In the latest Kedushas Tzion, p. 30-31, there is a brief essay on the Chazon Ish’s approach to the Land of Israel.
They quote the Chazon Ish as saying the following:
הם מתימרים להיות חובבי ציון ואומרים עלינו שאין לנו חיבה לארץ ישראל והבנה לישובה. נתבונן קצת בדברים.
בזכרוני עיירה קטנה, ליטאית, שנזונו בה בקושי כמה מאות משפחות יהודיות. שלשה רובל בשבוע הספיקו אם כי בצמצום, למשפחה יהודית שלמה. חיו חיי לחץ ועבדו את השם. והנה בא משולח, משולח של ישיבה, עשה בעיר כמה ימים, הלהיב את הלבבות דרש ונאם, הלך מבית לבית ולכשהצליח אסף שמונה רובל. וכשהיה המשולח, אחד מהמעולים שבמקצועו ופעל למען ישיבה שכבר יצאו לה מוניטין, הרי היה שכר פעולתו המאומצת במשך כמה ימים סכום של 15 רובל אם הלך בגדולות.
והנה בא לעיירה משולח לעניי ארץ ישראל. לפני עשרות שנים התקין ר’ חיים מוולוז’ין את קופת רבי מאיר בעל הנס. מקופה זו ניזונו אלפים ורבבות מתושבי ארץ הקדש. המשולח בא לעיירה ואין לו צורך להלהיב את הלבבות, לעורר לנדבות, וכדומה. מלאכתו נעשית מאליה. הוא הלך מבית לבית, ועליו רק לצבור את הפרוטות, למנותן ולסכמן. והסכום היוצא מעיירה זו הוא מדי שנה בשנה 300 רובל. אם נבוא ל”תרגם” סכום זה לסכומים שבימינו, הרי נאספו אז בעיירות קטנות ובפינות נדחות מיליונים לירות לטובת ארץ ישראל – ומהם נוסד הישוב, ובהם נבנה.
והנה השתנו הזמנים. רבים החלו להסיר מעליהם בעקבות האמנציפיא עול תורה. המצוות נעזבו על ידי מאות צעירים, הבנים לא הלכו בדרך הוריהם.
בא אליהם ר’ צבי הירש קלישר הגדול בתורה ובמעש כאחד, והתבונן לבנים המורדים, ראה שקשה להחזירם למוטב. ובכדי שלא ינתק קשרם לעמם, בקשם אנא, אל תזניחו את הכל, הנה מצוה אחת יש, שמרו לפחות אותה מצוות יישוב ארץ ישראל. וחלק מהנוער נענה לבקשתו אך שכחו את היסוד לחיבת הארץ שלהם. שכחו ולא הבינו מה חמה ולוהטת האהבה שבלב שומרי תורה ומצוותיה לארץ, וחשבו שרק הם היחידים ששמרו לה אמונים, מבלי לזכור מאיזה מקור הם ניזונים.
והיאך ייתכן אחרת? האם זה אפשרי, שיהודי שומר תורה לא יהיה חובב הארץ? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד עד שאין למחוק את הרשמים שהוא מקבל ושנחרתים כבצפורן ברזל על לוח לבו.
הנה. לומד הילד חומש. לומד על בחיר האומה שלא קם כמותו ועל שנותיו האחרונות. והנה משה העומד לפני פטירתו ושערי גן עדן פתוחים לפניו הוא שיזכה להתענג מזיו שכינתו באופן יוצא מגדר הרגיל, בקשה אחת ויחידה יש לו: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה.
…
Do you notice the missing logical step here?
There is a performative contradiction. That is, why do we even need this little history lesson in the first place? Evidently, this love of Eretz Yisrael was first forgotten on the part of nominally traditional, observant Jews (and not, note well, due to a prior geographical takeover by Jewish renegades!).
Of course, I recall the above is an amalgamation of several conversations and the language of a letter in Kovetz Iggros, so the Chazon Ish’s comments are probably not being reproduced in full.
Jewish “Masores” was lost. And Munkatch-Satmar won.