו לאנחות. כשאנחנו נמנעים מלהכריז על המלחמה כעל מלחמתו של א-להי ישראל, האויב מכריז על מבול אל-אקצה וכופה עלינו את המציאות שנסינו לברוח ממנה. גם הנסיון הנוכחי למסמס את מהות המאבק ולהגיע להסדר מפוקפק – לא יצלח. וככל שנתעשת ונבין בעצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן, יגבר הסיכוי למנוע את האסון הבא…