מאיר גולדמינץ Meir Goldmintz

י’ אב ה’תשפ”ה, 04/08/2025

הרב מאיר גולדמינץ

מקדש “ממלכתי” בהחלטת ממשלה

ידידי הרב אברהם ליפשיץ כתב בגיליון 1007 של עולם קטן (פרשת דברים תשפ”ה) מאמר תחת הכותרת “ככה לא בונים מקדש”. אני חייב לציין שאת פתיחת מאמרו ממש אהבתי, ולכן אצטט אותה כעת בתחילת דברי:

“בחירות תשפ”ו. עוצמה יהודית זוכה בהישג השיא שלה: 15 מנדטים. לאחר 42 יום של משא ומתן מורט עצבים, נתניהו מתקפל ונכנע לתנאי שבן גביר הציב לכניסה לקואליציה: בניית בית המקדש בתוך שישה חודשים”.

המשפטים הללו מגלמים את ה”חלום” שלי כ”ממלכתי” לבניין המקדש. מדינת ישראל בהחלטת ממשלה בונה את בית המקדש! לא מקדש של אנשים פרטיים, אלא מקדש שנבנה על ידי ממשלת ישראל. וכבר למדונו רבותינו, שכאשר המדינה עצמה בונה את בית המקדש, אין לך בית מקדש שבא מכח כלל ישראל גדול מזה.

אמנם, הסיטואציה הפוליטית שכתב ידידי, כנראה לא תהיה מדוייקת. זו לא תהיה דרישה של בן גביר לבדו, שהרי כבר בכמה וכמה מפלגות ישנם חברי כנסת שעולים להר הבית. כך שראש הממשלה לא “יתקפל ויכנע” לדרישתה של שותפתו הקואליציונית, אלא “מארבע רוחות בואי הרוח”. הן ממפלגתו שלו, והן ממפלגות נוספות, יצטרפו חברי כנסת רבים לרצון לראות בשוב ה’ ציון. אך בין כך ובין כך, בין אם הממשלה תחליט על כך מתוך “לחץ פוליטי”, ובין אם היא תחליט על כך מתוך רצון פנימי של רוב חבריה, עצם החלטת הממשלה על הקמת מקדש, מבטא את היות המקדש נבנה “בשם כל ישראל”.

חלום הדורות או חלום בלהות?

מכאן ואילך, הרב ליפשיץ מסביר מדוע ה”חלום” שלי, הוא “חלום הבלהות” שלו. הוא מתאר את מראה המקדש בצבעים מאוד נוגים. מקדש הרחוק משלמות, עם קשיים ובעיות כמצבו של עם ישראל כעת, וכמצבה של מדינת ישראל כעת. בנאום שהוא שם בפיו של נציג הממשלה, הוא “מודה” לעולי ההר המסורים שכל זה קורה בזכותם, ובעצם במרומז “מאשים” את עולה ההר, שבעקבותיהם נגיע למקדש מלא בחסרונות, שכותב המאמר אינו חפץ שיהיה.

ובכן ידידי,

אני מאמין שעם ההתקדמות לבניין המקדש, תהיה גם התקדמות רוחנית בעם ישראל. השלמתה תהיה לאחר הקמתו, כמו שכתוב בפסוק “ועשו לי מקדש, (ואז) ושכנתי בתוכם”. כלומר, הדרך איננה להגיע למדרגת השראת השכינה, ואז לבנות מקדש, אלא בדיוק להיפך. אם אתה רואה מצב רוחני כואב בעם ישראל, אחת הסיבות היא העדר מקדש, ותיקונה יבוא על ידי התקדמות למקדש.

אך גם אם אתה חולק עלי בנקודה זו, בע”ה עוד יבוא היום ועם ישראל יתעלה במדרגתו, ואז גם “לשיטתך” יבנו מקדש ראוי לשמו. ומי יגרום לכך שבבוא העת עם ישראל יבנה את המקדש? התשובה היא, שעולי ההר הם אלו שמקדמים את תודעת המקדש, ואת החיבור למקדש כדבר מעשי. ממילא, עולי ההר היום, הם אלו שבזכותם יבנה המקדש, גם אם זה יהיה בשעה ובאופן שלדעתך היא ראויה.

ואל תאמר לי, שיש הרבה שעוסקים בתודעת מקדש, גם ללא עליה להר הבית.

כי כל אלו לא קמו אלא כ”תגובה” לעולי ההר. לפני שהתרבו עולי הר הבית, לא היו כינוסים בסגנון “כוספים ביראה”. רק החיבור שהביאה למקדש העליה להר הבית, יצרה “צורך” לתת הסברים, איך נקשרים למקדש גם ללא עליה להר. כך שחלק ניכר מהפעילות של תודעת המקדש, אצל אלו שאינם עולים להר הבית, היא תוצאת מעשיהם של העולים.

הגאולה באה כתהליך

אך ננסה לגעת בנקודה העמוקה יותר.

גם חלום הדורות על מדינת ישראל היה שונה מצורתה כיום. בכל הדורות יהודים חלמו, שעליה לארץ ישראל, היא עליה אל קדושה וטהרה, והיה ברור שמדינה יהודית תתנהל על פי תורה. מצב המדינה היום רחוק מאוד מציפיית הדורות. לא ארחיב כעת בדוגמאות ובהסברים, אפשר למצוא אותם בכל מקום, ולקרוא עליהם בהסבריהם של החרדים מתנגדי הציונות.

אלא מאי, מבינים אנו כי זה תהליך. בשנותיה הראשונות של המדינה נבנה הבניין החומרי של האומה, ואחריו יבוא גם הבניין הרוחני. הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום. מדינת ישראל ראשיתה מצער, ואחריתה תשגה מאוד.

בנוסף, עדיפה מדינה עם חסרונות, מאשר ללא מדינה כלל.

מדוע לא נקבל את אותם עקרונות בנוגע לבית המקדש? “מי בז ליום קטנות” אמר זכריה הנביא. הגאולה תתחיל ב”קטן” ואח”כ תגדל, ואפשר שגם המקדש יתחיל ב”קטן” ואח”כ יגדל. גם בנוגע לבית במדרגה נמוכה יותר אמר חגי הנביא “עלו ההר, והבאתם עץ, ובנו הבית, וארצה בו ואכבדה, אמר ה'”. אח”כ “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”.

וכפי שכתבתי לעיל, עדיף מקדש עם חסרונות מאשר בלי מקדש כלל.

נכון שישנה הבטחה שבית המקדש השלישי יהיה יותר גדול אף מן הראשון. אך מי אמר שבתחילתו הוא יהיה כך? בסופו של תהליך הוא יגיע למדרגה שלא הכרנו כמותה, אך התהליך הוא הדרגתי.

ומהותית יותר, האם גישתנו היא “או הכל או כלום”? האם בגלל שאנו מצפים למדרגות עליונות, לא נכנס לתהליך של “אתחלתא” גם בבניין בית המקדש? האם אנו כאותו ילד קטן חסר סבלנות שעליו כתבת, שבא בטענות “אבל אבא הבטחת!”, ואינו בשל להבין כי התהליך הוא הדרגתי? אתמהה.

האבלות היא על גופו של המקדש

אני מכיר את התשובות על “ההבדלה”. הבדלה יש בין הקודש ובין החול. אפילו בקודש עצמו, מבדילה הפרוכת בין הקודש ובין קודש הקודשים. יש להבדיל בין מדרגת ארץ ישראל למדרגת בית המקדש. בארץ ישראל יתכן בניין חומרי כשלב ביניים, אך לא בבית המקדש. במקום הקודש “גוף ללא נשמה” חסר כל ערך. מדינה עם חסרונות היא מדינה, אך מקדש ללא השראת השכינה, איננו מקדש כלל.

וכשיטה זו נקטת בהמשך דבריך. כתבת, שכאשר נבוכדנצר החריב את בית המקדש, יצאה בת קול ואמרה “היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת”. והבאת את הסברו של נפש החיים, שחטאי עם ישראל הוציאו את הנשמה מהמקדש, ונבוכדנצר וטיטוס החריבו רק את הגוף.

אך משם גופא נביא ראיה שלא כדבריך.

תשעה באב נקבע ליום אבל וחורבן על מה שנבוכדנצר וטיטוס עשו. כן, על חורבן הגוף של בית המקדש. כלומר, על זה בדיוק אנו אבלים, על החורבן של המקדש, כפי שהיה במצבו הכואב לפני חורבנו.

אנו אבלים על חורבן מקדש, שהנביא מתאר שבסוף ימי הבית הראשון היה מלא שחיתות. על מקדש שנשמתו כל כך היתה חסרה, עד שהנביא קורא לקרבנות “מנחת שווא וקטורת תועבה”, וזועק “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”. על החורבן של המקדש הזה אנו אבלים.

אנו אבלים על חורבן הבית השני, שסופו היה מלא מאבקים פנימיים, משחקי כבוד ויוקרה, ואעפ”כ על שריפתו אנו בוכים. אנו מעדיפים מקדש שכולו מעוות, כאשר היוונים ממנים את הכוהנים הגדולים, והם מתחלפים כל שנה ביום יציאתם מלשכת פלהדרין, מאשר ללא מקדש כלל.

למען הסר ספק, ודאי הוצאת הנשמה מן המקדש היא חמורה ביותר, והיא זו שהביאה לחורבן הגוף. וודאי “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, ואנו צריכים לתקן את החטאים. (דרך אגב, גם בנוגע לארץ ישראל). אך הנקודה הקובעת מהי גלות ומהי גאולה, מהי יצירת הסיבה לאבל בתשעה באב, ומהי סיבת הפסקתו, זה גופו של המקדש.

הדמיון לאי העליה למשכן שילה

הטענות שאתה מעלה, שאולי בית המקדש ה”ממלכתי” אותו בונה ממשלת ישראל, יהיה מלא בעיוותים, דומות לטענותיהם של אנשי דורו של אלקנה שלא עלו לרגל למשכן שילה.

גם שם המצב לא היה טוב. מעשיהם של הכהנים וחופני ופנחס הרחיקו את העם מלבוא למשכן. הנביא מתאר מעשים קשים, שמחללים לגמרי את הקרבנות. ואמנם חז”ל צמצמו את ההבנה הפשוטה של חלק מעברותיהם, והסבירו שהכוונה ל”שיהו קיניהם”, עם זאת המצב במשכן היה גרוע מאוד, ובגלל זה אנשים לא רצו לעלות אליו.

אך אנו רואים את הסמל דווקא באלקנה. במי שעודד אנשים לעלות למשכן, למרות מצבו הקשה. למרות שהכהנים לקחו את הבשר ואולי אף אכלו אותו, טרם יקטירו את החלב, כך שהקרבן ספק פסול. כי עדיף משכן מלא חסרונות, מאשר ללא משכן כלל.

ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם

כאמור, כל מה שכתבתי הוא “לשיטתך” ולפי תאוריך. אני מאמין שהמקדש עצמו יישר את עם ישראל, לפחות במה שנוגע להתנהלות במקדש עצמו (כפי שגם היום, “חילונים” שעולים להר הבית עם תנועות המקדש, טובלים לפני העליה), ובע”ה הוא יהיה בנוי לשם ולתפארת. יתירה מזאת, השראת השכינה במקדש תשפיע מרוחה על העם כולו, וכאבי האומה, בלבוליה ויסוריה, יקבלו מזור ומרפא מן המקדש. ובע”ה הוא לא יהיה כמו התיאורים שכתבת, ואפילו לא כמו הבתים הקודמים שעל חורבנם אנו אבלים, אלא במדרגה הרבה יותר גבוהה.

מה בנוגע לישמעאלים?

ולסיום אומר לך, ידידי, עוד שני דברים קצרים:

א’ הר הבית כעת ללא מקדש, איננו שמם. לא שועלים מהלכים בו, אלא ישמעאלים מטמאים אותו. נוכרים מקרקרים בהיכלו. הדבר הזה צריך לכאוב לכל יהודי, בין אם הוא סובר שהגיע עת בנות בית ה’, ובין אם לאו.

המציאות מוכיחה, שאלו שאינם עולים להר הבית, כמעט ואינם עושים מאומה לתקן מצב זה. הם יכלו לתבוע ממשלת ישראל לסגור את הר הבית לכל אדם, כפי שמופיע בשלט הרבנות הראשית.

בפועל כמעט ואין איש שתובע זאת.

מדוע?

למה הדבר דומה? לאדם שהתנפלו עליו שודדים. הם מכים אותו מכות נמרצות, והוא פצוע וזב דם. באים ילדיו להציל אותו, והשודדים ממשיכים במלאכתם. אך הילדים אינם מתקרבים. הם חוששים, שתוך כדי שיעצרו את השודדים מלהכות את אביהם, הם עלולים לפגם בכבודו, ולא לנהוג כלפיו כראוי על פי מדרגת “מורא אב ואם” בשלמותה.

לכן השודדים ממשיכים להכות, והילדים נשארים לעמוד מבחוץ.

נשמת ישראל מתעוררת להר הבית

ב’ לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר החלו הניצנים של הדיבורים על שיבה לארץ ישראל, וראשוני העולים הגיעו לארץ, היו מגדולי הדור שידעו לראות את גודל השעה. “ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינוניים, הן בישרים בלבותם, קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה. אשרי חלקו שהוא ממזכה הרבים”. כתב רבי יהושע מקוטנא בספרו ישועות מלכו.

מרן הרב קוק הגדיר זאת “נשמת ישראל מתעוררת לתחיה”.

תהליך דומה קורה היום בהר הבית. לפני כארבעים שנה עלו בודדים להר הבית, היום עולים עשרות אלפים. נשמת ישראל מתעוררת כעת לעניין הר הבית. טוב ממני, ביטאת זאת אתה בראש מאמרך, שלא ירחק היום, וממשלת ישראל תקבל החלטת ממשלה לבנות את בית המקדש. (אירוע, שהיה נחשב ליותר מ”הזוי” לפני שלושים שנה.)

בזמן הרב צבי יהודה זצ”ל, זה עוד לא קרה. אז נשמת ישראל טרם התעוררה להר הבית והמקדש, והיא עסקה בבניין הארץ. היום זה קורה.

בבחירתך, האם להצטרף לתהליך שריבונו של עולם מעביר על האומה (שגם אתה מצפה ליום שהוא יקרה, שלכו”ע יום אחד זה יקרה), או להישאר במדרגה שהיתה נכונה לשעתה בעבר, ולפספס את השעה.

זה יקרה, זה קורה, זה מתקדם. זו רוח ה’ על האומה. ואשרי מי שפועל עם ק-ל.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.