שעבוד למדינה = עבודה זרה, ולכן יצר האדם *אינו* רוצה חירות

כן משמע בכמה מקומות. וכגון בספר שמואל, שהיו ישראל חפשים בארצם מעול מלכות בימי השופטים, ובקשו מלך כי זה בעצמו ע”ז (שנא’ לא אותך מאסו וגו’), וכן אמרו חז”ל שבחרו בירבעם בן נבט כדי לעבוד ע”ז, ואכמ”ל.

וז”ל מכילתא (לגבי הקרבת קרבן פסח ועזיבת ע”ז): 

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות ו’ ט’) “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.” וְכִי יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ? נוֹלַד לָךְ בֶּן זָכָר, רַבָּךְ מוֹצִיאָךְ לְחֵרוּת, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ? אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה”? אֶלָּא שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֵיהֶם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל כ’ ז-ט) “וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שמות ו’ י”ג) “וַיְדַבֵּר י”י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, צִוָּם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה.

למה אנחנו מתנגדים ל’עסקה’?‎ – הר”ח אינהורן

חברים יקרים

מה ענין ‘קדושת ציון’ אצל התנגדות ל’עסקה’?

מדוע פרסמנו כבר כמה מאמרים, המוכיחים כי היא אינה לדעת תוה”ק?
וכי אנו יודעים את הפרטים כולם?

לא, איננו יודעים!
ההתייחסות היא רק ל’תורה’ שבדבר,
כי אנחנו מבטאים את ההבנה הבהירה, שאין זה איזה ‘מקרה’
שכמה יהודים בצרה ובשביה רח”ל
אלא יש כאן מלחמה ארוכה וקשה, על ארצנו הקדושה, ועל אמונת היחוד,
מצד אחד בני ישראל השבים לנחלת אביהם, ממ”ה,
ומסטרא אחרא, מאמיני אל-הי האכבר (העכבר), שעושים הכל להורישם,
והכל זה אומר, להרוג לטבוח, לבזוז ולחלל את קדושת נשות ישראל,
ועל כולנה, מצאו הם ‘נשק’ ‘יעיל’ מבחינתם, רח”ל, להשיג מטרתם האיומה,
והיא ‘חטיפה’ של יהודים,
ועל ידי זה להכניע בניו של מקום, וכביכול לבטל את השבועה אשר נשבע לאבותינו, היל”ת.
וכבר הוחזק הדבר, לפי כל גדרי חזקה של תוה”ק,
ששחרור כזה, מביא להרג, מוות, וכל מרעין בישין,
ומעמיד בסכנה איומה, את כל יושבי אה”ק,
והמה, המפלצות, מתמלאות עזוז וגבורה, לחטוף יותר ויותר,
ולהגביר חיילים לרצח ודם.
וגם מי שלא מבין את התוצאות בצורה ברורה, וכמו שאמרו חז”ל איזהו חכם הרואה את הנולד,
מ”מ הרי גם אין חכם כבעל הניסיון!
והן החטופים של עכשיו, עם שאר דם ישראל שנשפך כמים, בשמחת תורה,
באו כתוצאה מהעסקה הקודמת לשחרור מחבלים ‘עסקת שליט’
והכלל הוא פשוט, כל עסקה! שמסקנתה היא ש’שווה’ לחטוף יהודים, רח”ל,
מביאה לכלל סכנה נוראה והיא אסורה!
מה עוד שמאי חזית דהאי דמא סמיק טפי, ומי התיר להרוג את היהודים שימותו כתוצאה מהעסקה?
ועל כולנה, שעכשיו עוד הרימו יד להביא בסכנה את הניצחון במלחמה,
וברור לכל, משמעות הפסד במלחמה, שמתיר דמי ישראל כאילות וכצבאות השדה,
ואם לא די לנו שאיננו ממיתים את המחבלים כדעת תוה”ק, אלא שאפילו העונש הקל, של בית הסוהר, אין לו משמעות עוד,
וכל תאב רצח, ידע נאמנה כי ישוחרר בעסקה זו או אחרת.
על כל אחד לשאול את עצמו,
אם הוא חושב שאפשר לשחרר את הרוצחים הללו ליהודה ושומרון,
האם הוא היה מוכן לקבל אותם אצלו,
האם העיריות שלנו בציבור החרדי, כבר הודיעו כמה מחבלים הם מוכנים לקלוט?
הלא אז היה קם קול זעקה, ובצדק,
ומדוע לשחרר חיות טרף אלו,
בלב הארץ יהודה ושומרון, ליד מוסרי הנפש על ארצנו הקדושה, חלילה שפיר דמי?
ולכן, עסקה שה’מחיר’ שיכול לצאת ממנה הוא:
דם יהודי
שישפך על ידי המחבלים המשוחררים, ועל ידי המוטיבציה המחודשת של ארגוני הטרור,
חטופים נוספים
וחוזר חלילה, שיחטפו כתוצאה מה’ליגרבו ולייתו’ שהיא ההבנה ש’שווה’ לחטוף יהודים,
ואף מביאה סיכון לכל הישוב היהודי בארץ הקודש,
אז התורה אומרת, לא!
מה גם, שב’עסקה’ זו מוסיפים חטא לסכן יותר את שאר החטופים שבידיהם.

ושימו לבבכם אל דברי ישעיהו נביא ה’ במילים הממשיכות את הפטרת השבוע פרשת שמות,
ההפטרה בה קוראים אנו על המאבק מול ישמעאל הרוצה להתבסס על זכות אברהם,
אך רוב חטאיו כבר הפילו העץ, וביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו,
והיה ביום ההוא יחבט ה’ משבלת הנהר עד נחל מצרים,
וראה זה פלא, שההמשך של פסוקים אלו הופיעו בלימוד היומי של ה’חק לישראל’ אתמול יום ה’!
​​​​​​​

וזה דבר ה’ אל ישעיהו (כ”ח):
לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה’ אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃
כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה  שׁ֣וֹט שׁוֹטֵ֤ף
כִּי־יַֽעֲבֹר֙ לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃　　
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲ-דֹנָ֣י א-להים הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן
פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃ 
וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ׃
וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם.​​​​​​​ובתרגום יונתן שם:
בְּכֵן קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיָי גַבְרִין רַשִׁיעִין שִׁלְטוֹנֵי עַמָא הָדֵין דִי בִירוּשְׁלֵם:
אֲרֵי אֲמַרְתּוּן גְזַרְנָא קְיָם עִם קְטוֹלָא וְעִם מַחְבְּלָא עֲבַדְנָא שְׁלָמָא
מְחַת סַנְאָה אֲרֵי תֵיתֵי עֲלֵיכוֹן כְּנַחַל מַגְבַּר דְאַתּוּן אָמְרִין לָא תֵיתֵי עֲלָנָא אֲרֵי שַׁוֵינָא בִּכְדִיב רָחֲצָנָנָא וּבְגִין שִׁקְרִין אִטַמַרְנָא:
בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱ-לֹהִים הָא אֲנָא מְמַנֵי בְצִיוֹן מֶלֶךְ מֶלֶךְ תַּקִיף גִיבַּר וְאֵימְתָן אַתְקְפִינֵהּ וְאַחְסְנִינֵהּ אֲמַר נְבִיָא וְצַדִיקַיָא דְהֵימָנוּ בְאִלֵין בְּמֵיתֵי עָקָא לָא יִזְדַעְזְעוּן:
וֶאֱשַׁוֵי דִינָא תַקִין דְאֶטַמַרְתּוּן כְּחוּט בִּנְיָנָא וּזְכוּתָא כְּאֶבֶן מַשְׁקוּלְתָּא וְיִדְלַק רוּגְזִי בְּרוֹחֲצָן כִּדְבֵיכוֹן וְעַל דְאִטַמַרְתּוּן מִן קֳדָם מְעִיקָא יַתְכוֹן עַמְמַיָא יִגְלוֹן:
וִיבַטֵל קִיָמְכוֹן דְעִם קָטוֹלָא וּשְׁלָמְכוֹן דְעִם מְחַבְּלָא לָא יִתְקַיָם.

AI-Generated ‘PODCAST’: Hyehudi’s ‘Practical Guide to Conversation With An Atheist’

It’s very superficial, but… the best my tweaking could achieve for now (via Google’s “NotebookLM”).

And it’s fun to listen to genuinely excited-sounding robots with human disfluencies!

[Almost 9MB. If I can, I’ll email it.]

If you are a daily newsletter subscriber, you already have the original text, of course.

Ars est celare artem.

דוגמה אפשרית לעקירת ההלכה בשם הקבלה: השכמה לבית הכנסת

הערה: כ”ז מקופיא.

שו”ע או”ח סי’ כ”ה ב’:

מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול: הגה – והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואח”כ מניח התפילין והולך לבהכ”נ.

או”ח צ’ י”ד:

ישכים אדם לב”ה, כדי שימנה עם היו”ד הראשונים.

איזו מעלה קודמת כשא”א שניהם?

והנה, כמה ספרים העדיפו לצאת מביתו וכו’ מפני הזוהר שמלוים לו מלאכים וכו’ והאר”י שנתן לזה כונות. וז”ל הזוהר בקצרה: כד נפקא מתרעא דביתא בציצית ותפילין ד’ מלאכין קדישין מזדווגין עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפין ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, עכ”ל.

וז”ל מ”ב צ’ סקמ”ז:

כדי שימנה וכו’, ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר”י לא היה מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבהכ”נ וזה אי אפשר קודם היום ובזוהר נשא איתא שיתאספו עשרה ביחד ויבואו לבהכ”נ.

וכה”ח סקי”ט אף כתב שיחזור לביתו בימי סליחות כדי לחזור וללובשם בביתו אם אפשר לו (?!). ולמה לא בדקו לגופו של ענין בגמ’ וסברא, ולא השגיחו אלא על השכר בלבד (ואפי’ אם השכר קובע, מי זוטר שכר הגמ’ שנותנים לו שכר כנגד כולם?). ועוד, ש”יו”ד ראשונים” כולל מעלת השכמה. ואף הודו חלק מהמחברים שאפשר להרויח מעלה זו פורתא בשערי בית הכנסת עצמו.

ועוד, אולי דברי הזוהר היינו דוקא בד”אקדים בפלגות לילא וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא”, או דיוק אחר? והרי למעשה לא ניכר שום הבדל בין אלו לאלו (וכמ”ש במקו”א לגבי אוכלין תחת המיטה וכיו”ב).

וז”ל בן יהוידע ברכות מ”ז ב’, שמדייק מלשון “לעולם”:

שם לעולם ישכים אדם לבית הכנסת. נראה לי בס”ד תיבת לעולם בא לרבות אפילו בשבת דאין דרך להשכים מפני כבוד השבת, אי נמי נראה לי אפילו אם על ידי כן בטל ממצוה אחרת, שהיא לבישת ציצית ותפילין בבית כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין, ויאמר פסוק [תהלים ה’ ח’] ואני ברוב חסדיך כנזכר בזוהר הקדוש, ואם ישכים לא יוכל לקיימה, כי הצבור באים לבית הכנסת קודם עלות השחר, ומה שהיה רבינו האר”י ז”ל מבטל זה מפני זה, שאני רבינו ז”ל שהיה לו כונות גדולות בלבישת ציצית ותפילין בכניסתו לבית הכנסת. אי נמי בבית הכנסת שלו באים כמה וכמה מחצות לילה ונשארים שם.

אבל שמעתי שגם הוא עצמו פסק להיפך בס’ בא”ח. (ובכלל, כל הסברא להבדיל בין האר”י לאחרים בהלכה – בכל מקום – לא נהירא לי.)

והוסיף כה”ח שעכ”פ יקיים המעלה “לצאת מביתו” במנחה או ערבית, ואיה נעלם מצות עצם לבישת תפילין כל היום? (ואגב, כה”ח סקי”ב רוצה להקדים ט”ג לתפילין ע”פ דיוק לשון הזוהר, וי”ל.)

ולגבי שבת הרי שוב דוחה כה”ח סק”כ כל הענין לגמרי ע”פ סברות בעלמא, וז”ל:

בשבתות וימים טיבים וחוה”מ א”צ לילך מעוטף בטלית לביה”כנ כיון שלא יש מצות תפילין, וגם לא הוי כסהיד סהדותא דשקרא, דהכל הוא בשביל תפילין, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא בשביל התפילין שנקראו יקר כמ”ש רז”ל ויקר אלו תפילין, אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר בשביל התפילין שנקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך ואני ברוב חסדך וכו’ ביראתך, אלו תפילין שנאמר בהם יראה כמש”ה וראו כל עמי הארץ וכו’ ויראו ממך, ואמרו במסכת ברכות דף ו’ ע”א אלו תפילין שבראש וא”כ כל אלו הטעמים לא שייכי בטלית ע”כ א”צ לילך מעוטף בטלית לביה”כ בשבתות ובימים טובים ובחוה”מ, וכ”כ הרח”פ בס’ כף החיים סי’ יו”ד אות כ”ה דבשבתות וימים טובים וחוה”מ לא נהגו לילך מעוטפים בטלית לביה”כ.

וצ”ע. ובפשטות עשרה ראשונים עדיף ואפי’ השכמה לבד לבתי כנסיות, וכן ראיתי בשם ארצות החיים שעיקר טעם האריז”ל לעכב משום נקיות בלבד (הטעם הראשון), וכ”כ מה”ש סוף סק”ג.

ושוב, לא עיינתי בכ”ז היטב.