The US Is a Bully – Israel Should Stop Giving the Same Impression

The Pentagon’s New Mission Statement: Neo-Colonialism & Hegemony Unmasked

By John Wight
RT News

July 6, 2018

 

The US has long sought to deny its hegemonic character while emphasizing its democratic character. It now seems all such pretence has been abandoned.

“False face must hide what the false heart doth know,” Shakespeare writes, in words that for time immemorial should have sat pride of place under the Great Seal of the United States on front of the podium whenever any president, cabinet member, congressman, or indeed any US official proclaimed their country a champion of democracy.

Now, with the US Department of Defense amending the mission statement of the US military from a ‘deter war’ stance to a ‘sustain American influence abroad’ stance all pretense, as mentioned, is over, allowing the country’s political and military elite to bask in the warm glow of hegemony unmasked.

According to Task & Purpose – a news site tailored to US veterans – this semantic shift in mission statement ‘seems a significant change for the department [Department of Defense] under President Donald Trump.’ But though perhaps for some it may constitute a ‘significant change’, students of US history will no doubt counter this particular assertion with the point that though it may constitute a change in form, it is anything but when it comes to content.

How could it otherwise when imperialism and hegemony are the very fulcrum of US foreign policy, and always have been? Both, in fact, lie at the very foundations of the country’s existence, reinforcing a muscular identity rooted in nationalism, exceptionalism and supremacy – a toxic brew responsible for some of the most heinous crimes in human history.

From the Mexican-American War of 1846-48, resulting in the US seizing half of Mexico at that time – an episode lambasted by former slave and famed US abolitionist, Frederick Douglass, as a “disgraceful, cruel, and iniquitous war with our sister republic” – all the way up to the war for regime change in Libya in 2011, under the rubric of NATO, the US has been the single greatest threat to peace, stability, and justice around the world.

That champions of US expansionism wave the banner of democracy, human rights, and liberty to justify its objectives only adds an extra layer of mendacity to the character of what has proved an insatiable beast of conquest and domination.

Writing in the introduction to his classic work – ‘’ (Zed Books, 2014) – author William Blum identifies the influence of the national propaganda which accompanies US hegemony: “No American has any difficulty believing in the existence and driving passion for expansion, power, glory, and wealth of the Roman Empire, the Ottoman Empire, the Austro-Hungarian Empire, or the British Empire. It’s right there in their schoolbooks. But to the American mind…‘The American Empire’ is an oxymoron.”

And lest anyone lapse into the mistake of believing that US foreign policy differs according to the occupant of the White House; this is a fatuous misreading of reality on the same level of absurdity as the claim that the character of a crocodile differs according to the colour of its eyes.

Perhaps the most unabashed and unapologetic encomium to US expansionism of recent times was that proclaimed by prominent US newspaper columnist Thomas Friedman in the pages of the New York Times in 1999. At a time when the US was wallowing in post-Soviet triumphalism, Friedman encouraged the notion that America truly was the world’s one indispensable nation.

Friedman writes: “The hidden hand of the market will never work without a hidden fist – McDonald’s cannot flourish without McDonnell Douglas, the builder of the F-15. And the hidden fist that keeps the world safe for Silicon Valley’s technologies is called the United States Army, Air Force, Navy and Marine Corps.”

When it comes right down to it, it really isn’t rocket science. After all, those 800 US military bases in over 70 countries across the world are not there for ornamentation, and certainly not to help make the world safe for democracy. Instead, per Friedman, those bases exist to make the world safe for Western global corporations to plunder and exploit the world’s human and natural resources untroubled by the inconvenience of national sovereignty and self-determination.

Continue reading…

From Lewrockwell.com, here.

בענין חוקי המדינה נגד השימוש בסמים מסוכנים מסוימים

קנאביס רפואי והציבור החרדי

יהודה סגל

 ז’ חשון ה’תשע”ח 27/10/17

מה יקרה למאזן הרווחים של החברות המפלצתיות אם קופות החולים הממשלתיות יפסיקו לרכוש את התרופות המסוכנות והיקרות שלהם? אז המדינה יוצרת עבורם מונופול, ובעלי החברות, מצדם, דואגים לטובות הנאה לאנשי השלטון. כולם מאושרים מההסדר – מלבד החולים חסרי ישע והון, כמובן.
כמו בין אומות העולם, גם אצלנו יש חולים. התרופה לחולים רבים – ולא רק כמשכך כאבים, כידוע כבר הרבה שנים, היא קנאביס. ונתנה תורה רשות לרופא לרפאות.

האם ניתן להתמכר? ודאי. האם ניתן להינזק? ברור. אך מה בכך?

אין איסור בתורה על השכרות, מיין ושלא מיין, אא”כ האדם חובל בעצמו (“לא תשתי סמא”, פסחים קי”ג א’). אדרבא, תנו שכר לאבד ויין למרי נפש. והחובל בעצמו, אע”פ שאינו רשאי, פטור. אין שום הבדל בין קנאביס להרואין מבחינה זו.

גם כשיש אפשרות להשתמש באיזה דבר לעבירה (בהמה להרבעה, דם וחלב לאכילה, רעל להרעלה, סמים לפגיעה בבריאות), משאירים את הבחירה והאחריות החופשית בידי הפרט, אם הוא מעל גיל בר מצוה. רק אם אחד בא לחטוא, מתרים בו, מענישים אותו, ובערת הרע מקרבך. וגם זה אינו מסור אלא לבית דין, ולא לפיקציה המכונה מדינה.

התמכרות – ולא משנה אם זה אלכוהול, אוכל, אינטרנט או הימורים – היא בעיה רפואית\פסיכולוגית\מוסרית, אך בעליל לא פלילית, בדיוק כמו כעס, חמדה, עצבות, וכהנה. אם לא כן, אין לדבר סוף. העדפות בינ-זמניות הן בהכרח אישיות.

הטיפול מופקד בידיו של היחיד, של משפחתו ומקורביו, הרופאים שלו, וארגוני גמילה מרצון, למטרות רווח ושלא למטרות רווח. זה לא מתפקידו של בית דין הגדול או שבשערי העיר או ז’ טובי העיר הלגיטימיים – העומדים במקום הסנהדרין (חזו”א סנהדרין סימן ט”ו סק”ד) – למנוע כל אפשרות מכשול ועוון אנושי מראש.

אז מנין החוצפה של המדינה לרדוף את האזרחים שלה על גידול, מכירה ושימוש בסמים שונים? כאלו שחוטפים יהודים כשרים על לא עוול בכפם וקוראים לזה “בית כלא” עוד מטיפים לנו מוסר אישי?! ובכלל, האכיפה בלתי אפשרית. אפילו בתוך בתי הכלא, שיא העבדות הממשלתית, ניתן להשיג סמים. האכיפה צריכה להיות אישית, כמו בכל תחומי החיים האישיים.

גם לגליזציה איננו האידיאל, כיון שזה מאפשר למדינה לקחת עליו מיסים (אף שזה בוודאי עדיף מהפללה). האידיאל הוא אי-הפללה גמור לכל חומר כימי\ביולוגי שהוא למגדלים, משווקים ומשתמשים בצורה מוחלטת.

אלא מאי? יש למדינה כמה סיבות טובות לרדוף אותנו:

ראשית, כל חוק מיותר, ובפרט חוקים האוסרים על החזקת איזה חומר או כלי נשק הם כר נרחב לחיפושים בכלינו האישיים, למעצרים על פי חשד בעלמא, ותירוץ מעולה לתקציבים ממשלתיים שמנים וגדלים.

שנית, הקנאביס הוא זול יותר, בריא יותר, ובעל הרבה פחות תוצאות לוואי מאשר התרופות המהונדסות לחולים במחלות רבות. מהיכן ירוויחו חברות התרופות מיליארדים אם המדינה תסיר את חסינותם לכוחות התחרות בשוק החופשי? מה יקרה למאזן הרווחים של החברות המפלצתיות אם קופות החולים הממשלתיות יפסיקו לרכוש את התרופות המסוכנות והיקרות שלהם? אז המדינה יוצרת עבורם מונופול, ובעלי החברות, מצדם, דואגים לטובות הנאה לאנשי השלטון. כולם מאושרים מההסדר – מלבד חולים חסרי ישע והון, כמובן.

הפללה רק מעשירה את הפושעים העוסקים בסחר סמים. הללו מסוגלים גם לספק מוצר פגום (במינון, ועוד), כיון שגם כך הוצא העסק מחוץ לחוק. האיכות הגרועה של החומרים עשוי להביא עד פיקוח נפש. במדינות כמו הולנד וקולורדו בהם המדינה נתנה מדה מסוימת של חופש, הפשע ירד בצורה דרסטית, והתמעטו מספרם של החולים בהתמכרות, והנפגעים ממוצר פגום (בטווח הארוך).

אולי אנחנו בארץ עוד לא בשלים לאי הפללה מלא, אבל גם חה”כ יעקב ליצמן מיהדות התורה מכריז רבות על כוונתו להקל על גידול שמן קנאביס רפואי. הוא גם מתכוון להכניס אותו לסל התרופות המאושר עבור הסובלים מאפילפסיה ואוטיזם. נחיה ונראה…

עשרות שנים הצעות ומתווים עולים ויורדים מן הפרק, אך דבר לא קורה, זאת משום שלמדינת ישראל, בדיוק כיתר מדינות העולם, אינטרס מובהק בהמשך המצב הקיים, למרות סבלם האיום של עשרות אלפי החולים.

בס”ד, יהודה סגל

YSMehadrinews@Gmail.com

מאתר מהדריניוז, כאן.

Breslov Values Visiting Eretz Yisrael, But Not Moving There

In “Kochvei Ohr” (Anshei Moharan, Alef), Rabbi Nosson of Nemirov advises his son against moving to Eretz Yisrael, so he doesn’t miss out on visiting Uman on Rosh Hashana. After all, the gravesite has an “aspect” of Eretz Yisrael…

אמר פעם אחת לבנו ר’ יצחק ז”ל מטולטשין שלא יסע לארץ ישראל לדור שם בקביעות עד שיהיה בן ששים שנה (והמובן היה מדבריו הקדושים שאף על פי שישיבת ארץ ישראל גדולה מעלתה מאד וכמובא בספרי אדמו”ר זצ”ל, אבל כבר אמר אדמו”ר זצ”ל על הראש השנה שלו שאין דבר גדול מזה כמובא בחיי מוהר”ן וגם כל קדשת ארץ ישראל נמשך ממנו כמובן בלקוטי תנינא סימן מ’, וגם מובן ומבאר בדברי אדמו”ר זצ”ל שכשנתוסף רק נפש אחת להקבוץ שלו בראש השנה אז נתרבין הבתים של הקדשה אלף אלפים ורבי רבבות פעמים עד אין שעור ועין בלקוטי הלכות הלכות נזקי שכנים הלכה ד’ שאין ערך להעבודה שיעבד האדם בפני עצמו אפלו כל היום נגד נקדה אחת שעושה כשמצטרף וכו’ עין שם ומכל שכן שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכל אשר גדלה ושגבה רוממותו והתעלותו של אדמו”ר זצ”ל, כן גדלו ושגבו גם התקונים אשר יעשה בימי ראש השנה הקדושים כמבאר בדבריו הקדושים בהלכות גביות חוב מהלקוחות הלכה ה’ אות י”ד עין שם).

By the way, Rabbi Nosson refers to the obstacle of physical travel distance alone, but technology has since made cheap, swift travel back and forth possible. See our summary of Rabbi Brand’s halachic opposition even today to going to Uman on Rosh Hashana for those already residing in Israel, but a convinced Breslover should not, therefore, delay moving to Eretz Yisrael, of course!

UPDATE: Having learned more about the topic, I am far less critical. There was a tradition in Breslov to move to Eretz Yisrael specifically after a certain time following the Rebbe’s passing (Rabbi Shlomo Veksler quoting “ודר רביעי ישובו הנה”). And Rabbi Morgenstern’s book on spending Rosh Hashana in Eretz Yosrael has impressive proofs which bear on our topic. And the editorial parens trying to obfuscate the part about “sixty years old” doesn’t cut it.

And there is more…