לדרכו של אלקנה/ תגובה לטענות על עליה להר הבית ופעילות לבניין המקדש – מאיר גולדמינץ

לדרכו של אלקנה/ תגובה לטענות על עליה להר הבית ופעילות לבניין המקדש

מקדש “ממלכתי” בהחלטת ממשלה • חלום הדורות או חלום בלהות? • הגאולה באה כתהליך • האבלות היא על גופו של המקדש • הדמיון לאי העליה למשכן שילה • ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם • מה בנוגע לישמעאלים? • נשמת ישראל מתעוררת להר הבית • תגובה למאמרו של ידידי הרב אברהם ליפשיץ הי”ו מאת הרב מאיר גולדמינץ שליט”א

י’ אב ה’תשפ”ה, 04/08/2025

הרב מאיר גולדמינץ

 

מקדש “ממלכתי” בהחלטת ממשלה

ידידי הרב אברהם ליפשיץ כתב בגיליון 1007 של עולם קטן (פרשת דברים תשפ”ה) מאמר תחת הכותרת “ככה לא בונים מקדש”. אני חייב לציין שאת פתיחת מאמרו ממש אהבתי, ולכן אצטט אותה כעת בתחילת דברי:

“בחירות תשפ”ו. עוצמה יהודית זוכה בהישג השיא שלה: 15 מנדטים. לאחר 42 יום של משא ומתן מורט עצבים, נתניהו מתקפל ונכנע לתנאי שבן גביר הציב לכניסה לקואליציה: בניית בית המקדש בתוך שישה חודשים”.

המשפטים הללו מגלמים את ה”חלום” שלי כ”ממלכתי” לבניין המקדש. מדינת ישראל בהחלטת ממשלה בונה את בית המקדש! לא מקדש של אנשים פרטיים, אלא מקדש שנבנה על ידי ממשלת ישראל. וכבר למדונו רבותינו, שכאשר המדינה עצמה בונה את בית המקדש, אין לך בית מקדש שבא מכח כלל ישראל גדול מזה.

אמנם, הסיטואציה הפוליטית שכתב ידידי, כנראה לא תהיה מדוייקת. זו לא תהיה דרישה של בן גביר לבדו, שהרי כבר בכמה וכמה מפלגות ישנם חברי כנסת שעולים להר הבית. כך שראש הממשלה לא “יתקפל ויכנע” לדרישתה של שותפתו הקואליציונית, אלא “מארבע רוחות בואי הרוח”. הן ממפלגתו שלו, והן ממפלגות נוספות, יצטרפו חברי כנסת רבים לרצון לראות בשוב ה’ ציון. אך בין כך ובין כך, בין אם הממשלה תחליט על כך מתוך “לחץ פוליטי”, ובין אם היא תחליט על כך מתוך רצון פנימי של רוב חבריה, עצם החלטת הממשלה על הקמת מקדש, מבטא את היות המקדש נבנה “בשם כל ישראל”.

חלום הדורות או חלום בלהות?

מכאן ואילך, הרב ליפשיץ מסביר מדוע ה”חלום” שלי, הוא “חלום הבלהות” שלו. הוא מתאר את מראה המקדש בצבעים מאוד נוגים. מקדש הרחוק משלמות, עם קשיים ובעיות כמצבו של עם ישראל כעת, וכמצבה של מדינת ישראל כעת. בנאום שהוא שם בפיו של נציג הממשלה, הוא “מודה” לעולי ההר המסורים שכל זה קורה בזכותם, ובעצם במרומז “מאשים” את עולה ההר, שבעקבותיהם נגיע למקדש מלא בחסרונות, שכותב המאמר אינו חפץ שיהיה.

ובכן ידידי,

אני מאמין שעם ההתקדמות לבניין המקדש, תהיה גם התקדמות רוחנית בעם ישראל. השלמתה תהיה לאחר הקמתו, כמו שכתוב בפסוק “ועשו לי מקדש, (ואז) ושכנתי בתוכם”. כלומר, הדרך איננה להגיע למדרגת השראת השכינה, ואז לבנות מקדש, אלא בדיוק להיפך. אם אתה רואה מצב רוחני כואב בעם ישראל, אחת הסיבות היא העדר מקדש, ותיקונה יבוא על ידי התקדמות למקדש.

אך גם אם אתה חולק עלי בנקודה זו, בע”ה עוד יבוא היום ועם ישראל יתעלה במדרגתו, ואז גם “לשיטתך” יבנו מקדש ראוי לשמו. ומי יגרום לכך שבבוא העת עם ישראל יבנה את המקדש? התשובה היא, שעולי ההר הם אלו שמקדמים את תודעת המקדש, ואת החיבור למקדש כדבר מעשי. ממילא, עולי ההר היום, הם אלו שבזכותם יבנה המקדש, גם אם זה יהיה בשעה ובאופן שלדעתך היא ראויה.

ואל תאמר לי, שיש הרבה שעוסקים בתודעת מקדש, גם ללא עליה להר הבית.

כי כל אלו לא קמו אלא כ”תגובה” לעולי ההר. לפני שהתרבו עולי הר הבית, לא היו כינוסים בסגנון “כוספים ביראה”. רק החיבור שהביאה למקדש העליה להר הבית, יצרה “צורך” לתת הסברים, איך נקשרים למקדש גם ללא עליה להר. כך שחלק ניכר מהפעילות של תודעת המקדש, אצל אלו שאינם עולים להר הבית, היא תוצאת מעשיהם של העולים.

הגאולה באה כתהליך

אך ננסה לגעת בנקודה העמוקה יותר.

גם חלום הדורות על מדינת ישראל היה שונה מצורתה כיום. בכל הדורות יהודים חלמו, שעליה לארץ ישראל, היא עליה אל קדושה וטהרה, והיה ברור שמדינה יהודית תתנהל על פי תורה. מצב המדינה היום רחוק מאוד מציפיית הדורות. לא ארחיב כעת בדוגמאות ובהסברים, אפשר למצוא אותם בכל מקום, ולקרוא עליהם בהסבריהם של החרדים מתנגדי הציונות.

אלא מאי, מבינים אנו כי זה תהליך. בשנותיה הראשונות של המדינה נבנה הבניין החומרי של האומה, ואחריו יבוא גם הבניין הרוחני. הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום. מדינת ישראל ראשיתה מצער, ואחריתה תשגה מאוד.

בנוסף, עדיפה מדינה עם חסרונות, מאשר ללא מדינה כלל.

מדוע לא נקבל את אותם עקרונות בנוגע לבית המקדש? “מי בז ליום קטנות” אמר זכריה הנביא. הגאולה תתחיל ב”קטן” ואח”כ תגדל, ואפשר שגם המקדש יתחיל ב”קטן” ואח”כ יגדל. גם בנוגע לבית במדרגה נמוכה יותר אמר חגי הנביא “עלו ההר, והבאתם עץ, ובנו הבית, וארצה בו ואכבדה, אמר ה'”. אח”כ “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”.

וכפי שכתבתי לעיל, עדיף מקדש עם חסרונות מאשר בלי מקדש כלל.

נכון שישנה הבטחה שבית המקדש השלישי יהיה יותר גדול אף מן הראשון. אך מי אמר שבתחילתו הוא יהיה כך? בסופו של תהליך הוא יגיע למדרגה שלא הכרנו כמותה, אך התהליך הוא הדרגתי.

ומהותית יותר, האם גישתנו היא “או הכל או כלום”? האם בגלל שאנו מצפים למדרגות עליונות, לא נכנס לתהליך של “אתחלתא” גם בבניין בית המקדש? האם אנו כאותו ילד קטן חסר סבלנות שעליו כתבת, שבא בטענות “אבל אבא הבטחת!”, ואינו בשל להבין כי התהליך הוא הדרגתי? אתמהה.

 

האבלות היא על גופו של המקדש

אני מכיר את התשובות על “ההבדלה”. הבדלה יש בין הקודש ובין החול. אפילו בקודש עצמו, מבדילה הפרוכת בין הקודש ובין קודש הקודשים. יש להבדיל בין מדרגת ארץ ישראל למדרגת בית המקדש. בארץ ישראל יתכן בניין חומרי כשלב ביניים, אך לא בבית המקדש. במקום הקודש “גוף ללא נשמה” חסר כל ערך. מדינה עם חסרונות היא מדינה, אך מקדש ללא השראת השכינה, איננו מקדש כלל.

וכשיטה זו נקטת בהמשך דבריך. כתבת, שכאשר נבוכדנצר החריב את בית המקדש, יצאה בת קול ואמרה “היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת”. והבאת את הסברו של נפש החיים, שחטאי עם ישראל הוציאו את הנשמה מהמקדש, ונבוכדנצר וטיטוס החריבו רק את הגוף.

אך משם גופא נביא ראיה שלא כדבריך.

תשעה באב נקבע ליום אבל וחורבן על מה שנבוכדנצר וטיטוס עשו. כן, על חורבן הגוף של בית המקדש. כלומר, על זה בדיוק אנו אבלים, על החורבן של המקדש, כפי שהיה במצבו הכואב לפני חורבנו.

אנו אבלים על חורבן מקדש, שהנביא מתאר שבסוף ימי הבית הראשון היה מלא שחיתות. על מקדש שנשמתו כל כך היתה חסרה, עד שהנביא קורא לקרבנות “מנחת שווא וקטורת תועבה”, וזועק “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”. על החורבן של המקדש הזה אנו אבלים.

אנו אבלים על חורבן הבית השני, שסופו היה מלא מאבקים פנימיים, משחקי כבוד ויוקרה, ואעפ”כ על שריפתו אנו בוכים. אנו מעדיפים מקדש שכולו מעוות, כאשר היוונים ממנים את הכוהנים הגדולים, והם מתחלפים כל שנה ביום יציאתם מלשכת פלהדרין, מאשר ללא מקדש כלל.

למען הסר ספק, ודאי הוצאת הנשמה מן המקדש היא חמורה ביותר, והיא זו שהביאה לחורבן הגוף. וודאי “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, ואנו צריכים לתקן את החטאים. (דרך אגב, גם בנוגע לארץ ישראל). אך הנקודה הקובעת מהי גלות ומהי גאולה, מהי יצירת הסיבה לאבל בתשעה באב, ומהי סיבת הפסקתו, זה גופו של המקדש.

הדמיון לאי העליה למשכן שילה

הטענות שאתה מעלה, שאולי בית המקדש ה”ממלכתי” אותו בונה ממשלת ישראל, יהיה מלא בעיוותים, דומות לטענותיהם של אנשי דורו של אלקנה שלא עלו לרגל למשכן שילה.

גם שם המצב לא היה טוב. מעשיהם של הכהנים וחופני ופנחס הרחיקו את העם מלבוא למשכן. הנביא מתאר מעשים קשים, שמחללים לגמרי את הקרבנות. ואמנם חז”ל צמצמו את ההבנה הפשוטה של חלק מעברותיהם, והסבירו שהכוונה ל”שיהו קיניהם”, עם זאת המצב במשכן היה גרוע מאוד, ובגלל זה אנשים לא רצו לעלות אליו.

אך אנו רואים את הסמל דווקא באלקנה. במי שעודד אנשים לעלות למשכן, למרות מצבו הקשה. למרות שהכהנים לקחו את הבשר ואולי אף אכלו אותו, טרם יקטירו את החלב, כך שהקרבן ספק פסול. כי עדיף משכן מלא חסרונות, מאשר ללא משכן כלל.

 

ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם

כאמור, כל מה שכתבתי הוא “לשיטתך” ולפי תאוריך. אני מאמין שהמקדש עצמו יישר את עם ישראל, לפחות במה שנוגע להתנהלות במקדש עצמו (כפי שגם היום, “חילונים” שעולים להר הבית עם תנועות המקדש, טובלים לפני העליה), ובע”ה הוא יהיה בנוי לשם ולתפארת. יתירה מזאת, השראת השכינה במקדש תשפיע מרוחה על העם כולו, וכאבי האומה, בלבוליה ויסוריה, יקבלו מזור ומרפא מן המקדש. ובע”ה הוא לא יהיה כמו התיאורים שכתבת, ואפילו לא כמו הבתים הקודמים שעל חורבנם אנו אבלים, אלא במדרגה הרבה יותר גבוהה.

 

מה בנוגע לישמעאלים?

ולסיום אומר לך, ידידי, עוד שני דברים קצרים:

א’ הר הבית כעת ללא מקדש, איננו שמם. לא שועלים מהלכים בו, אלא ישמעאלים מטמאים אותו. נוכרים מקרקרים בהיכלו. הדבר הזה צריך לכאוב לכל יהודי, בין אם הוא סובר שהגיע עת בנות בית ה’, ובין אם לאו.

המציאות מוכיחה, שאלו שאינם עולים להר הבית, כמעט ואינם עושים מאומה לתקן מצב זה. הם יכלו לתבוע ממשלת ישראל לסגור את הר הבית לכל אדם, כפי שמופיע בשלט הרבנות הראשית.

בפועל כמעט ואין איש שתובע זאת.

מדוע?

למה הדבר דומה? לאדם שהתנפלו עליו שודדים. הם מכים אותו מכות נמרצות, והוא פצוע וזב דם. באים ילדיו להציל אותו, והשודדים ממשיכים במלאכתם. אך הילדים אינם מתקרבים. הם חוששים, שתוך כדי שיעצרו את השודדים מלהכות את אביהם, הם עלולים לפגם בכבודו, ולא לנהוג כלפיו כראוי על פי מדרגת “מורא אב ואם” בשלמותה.

לכן השודדים ממשיכים להכות, והילדים נשארים לעמוד מבחוץ.

נשמת ישראל מתעוררת להר הבית

ב’ לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר החלו הניצנים של הדיבורים על שיבה לארץ ישראל, וראשוני העולים הגיעו לארץ, היו מגדולי הדור שידעו לראות את גודל השעה. “ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינוניים, הן בישרים בלבותם, קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה. אשרי חלקו שהוא ממזכה הרבים”. כתב רבי יהושע מקוטנא בספרו ישועות מלכו.

מרן הרב קוק הגדיר זאת “נשמת ישראל מתעוררת לתחיה”.

תהליך דומה קורה היום בהר הבית. לפני כארבעים שנה עלו בודדים להר הבית, היום עולים עשרות אלפים. נשמת ישראל מתעוררת כעת לעניין הר הבית. טוב ממני, ביטאת זאת אתה בראש מאמרך, שלא ירחק היום, וממשלת ישראל תקבל החלטת ממשלה לבנות את בית המקדש. (אירוע, שהיה נחשב ליותר מ”הזוי” לפני שלושים שנה.)

בזמן הרב צבי יהודה זצ”ל, זה עוד לא קרה. אז נשמת ישראל טרם התעוררה להר הבית והמקדש, והיא עסקה בבניין הארץ. היום זה קורה.

בבחירתך, האם להצטרף לתהליך שריבונו של עולם מעביר על האומה (שגם אתה מצפה ליום שהוא יקרה, שלכו”ע יום אחד זה יקרה), או להישאר במדרגה שהיתה נכונה לשעתה בעבר, ולפספס את השעה.

זה יקרה, זה קורה, זה מתקדם. זו רוח ה’ על האומה. ואשרי מי שפועל עם ק-ל.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.

ההתנגדות להר הבית: לא חשש כרת – אלא חשש מקדש

חשש כרת או חשש מקדש

 

לאחרונה שמענו כמה אישי ציבור, המעלים ספק האם הם יכולים לשבת בממשלה אחת יחד עם איתמר בן גביר. הן הוא נוהג לעלות להר הבית, ויש בדבר חשש כרת. האם אפשר לשבת באותה ממשלה יחד עם מי שעובר על חשש איסור כרת?

ראשית דבר, נשאל האם באמת יש איסור כרת בעליה להר הבית?

כל מי שלמד את הסוגיה, יודע ששלוש מחנות היו במדבר וכנגדם בירושלים. מחנה שכינה אסור בכניסת טמאי מת, מחנה לוייה אסור בכניסת זבים ודומיהם, ומחנה ישראל אסור בכניסת מצורעים.

מחנה שכינה הינו משער ניקנור ולפנים. הרי לנו שמדאורייתא, טמא מת אסור להכנס רק משער ניקנור, ורק בהיכל ובעזרה יש איסור כרת.

רבנן הוסיפו מעלות בבית המקדש, ואסרו כנסת טמא מת גם לעזרת נשים ולחייל. הרי לנו, שרק במקומות אלו אסורה הכניסה לטמא מת, אך לשאר הר הבית, כתבה המשנה במסכת כלים, הגמרא במסכת פסחים, ופסקו הרמב”ם וכל הראשונים, שטמא מת מותר להכנס להר הבית.

אמנם רבים מרבני ישראל אסרו את הכניסה להר הבית. אך מדיוק לשונם נלמד, שהם לא אסרו מדין כרת, אלא כפי שכתבו “וכל הנכנס אל שטח הר הבית, עלול להכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקודשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת, ח”ו”.

כלומר, הרבנים שאסרו את הכניסה להר הבית, מעולם לא כתבו שהנכנס להר הבית עובר על איסור כרת, אלא שהוא עלול להכנס בטעות אל מקום המקדש וקודש הקודשים, ואז יכשל באיסור כרת.

סיבה נוספת להוראת הרבנים, שמא יבואו יהודים אינם מקפידים על ההלכה, ויכנסו להר הבית באיסור – ללא טבילה, או אפילו למקום המקדש עצמו. כפי שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, שרבבות יהודים עלו להר הבית ללא ידיעת ההלכה, ועשו זאת שלא כדין. לכן הורו רבני ישראל לא להכנס להר הבית כלל.

דרך אגב, היום המשטרה בהר הבית אינה מאפשרת ליהודים לעלות אל ההיכל והעזרות. כך שאין שום חשש שיהודי שומר תורה ומצוות יכנס “בטעות” אל המקום שטמא מת אסור להכנס לשם.

אמנם בנוגע לטבילה, הגם שעולי הר הבית מפרסמים, מכריזים ומלמדים שכל הנכנס להר הבית חייב בטבילה חמורה, מ”מ בנושא זה עלולה להיות תקלה אצל יהודים שלא קראו ולא שנו. ולכן רבים מרבני ישראל חוששים להתיר עליה להר הבית, שמא יפרוץ ההמון, שלצערנו עדיין לא כל עם ישראל שומר תורה ומצוות, ויעלו להר הבית ללא טבילה.

*

כל זה כלל לא מפריע להתנער מבן גביר, כי הוא עובר על “איסור כרת”. אולי אפשר לצעוק עליו שהוא אינו שומע לרבים מרבני ישראל, אך לא איסור כרת.

ובנוגע לציות לתלמידי חכמים, הכל יודעים שרבו של איתמר בן גביר – הרב דב ליאור שליט”א – מתיר עליית יהודים להר הבית. לא רק מתיר, אלא אף מעודד ומחזק, ורואה בעליה להר הבית דבר חשוב. והרב דב ליאור אינו יחיד בעניין. ישנם כמאתיים רבנים התומכים בעליה להר הבית, ואף עולים בעצמם. אם כן, מה הטענה נגד איתמר בן גביר? על כך שהוא שומע בקול רבו?

למה הדבר דומה?

לאמירת אנשי ציבור, שאינם יכולים לשבת בממשלה עם יהודים מעולי תימן. מדוע? כי הם מתירים בישול אחר בישול אפילו בלח שנצטנן – כדעת הרמב”ם, ובניגוד לדעת השלחן ערוך שסובר שיש בדבר איסור סקילה וכרת. היעלה על הדעת, שמישהו ימנע בשם כך לשבת בממשלה עם יהודי מעלי תימן, כי לדעת השלחן ערוך הוא עובר על חשש כרת?

והאמת היא הרבה יותר עגומה.

בממשלה שהמפלגות החרדיות שותפות לה, לכאבנו, יש מחללי שבת מובהקים, שעוברים על איסורי סקילה. לבושתנו, יש מביניהם שעושים עבירות נוספות שיש בהם איסור כרת וחמור מכך, ואכמ”ל.

מדוע נטפלים דווקא ל”חשש כרת” של בן גביר, ומסכימים לשבת עם מחללי שבת?

האם באמת “חשש כרת” הוא המפריע, או שיש כאן משהו אחר?

לכאבי אני חושש, שלא “חשש כרת” הוא המפריע, אלא חשש מקדש.

פירוש,

האידיאולוגיה של אותם אנשי ציבור הינה, שאנו כעת בגלות. אמנם כולנו מייחלים לגאולה, אך אנו מצפים שהיא תבוא בצורה מאוד מסויימת: רק הקב”ה יוציא אותנו מהגלות בצורה ניסית, עם שופרו של משיח, ומקדש היורד מן השמים.

אם עם ישראל יגש כעת לבניין המקדש בידי אדם, זה מערער את יסודות השיטה ש”אנחנו בגלות”.

העליה של שר המשטרה להר הבית, מסמלת שיתכן שהולך ונוצר כאן תהליך אחר. התהליך הוא ארוך, אך יעודו הוא השבת העבודה ובניין המקדש. כן – אולי השר לביטחון פנים יצליח לאשר להקריב קרבן פסח ולהניף את שתי הלחם. אם נפליג על פני הדמיון, אולי במהלך ארוך טווח בן כמה וכמה שנים, עולי ההר יצליחו להפעיל לחץ פוליטי, שיביא להחלטת הממשלה לבנות את בית המקדש. זה סותר את כל האידיאולוגיה של “אנחנו בגלות”.

אני חושש, שזה מה שמפריע ב”חשש כרת” של בן גביר, לעומת השתיקה הרועמת מול ישיבה בממשלה עם מחללי שבת ועוברי איסור כרת מובהקים. לא חשש כרת יש כאן, אלא חשש מקדש.

הדגמת ‘מצווה גוררת מצווה’ בפדיון שבויים

מצווה גוררת מצווה…

דברים אלו נכתבים על סמך רעיון שהגיע אלי. כתב מישהו שאינני מכירו.

שמעתי פעם משל/סיפור בשיחה של הרב יעקב יצחק ג’יקובסון.

מעשה ביהודי עשיר שהיה לו בביתו דג מקולקל. היה חבל לו לזרוק אותו לאשפה, והחליט לקיים בו מצווה. הזמין אליו לאירוח יהודי עני, וקיים בו מצוות “הכנסת אורחים”.

אותו עני חטף הרעלת קיבה , ונפל למשכב. בקר אותו העשיר, וקיים מצוות “ביקור חולים”.

אך החולה לא התרפא, ונפח את נשמתו, וזכה אותו יהודי לקיים מצוות “קבורת המת”.

כמובן שגם על המצווה הבאה הוא לא ויתר, והלך לנחם את קרוביו ולקיים גם מצוות “ניחום אבלים”.

מן הסתם הוא גם סייע לאלמנות והיתומים, וקיים עוד מצוות רבות בהידור רב.

*

חז”ל הורו באופן ברור נגד תשלום לפדיון שבויים “יותר מכדי דמיהן”.

דרך אגב, חז”ל עסקו בתשלום ממוני, לא בשחרור מחבלים שיכולים להרוג שוב. ואעפ”כ השיקול של חז”ל היה “שיקול עתידי”, כדי שלא יתאמצו הנוכרים לשבות עוד יהודים, וגם כדי לא להכביד ממונית על עם ישראל.

יש שאינם מתייחסים לחז”ל כ”תורת חיים” שצריך לקיים אותה, ואפילו לא כ”עצה טובה” שמומלץ להקשיב לה. לבושתנו, הם רואים בדברים חז”ל “בעיה” שצריך למצוא את הדרך לעקוף אותה, כביכול הם יותר חכמים מחז”ל.

אכן הם מקיימים כעת מצוות “פידיון שבויים” , באופן שחז”ל הורו שלא לעשות אותו. מצווה הדומה למצוות הכנסת אורחים של אותו עשיר.

וכמו בסיפור הקודם, התוצאה תהיה גם מצוות “ביקור חולים” של הפצועים הרבים שיהיו מהמחבלים המשוחררים,

מן הסתם הם גם יזכו למצוות “קבורת המת” של הנרצחים בעקבות אותה עסקה,

אח”כ הם יבואו לנחם אבלים,

ויתנו סיוע לאלמנות והיתומים.

מצווה גוררת מצווה…

בברכה

מאיר גולדמינץ

ההשתחוויה בהר הבית היא כבר תחילת חידוש עבודת המקדש

תחילת חידוש העבודה

בס”ד

כתב: מאיר גולדמינץ

“וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ”.

למה כוונתנו בתפילה זו?

בדרך כלל ההבנה הפשוטה שכל יהודי מעלה על לבו, שאנו מתפללים על השבת הקרבנות.

ישנה עבודת ה’ בגבולין, וישנה עבודת ה’ במקדש. בגבולין אנו עובדים את ה’ בשמירת שבת, הנחת תפילין, לימוד תורה, תפילה, ודומיהן. בתפילתנו אנו מצפים שתתחדש העבודה המיוחדת למקדש, והיא הקורבנות, הנסכים, המנחות, הדלקת המנורה, לחם הפנים, הקטרת הקטורת, וכל שאר עבודות המקדש.

בשנים האחרונות בהר הבית, אנו זוכים להתקדמות עצומה. ממצב של “איסור” תפילה והבטה בשפתי העולה, שמא הוא נוהג כחנה אשר “רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע”, התקדמנו בתהליך הדרגתי עקב בצד אגודל, עד כי היום מתפללים במניין בהר הבית, כולל חזרת הש”ץ.

לאחרונה הותרה גם ההשתחוויה בהר הבית, ומשטרת ישראל מאפשרת להשתחוות בצד מזרח, נוכח פתח ההיכל.

להרגשתי, “היתר” ההשתחוויה, אינו עוד “משהו” שמותר בהר הבית, אלא התקדמות למדרגה אחרת לגמרי. הצעד הראשון של קיום “והשב את העבודה”.

כידוע, ההשתחוויה אסורה בכל מקום מחוץ להר הבית, כדכתיב “וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ”. בהר הבית היא מותרת, לא רק מותרת אלא חלק מעבודת ה’ – עבודה המיוחדת למקדש.

מניין שזו עבודת ה’?

הרבה פסוקים בתנ”ך כתבו זאת, נזכיר כמה מהם:

–         וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃

–         וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר ה’׃

–         וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַה’ צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה

–         וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַה’ בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

–         רוֹמְמוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה’ אֱלֹקֵינוּ.

ועוד רבות.

הרמב”ן בהשגות על הרמב”ם בספר המצוות מצווה ה’, מגדיר זאת כחלק ממצוות עבודה ה’ במקדשו. וזה לשונו:

“וכן זו שנויה שם, “‘אותו תעבודו’ – עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו’. פירושו, לומר שיעבדו אותו במקדשו, בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחויות שם“.

כלומר, כותב הרמב”ן, כאשר ציוותה התורה “ואותו תעבודו”, וביאר הספרי “עובדהו במקדשו”, מפרט לנו הרמב”ן מה כלול בהגדרת עבודת ה’ במקדש. ויחד עם הקרבנות והשיר, כותב הרמב”ן שבהשתחוויה אנו מקיימים את קיום המצווה לעבוד את ה’ במקדשו.

היוצא מן הדברים, שבעת שהתחילה ההשתחוויה בהר הבית, לא התקדמנו בעוד “שלב”, אלא עלינו למדרגה חדשה לגמרי. מדרגה שמתחילה את קיום התפילה “וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ”.

Download (DOCX, 17KB)