שמא גם בשמים יש בירוקרטיה טרחנית
אסתר רבה ז’ י”ג:
Search Results for: אסתר
חתם סופר: סבלנות אחת עושה יותר מכמה תפילות
ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו. (לז, לד)
אמרו במדרש (ב”ר פד, יט) לפי שתפס יעקב אבינו את השק לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות מרדכי (אסתר ד) וילבש שק ואפר. ולכאורה קשה איזו מתנה יש בזה, ואם זהו עונש על מה נענש? אלא, יעקב אבינו כל ימי חייו קיבל הרבה צרות מתוך שמחה, כמ”ש “קטנתי מכל החסדים”, שתמיד היה ירא שמא יגרום החטא. לא מצינו שתפס שק להתאבל, רק במכירת יוסף נכשל בזה, לפי שסבר שזה סימן שאבד עולם הבא כמו שפרש”י, עי”ז נגזר לבניו שלא יוכלו לעמוד בייסורים, אלא ילבשו שק ויתאבלו על צרותיהם. אבל באמת הוי קבל וקיים (נכנע ושפל ותתקיים), וסבלנות אחת עושה יותר מכמה תפילות, לכן לבסוף זמנה אסתר את המן ועשתה משתה, להורות ששמחה בה’ ובטחה בישועתו כי קרובה לבוא, אז הגיעה הישועה.
זה הפירוש (תהלים כב, כ) “רחוק מישועתי דברי שאגתי”, כל עוד שאני שואג, אני רחוק יותר מישועתי, (שם ד) “ואתה קדוש יושב תהלות ישראל” השי”ת יושב ומצפה לאותה מדה שהיה ישראל רגיל, להלל ולשבח בעת צרותיו
(דרשות חת”ם סופר)
הרב אליהו כי טוב ז”ל בענין קלקול סדרי הלימוד בדורנו – שווה קריאה
שתי הרצאות למורים
על חטא שחטאנו בתינוקות של בית רבן
(הרצאה בכינוס מורי אגודת ישראל, טו”ב מנחם אב תשכ”ה בני ברק)
אנו חוטאים בנפש תינוקות של בית רבן, חטא גדול!
מי חוטא? –
כולנו חוטאים. הורים ומורים, מנהלים ומנהיגים, קטנים וגדולים וגם גדולי גדולים, וכל איש בעם שעסק לו עם הילד בישראל לגדלו לתורה – הכל חוטאים!
הרבה דברים אנו חייבים לילד בישראל, וכמעט בכולם אנו חוטאים לו. יש מהם דברים שאנו חייבים לתת לו ואין נותנים, ויש דברים שאין אנו רשאים לתת לו ואנחנו נותנים.
מובן מאליו שבדברים שבלימוד ושבחינוך, דברינו אמורים.
תכנית לימודים וספרי לימוד – שני דברים אלה מנחים אותנו בעבודתנו עם הילד, ואני מעז לומר: לא התכנית תכנית, ולא הרבה מן הספרים הם ספרים.
הקדמה קצרה: כל הדברים עתה סובבים הולכים בתחום חינוך הבנים בלבד. התחום השני – חינוך הבנות – עולם בפני עצמו הוא ולא הרי זה כהרי זה, כמעט ללא דמיון. גם שם יש הרבה מה לומר, ואולם לא אצא עתה מתחומי הראשון, התחום של חינוך הבנים.
ואצטמצם עוד יותר, לדבר רק על דברים שבלימוד ולא על דברים שבחינוך.
רבים, המושפעים ביודעין או שלא ביודעין מעולמות זרים של חינוך, חושבים בטעות שלימוד וחינוך שתי רשויות הן וכאילו אפשר לאחת בלי השנייה, ואולם כל דורות בית ישראל שלא הסיחו דעתם מעניין החינוך, עיסוקיהם עם בניהם, רובם ככולם, רק בלימוד היו ולא פיתחו שיטות בחינוך גרידא. גם שללו כל שיטה כזאת. כל עיסוקם בחינוך לא היה אלא רק במה שהיה צמוד ודבוק דבק אורגני בלימוד. רק מתוך מה שלימדו לבניהם את לימודיהם הרגילים, מהם שאבו רוח של חינוך לתלמידיהם; ואנו אין לנו אלא דרך אמת שהלכו בה אבותינו מדור דור – כל עיסוקינו, לפחות עתה, לא יהא אפוא אלא בשאלה: מה מלמדים וכיצד מלמדים; ואילו השאלה: כיצד מחנכים? נשאיר להזדמנות אחרת.
מה מלמדים?
לכאורה, אין כאן שאלה; הרי בחינוך אמת לתורה ולמסורה שלמה קא עסקינן – ניתי מסורה ונחזי. ומסורת החינוך הרי ידועה ומבוררת – ‘תינוק שמתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה’. תורה וכל המקרא, ואחר כך משנה ואחר כך גמרא.
שלושה אלה בלבד: מקרא, משנה וגמרא. לא פחות ולא יותר. כל הגורע מהם אינו מצליח, ואולם המוסיף עליהם – גרוע מן הגורע. והרי כל תכנית הלימודים ערוכה לפנינו: מקרא, משנה וגמרא.
תאמרו, הרי גם החכמים הקדמונים התוודעו גם לעניינים שבדרך-ארץ וחייבו את האב ללמד את בנו אומנות ולשחות בנהר וכיוצא באלה, וכתב ולשון וחשבון – מקל וחומר. ברם, כל הדברים הללו אינם עניין ללימוד של הוראה, אלא ללימוד של הרגל בלבד וטיפלו בהם כשהנער היה צריך לכך, סמוך להתבגרותו, ורק במידה שהיה צריך.
צאו וראו, מימות יהושע בן גמלא כשקמו בתי ספר ובתי הוראה בישראל שנעשו במקום האב בעבודת החינוך, לא עסקו בתי הספר מעולם בלימודי דרך-ארץ ובהרגלת הבנים לאומנות ושאר דברים שבדרך ארץ. לא עסקו אלא בהקניית תורה בלבד, ואולם הדברים שבדרך-ארץ השאירו לאבות. ללמדך, שאין שנים אלה באים מכורכים אלא שני תפקידים שונים הם ואין זה נוגע בזה, ומכל שכן שאין השני יכול לבוא על חשבון הראשון וקל-וחומר-בן-בנו-של-קל-וחומר שאסור לו להיבנות ח”ו על חורבנו של הראשון; –
לפיכך, גם בימינו כשפרקנו כמעט לגמרי מעל צוואר ההורים את עול חינוך בניהם ונטלנו על שכמנו גם כל ענייני דרך-ארץ של התלמידים בתקופת לימודיהם בבתי הספר, עדיין לא הותר לנו לערבב תחומים ולשוות לנו ‘תכנית לימודים כוללת’, אלא תכנית לימודים אחת לנו – מקרא, משנה ותלמוד. והשאר – כאדם שמפסיק מלאכתו של קבע לעשות מלאכת ארעי.
למאי נפקא מינה? – נפקא מינה לדברים הרבה:
כשאנו מלמדים תורה – מלאכתנו היא זו ובחינם אנו עושים אותה שעל מנת כן קיבלנוה מסיני, שנמסרנה לדור אחר, ובקושי אנו מקבלים עליה שכר בטלה. ואילו כשאנו מלמדים דרך ארץ, שכירי האבות אנחנו ולוקחים שכרנו בזרוע, לפיכך; –
לעולם לא נשבות ממתן תורה לתלמידינו אלא אם כן עזבנו לחלוטין עיסוק זה כעיסוק של מחיה. ואילו בלימודי דרך-ארץ, הרי אנו מצווים להציל עשוק מיד עושקיו ואת הכל נעשה כדי שהשכיר יבוא על שכרו; –
בתורה נעסוק בכל עת, ואין שעה שאינה כשרה לתורה ואילו בדרך-ארץ אין אנו עוסקים אלא לפי הצורך של אותה שעה בלבד ובביקורת מתמדת לידע אם אמנם הצורך הוא צורך של אמת; –
בלימודי תורה, את כל כוחנו אנו נותנים ומשתדלים להתפיס בה גם כל נפש ורוח ונשמה של התלמיד. ואילו לדרך-ארץ, אין אנו נותנים רוחנו אלא כפועל העושה במלאכתו, שיגיע כפיו הוא אוכל לא יגיע מחשבתו, לבו ונשמתו.
אם סימני היכר אלה נראים בעבודתנו תמיד אז כל מלאכתנו קודש אפלו בשעה שעוסקים בחול, ואם לא כן – כל מלאכתנו חול אפלו בשעה שעוסקים בקודש; –
שכן תכנית לימודים אין לנו אלא אחת: מקרא, משנה ותלמוד, לא יותר.
כיוון שכך, מהי אפוא השאלה: מה מלמדים? הרי ערוכה התכנית!
אלא שהרעו המעשים וקופחה תכניתנו והננו היום דומים לצמא העומד בפני שוקת שבורה שאינה מחזיקה מים אלא מעט שאין בו כדי רוויה.
השוקת השלמה
השוקת כשהיתה שלמה, כך היתה. מפי יהודה בן תימא ידענוה:
בן חמש למקרא, בן עשר למשנה בן חמש עשרה לתלמוד. מכאן ואילך לא זז מלשחות בתורה הרחבה מני ים, עד יום מותו.
לא זז הילד מן המקרא עד שידע כל כ”ד כתבי הקודש בטעמיהם ובניגוניהם ומקצת פירושיהם עד שידע את כולם.
לא זז הילד מן המשנה עד שידע כל ששה סדריה ותרי”ג מצוות התורה הכלולות בהם, ידיעה רחבה.
לא התחיל הנער בתלמוד עד שעמדה בו בינתו להבין סברה והיגיון, וכל תורה התקועה בלבו ומובלעת באיבריו שימשה לו רקע, מצע ויסוד בריא לקלוט בהם גמרא.
אין ספק שהיו גם מובלעות של זמנים, שנכנס זמן משנה בשנים של מקרא, וצעדים ראשונים בתלמוד שנכנסו בשנים של משנה. מובלעות אלו שימשו מעברים נוחים ממקצוע אחד בתורה למשנהו.
המגמות
מה היו המגמות בלימודים אלה, ולאלה הישגים חתרו בכל מקצוע שבתורה? – מתחלפות היו המגמות מעידן לעידן וממקצוע למקצוע; –
בתקופת ילדותו הראשונה של התלמיד כשעסקו עמו במקרא, לא יכלה המגמה להיות אחרת מאשר למלא כל לבו, נפשו, רוחו ונשמתו מן השירה של תורה. תחילת הביקוש – השירה. אין מבקשים אצל הילד לא את ההיגיון, לא את המחקר, לא את סדר מחרוזת העניינים, לא את ההבנה ודקדוק הפירוש, אף לא את ידיעת הכרונולוגיה בחלקיה הסיפוריים. נפש התלמיד בתקופתו הראשונה, אינה מסוגלת לקלטם. אם דוחסים אותם לקרבו בעל כרחו, הרי הם נקנים לו קניין עובר ומן השפה ולחוץ, ואילו את מה שהוא יכול לקנות קניין עולם ומובלע בכל האיברים, הרי הוא מאבד; –
שכן לב הילד, כלי פתוח הוא להתרוממות ולהתפעלות הבאה מתוך שירה ורון, עד שכל אבריו מרננים עם לבו ונפשו. על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בשירתה של תורה על לבו של הילד הטהור בעם קדושים, שזו סגולתה שהיא נאחזת שם כשלהבת באש ולא תמוש. על כן, פסוק לא פורש בספר איוב, כשהוא ניתן לילד בטעמי נגינותיו ובאויר הטבעי שלו, עם מקצת מפירושי רש”י שאינו מפריע לשירה לעולם, ועוד קצת אגדות חז”ל השייכים לספר ולפסוק – הרי הוא לילד מזון מלא וטבעי, כאחד הפסוקים ה’מותחים’ בפרשתו של היוסף עם אחיו, שגם שם העיקר שנותנים לו היא השירה והרון, האגדה והאטמוספירה. וכן פסוק בקהלת או בשיר השירים כשהוא ניתן לו באופן זה, נקלט הוא בדמו ובבשרו של הילד כמגילת רות או מגילת אסתר, כיוון שבאחרונים אין מפליגים אל ההיגיון והפרשנות וגם בראשונים אין פוחתים כלום מכל מיתרי הכנור המתנענעים ומשמיעים קולות וצלילים ערבים, סגולתיים וגם פשטנים, ונשמעים לילד וחודרים עד לעצמותיו ונבלעים בלשד שלהם; מה אם כן ההבדל בין בראשית לאיוב, בין קהלת לרות? עד –
עד שבולע הילד השירה של התורה ונבלעת בו והיא גדלה עמו ופרה ורבה בתוכו. וכל שהוא מתבגר, הרי עומד גם על הגיונה ופירושיה ומבין בה טעמים, וחורז בה עניינים ויודע בה סדרים ודברי הימים, כיוון שאינו פוסק מלהגות בה לעולם. והרי זאת התורה לכך עשויה, להפוך בה ולהפוך ולמצוא בה תמיד טעם חדש עד –
עד שהיא מלוותהו אל עומק הסברא של הגמרא בלמדו בה בתקופת בגרותו.
התחיל הילד להתבגר, מלמדים אותו משנה. אז מקבל הלימוד גוון נוסף, והמגמה אף היא מחליפה פנים חדשות ובכל זאת מוכרות משכבר הימים; – שכן משנה זו שמלמדים אותו עתה, לא על חלל ריק היא באה, אלא – זאת התורה שבלעת, הרי חייב אתה לעשותה – כך הם מצוותיה וכך עושים אותו.
אין מראים לו משנה של ברטנורא, עם הכא-במאי-עסקינן וכו’ אלא כשם שבלמדו מקרא מראים לו ימי השמים על הארץ, משכן ובית המקדש בנויים אפילו בחורבנם, ונביאים מתנבאים אפילו בשעה שפסקה רוח הקודש; כך בלמדו משנה, מראים לו בית המדרש וחכמיו שחיים לפניו, ומשמיעים לו קולם ומראים לו ניצוחם וויכוחם ומטים את אוזנו לשמוע דעותיהם בדברים המודעים להם, וכך התלמיד לומד מפי ר’ אליעזר ור’ יהושע ושאר החכמים את כל המצוה אשר אנכי נותן לפניכם היום לעשותה.
ועדיין אין מראים להם קושיות ופירוקים ומלחמתה של תורה, עד שהוא עצמו לובש כלי מלחמה בבגרותו ושואל ומשיב, סותר ובונה ומעביר הכל תחת שבט ביקורת חריפה וטבעית לגילו.
וכשמלמדים אותו גמרא, הרי היא לו חזרה מעניינת על כל התורה הזאת שכבר ספוגה בקרבו ומובלעת בכל איבריו, ומלמדים אותו סדרים והיגיון נוקב, ומכמני לשון של המקרא ושל התנאים, דיוקיהם ורמזיהם, עם מנלן, מאי שנא, מאי קא משמע לן, למה לי למימר, לאתויי מאי, והא תנינא חדא זימנא, לא ליכתוב לא ה”א ולא וא”ו וכללים שהתורה נדרשת בהם וכו’ וכו’.
וכשם שהגורע משירתו של מקרא בתקופתו, הרי הוא כשוטה המאבד מה שנותנים לו; שכן תקופת הילדות עם כלי קיבולה לעולם לא תחזור, כך הגורעים מעט מהגיונו של התלמוד ואין מחדירים את התלמיד למעמקיו, ועושים ממנו לימוד של ‘זמיר זמירתא’ בלבד, הרי עושקים אותו עושק גדול. אלא אם לתלמוד – כל עצמותיו תאמרנה אתו כל השקלא וטריא שבו ולא יזיז ממנו עד שדומה עליו כאילו מפיו יצאו הדברים, הוא הוא המקשה והוא המפרק.
כך היתה השוקת כשהיתה שלמה וגם מלאה.
מה אנחנו עושים היום
היום כל הקערות הפוכות על פיהן ממש. סדרי הלימוד, מגמותיו הישגיו וממילא גם תוצאותיו, הכול באשר לכול, הפוך מסדרי בראשית.
ואל ישיבונו: ומניין כל התלמידי חכמים היוצאים וגדלים לנו מן הקערות ההפוכות? – תשובה לדבר: לא הקערות ההפוכות עושות זאת, שכל המשנה סדרי בראשית ודאי הוא מזיק, אלא שברחמי ה’ עלינו, לא ניתן כוח לדבר המשחית שישחית ח”ו הכול, כי ברית כרת לנו ה’ ‘כי לא תשכח’. גם זה אות פלא לרוממותם של ילדי ישראל ולקדושת נשמתם, שכל כלי יוצר עליהם לא יצלח. ואולם ברור הדבר שהסדרים והמעשים שאנו עושים עמם, הם כשלעצמם, ודאי לא טובים.
מה אנו עושים היום? – הראשית ודאי טובה, בן חמש למקרא. ואולם מיד אנו מפליגים אתם לכל הדבר הקשה ברש”י, ולרמב”ן ולאבן עזרא ומה שכל מורה ותיק מסוגל לחדש פירושים, הגיונות, מחקרים, דיוקים, פרשנות קשה, הכל חוץ מן השירה שבתורה. אין מעוררים בו התפעלות הנפש ותשוקה להשתפך עוד ועוד אלא מעייפים אותו בכל דבר שהוא רחוק מנפשו וכוח קליטתו.
אינו מספיק לעבור על חמשה חומשי תורה, וכבר נשכחו ממנו רובי לימודיו הראשונים, והנה נביאים על קצה המזלג, וטיפה מים הכתובים. בא האחרון ומשכיח הראשון, שכן הכל ניתן לו שלא כהלכה, למען ייקלט ולא ייפלט – וכבר הוא מתחיל במשנה, עם פירוטי הלכות וביאורי גמרא למשנה ונופך של פלפול בצדו.
כשלומד משנה, הכול פנים חדשות לו, חסר רקע, מצע ובסיס, לא למד לזכור את הנלמד כבר, כל שכן שאינו יודע מה שלא למד.
עוברת עליו שנה או שנתיים ועדיין לא טעם טעמו של בית המדרש ששם המשנה נוצרה, וזריזים מקדימים לגמרא!
הגיע לתלמוד, אז מתחיל פרק שירה להתנגן בין כתלי בית הספר.
המגמות שהן עיקר בלימוד הגמרא, אותן בשום אופן אי אפשר להשיג בנסותנו להקנות פרק אלו מציאות או ארבעה אבות נזיקין לילד בן 9-10-11 שנה. אין אנו יכולים ללמדו אלא את הניגון של גמרא ותנועות הגוף המקובלות בשעת לימוד זה. ורוב הכוחות של המורה, ומה שגרוע יותר – רוב כוחו וזמנו של התלמיד, יוצא ללא תועלת.
ואם תועלת אין כאן – הפסד גדול יש כאן. כל מורה יודע מדוע.
כיצד אפשר אחרת – כשמתחיל גמרא, כבר אבד הבסיס הרופף שהיה לו פעם. פסוקי התורה השייכים, אינם זכורים לו עוד. הדין המגובש בעניין זה, מעולם לא קיבל ולא עיכל מלימוד מוקדם במשנה. ואם למד, כבר שכח כי מלכתחילה לא עיכל אותו כדבעי. מה עושה המורה המומחה? – מקדים וחוזר על הפרשה המתאימה, עובר לתחילת לימוד עניין זה בגמרא – ואינו מועיל הרבה. הפרשה נקראת לו כדיוטגמה ישנה וקשה עתיקי מחדתא.
עיקר המגמה בלימוד הגמרא: ריכוז המחשבה, פיתוח חוש הביקורת, הפעלת השכל, ההיגיון, ההמצאה, היצירה העצמית; ואילו חוש הזיכרון אינו עניין לכאן כלל אלא הוא מוכרח לבוא ממילא כשהלימוד נעשה חוויה עמוקה אצל התלמיד דרך הפעלת הכוחות השכלים שהזכרנו; ואנו בדרך עבודתנו ושיטתנו, מה נועיל בכל מאמצינו כשהפעלה זו בגיל זה, היא בגדר של ‘על מנת שתעלה לרקיע’. אי אפשר בשום אופן להחיות דף גמרא, חיים מלאים, אצל ילד בן 10.
לא אצא ידי חובתי אם לא אדגים בפניכם שיעור אחד כזה, אחד מן המקובלים אצלנו, ועל בשרי חזיתיו.
משנה ראשונה בבבא קמא: ארבעה אבות נזיקין, השור, הבור, המבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה וכו’ (אגב, מצאתי בחורים בני תורה שלמדו הרבה ועדיין הם מתקשים להבין לשונה של משנה זו שבמיוחד היא קשה, כמשניות אחרות ורבות במסכת בבא קמא במיוחד).
לאחר מכן באות בגמרא הגדרות על אבות ותולדות והיחס השונה שביניהם, וביאור על שור שאינו שור אלא שלושה אבות נזיקין: קרן, שן ורגל; והגדרות קשות מאוד לכל אחד מהם, ודבר זה תלוי במחלוקת בין רב לשמואל, ובדעתו של כל אחד מהם מחלוקת בין התלמידים, וכל אחד מהם צריך לפרש על פי דרכו זה שנאמר במשנה ‘לא הרי השור כהרי המבעה’. וראיות מפסוקים, והראיות כה קשות וכה בלתי אפשריות להיקלט במוחו הרופס של התינוק.
והאחרון הכביד: מאי ‘מבעה’? רב אמר, ‘מבעה’ זה אדם, דכתיב: ‘אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו’, ושמואל אמר, ‘מבעה’ זה השן, דכתיב: ‘איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו’. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף : ‘איכדין איתבליש עשו איתגליין מיטמרוהי’; –
מי חכם ובעל מופת שיכניס זאת במוחו של תינוק לידע למה קרא התנא לאדם ‘מבעה’ כיוון שכתוב ‘אם תבעיון בעיו’. או לשמואל, קרא התנא לשן ‘מבעה’ מפני שפעמים היא נכסית ופעמים היא נגלית, וכמו שכתובה לשון זו אצל עשו? ומכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב מאי טעמא לא אמר כשמואל וכו’.
אומר אני לכם רבותי, אילו היינו אנחנו מלמדים את תלמידנו להבין באמת מה שהם לומדים – כי אז היו מתקוממים נגד מוריהם ואומרים: אין אנו מבינים כלום! ועכשיו רק מפני שאינם מבינים, לכן הם נבחנים והבוחנים קובעים לאמר: ‘מבינים הם יפה’.
וכשמרגילים אותם ‘להבין’ את הבלתי מובן, הרחקנו אותם קילומטרים מלימוד הגמרא. וברוב המקרים תוצאות איומות לדבר זה לכל ימי חייהם שאינם קרבים לגמרא, כמתייראים מפני הדבר הקשה ומפני המקצוע שאינו חביב – אוי לאזניים שכך שומעות!
ואסור ללמד גמרא עד שיהא ידוע לנו מראש שלימוד זה יהיה חביב על לומדיו יותר מכל הלימודים, ונמצאים אנחנו באים לחבב ויוצאים ח”ו משניאים בהרבה מאוד מקרים.
ושוב אל ישיבונו ממעשה בילד זה ובכיתה זו שלמדו וידעו. אף אני יודע שכל דבר שאי אפשר, אפשר לעשותו אפשר, אולם בכל המקרים אין המחיר שווה את הנזק. דף גמרא עם חיים מלאים, אפילו אם נוכל להשיגו אצל הילד; וכנגדו מאה הלכות ברמב”ם, ברורות ושנונות חיות ומרננות, או עשרות פרשיות מלבבות את הילד מן המקרא – מה עדיף ממה?
ואם המורה מצליח לאהב את אותו הדף על 3-2 מתלמידי כיתתו, ואפלו חמישה, האם זה שווה בנזק ההשנאה וההפחדה מפני הדף הזה, והגמרא בכלל, שפועל אצל כל בני כיתתו? אתמהה.
כבר עמדו גדולי הדורות רבים וצעקו ככרוכיא נגד דבר זה, ביניהם השל”ה הקדוש ומהר”ל מפראג ולא הועילו. יאמר אדם: מה אנו כי נזדקק לשאלה זו עוד? –
נשיב לו ברורות, אפילו אין אנו משלים עצמנו כי נוכל לשנות ולהחזיר עולם לסדרי בראשית, אף על פי כן נזדקק ונזדקק לשאלה זו תמיד, ועל כגון זה נאמר: מוטב שנהא מזידין ולא שוגגין: נדע שאנו חוטאים בנפש הילד, אולי תבוא השעה ותהא האפשרות לחדול מן החטא, ואם בשגגתנו נחיה לעולם – אימתי נזכור שעלינו לתקן מה?
יש מי שאומר, שקלקול סדרי בראשית בא כתוצאה מן הגזרה שגזרו על בחורי ישראל מלשאת נשים בגיל בגרותם עד שיזקינו. ומיהרו אבותיהם להשיאם נשים קודם שהגיעו לגיל בגרות. והרי אמרו חכמים שהנותן בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני הארי, ויש מן החכמים שאומרים שכל מי שאינו בתלמוד, עדיין הוא בגדר עם-הארץ, לכך הקדימו ללמד את ילדיהם תלמוד לפני נישואיהם. וכיוון שישראל קדושים נתנו נפשם על הדבר הזה, גם זכו וראו ברכה בעמלם, ואחר כך – כיוון דדש, דש.
נכונה סברא זו לשעתה או אינה נכונה, ואפילו הורה הניסיון הצלחה גדולה בשעתו, אי אפשר ללמוד הימנה לכל שעה ולכל מקום. גם בעידן ההצלחה, מי חכם וידע כמה היתה ההצלחה גדולה יותר אילו יכלו ללמד בניהם באותה מסירות נפש לפי סדרי בראשית התקינים.
מאתר יד אליהו כי טוב, כאן.
אם עוברים על ג’ השבועות, ‘הריני מתיר את בשרכם’ – כיצד
אם תעירו ואם תעוררו
בס”ד
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”
מפסוק זה, המופיע בשיר השירים בנוסחאות שונות שלוש פעמים, דורשת הגמרא במסכת כתובות (דף קיא.) את שלושת השבועות: “ג’ שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (פרש”י “יחד ביד חזקה”), ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי”. מכיוון שבכל שבועה יש כפל לשון “אם תעירו ואם תעוררו”, דורשת הגמרא מכאן שישנן שש שבועות: “שש שבועות הללו למה? תלתא- הא דאמרן. אינך: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחיקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים”. (פרש רש”י “שלא יגלו את הקץ- נביאים שביניהם”. “ושלא ירחיקו את הקץ- בעוונם. ל”א “שלא ידחקו” גרסינן לשון דוחק גרסינן. שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מידי”, וכן גבי הסוד פרש רש”י ב’ פירושים: האחד סוד העיבור, והאחד סוד טעמי תורה.)
ממשיכה הגמרא, “בצבאות או באילות השדה- אמר רבי אלעזר אמר להם הקב”ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה”.
סוגיה זו הינה הבסיס לשיטת האדמו”ר מסאטמער בספרו “ויואל משה”, על פיה יש להתנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לפני בא המשיח. לדעתו, כל פעולה המקרבת את הגאולה אסורה. לדבריו, ליחידים מותר לעלות לארץ ישראל, אך להוביל מהלך של “קיבוץ גלויות” כפי שנעשה במאתיים שנים האחרונות, אסור, משום שזו עלייה בחומה. וודאי שהמאבק מול הבריטים והערבים למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אסור מטעם מרידה באומות. ומעל הכל רובץ איסור דחיקת הקץ.
לדעתו, מכיוון שעם ישראל עבר על השבועות, לכן הקב”ה התיר את בשרנו כצבאות ואיילות השדה בשואה האיומה.
אמנם יש להקשות על סוף דבריו, שאם השואה היתה מחמת שעברנו על שלושת השבועות, מדוע דווקא אלו שנשארו בגלות ולא עברו על השבועות נהרגו, ואילו אלו שעלו לציון, נותרו לפליטה?
וצריך לומר (בבא קמא דף ס.) “כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים”.
*
“תשובות” רבות נאמרו על שיטתו זו של האדמו”ר מסאטמער. המשותף לכולן, שסוגיית שלושת השבועות היא “טענה” נגד תהליך שיבת ציון והתמיכה בישובה, ואנו נזקקים “להשיב” על טענה זו. בדברים דלהלן רציתי להתבונן בסוגיה זו פעם נוספת, וללמוד אותה מתחילתה, אולי יאיר ה’ עינינו לגלות בה נפלאות, ולהבין שסוגיית שלושת השבועות איננה טענה נגדנו, אלא אדרבא, סוגיה זו מחזקת את הצורך לפעול כעת למען גאולתן של ישראל.
*
שלושת השבועות נלמדות מן הפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ“.
על איזו אהבה מדובר?
על האהבה שבין עם ישראל לקב”ה. הן באהבה זו עוסק שיר השירים.
ומה כתוב בפסוק זה?
דורשת הגמרא, שעם ישראל הושבע, שבזמן הגלות, כשהבנים מורחקים מעל שולחן אביהם, שלא יעוררו את האהבה הקיימת בין עם ישראל לקב”ה.
טבעי הוא, שבזמן הגלות, כאשר עם ישראל סובל מאורעות וצרות ואהבת ה’ אותנו לא תמיד ניכרת, בזמן שמורחקים אנו ממקום השכינה, נעשה הכל כדי לעורר את אהבתו של הקב”ה אלינו שוב. הרי אותה אהבה כה חסרה לנו כעת. ומי לא ירצה שהקב”ה יאהב אותו?!
אך השביע אותנו הקב”ה שלא נעורר את אותה אהבה. אהבת עולמים ישנה בין הקב”ה לעם ישראל, אך כעת היא רדומה, מוסתרת וחבויה. “אני ישנה ולבי ער”. רוצים אנו שתהיה גלויה, רוצים אנו להעיר אותה מן השינה, ומה פשוט יותר מלעשות פעולות כדי לעורר ולגלות את אותה אהבה? אך הושבענו שלא לעשות זאת. “השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד בא הזמן, עד שיחפוץ הבורא, עלינו להימנע מלעורר את אהבתו אלינו.
מהי הדרך לעורר את אהבת ה’ אלינו (שהושבענו שלא ללכת בה)? דורשת הגמרא “שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ”. מגלה לנו כאן הגמרא, שהדברים הללו: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, הם הדברים הטובים ביותר לעורר את אהבת ה’ יתברך לעמו ישראל. הדברים הללו הם האהובים והרצויים ביותר לפני המקום, ולכן מבינה הגמרא שעשיית הדברים הללו, מעוררת את ה’ לאהוב אותנו. דברים אלו ודאי הוא שיגרמו לעורר רוח במרום, שיהמו רחמיו של הקב”ה על עמו אהובו, וכדי שהדבר לא יקרה לפני זמנו, כדי שהגלות תהיה לנו כפרה גמורה ותיקון גמור, הושבענו שלא לעשותם: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד באומות, כדי שלא תתעורר אהבת ה’ אלינו, ומיד יגאלנו.
עומדים ר’ יהודה ור’ זירא בבבל, וכן רבי יצחק די לאון בעמח”ס מגילת אסתר במקום גלותו, ואומרים: ודאי שאנו רוצים לעלות בחומה. ממש משתוקקים אנו לדחוק את הקץ. מצפות ומייחלות עינינו לרגע בו נוכל למרוד באומות. הן זוהי הדרך להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו, וכך היא באה לידי ביטוי! איזה יהודי לא ירצה שה’ יבטא את אהבתו לעם ישראל?! אבל מה נעשה…? הושבענו להימנע מכך. הושבענו להיות רחוקים מעל שולחן אבינו, ולהמתין. להמתין, עד שיחפוץ ה’ לגואלנו, ולא לזרז את אהבתו אלינו טרם זמנה.
בהתאם לכך, ר’ זירא עצמו, אע”פ שסבר שהציבור הושבע שלא לעלות לארץ “יחד ביד חזקה”, עלה לארץ בתור יחיד. על הציבור חלה השבועה, אך על היחידים אין היא חלה, ור’ זירא לא נמנע מלעשות את מה שעכ”פ היה בידו.
ועלייתו זו של ר’ זירא מלאה היתה בקשיים ובסכנות. מספרת הגמרא (כתובות קיב.), שר’ זירא הגיע לנהר, ולא היתה דרך לעבור אותו. מה עשה? הלך על חבל רעוע, וסיכן נפשו. לא היה לו פנאי להמתין לדרך מעבר טובה יותר. על פיו דובבות המילים “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו, אנא מי יימר דזכינא לה?!”- אם לא אזדרז למרות הסכנה, מי אמר שאזכה אני להיכנס למקום אליו משה ואהרן לא זכו להיכנס.
כן! ר’ זירא, בעל השבועות! הוא זה שהבין מה גודלה של ארץ ישראל! הוא זה שהבין שהתוכן המתאים לביטוי “לעורר את האהבה” הינו עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. הוא זה שהבין, שאם הושבענו שלא לעורר את האהבה בצורתה המלאה, לפחות נזכה לבטא את אהבת ה’ בצורה חלקית ונעשה מה שביכולתנו: נעלה לארץ כיחידים מבלי להשתהות אף לרגע.
עליה בחומה! מרידה באומות! דחיקת הקץ! אין דברים טובים מאלה! אין דברים נפלאים מאלה! אין דברים יותר אהובים מהם לפני המקום! לכן דווקא אלו מעוררים את אהבתו! אך, לצערנו, הושבענו שלא לעורר את אותה אהבה שבין ה’ לבניו.
*
לא לנצח קיימת שבועה זו, הן הפסוק עצמו הגביל אותה בזמן. “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ“. “עד שתחפץ” הושבענו שלא לעוררה, אך משהגיעה העת המוגדרת כאן כ”תחפץ”, הגיעה השעה להעיר ולעורר את אותה אהבה גנוזה ורדומה.
מהי עת ה”תחפץ”? עת ה”תחפץ” היא העת בה הקב”ה קורא לבניו “בני, הגיע זמן גאולתכם”. כבר לא עת גלות היא העת הזו, הגיע הזמן בו אני גואל אתכם. הגיעה השעה שבה אהבתי, שהיתה עד כה ישנה אף שהלב ער, האהבה לא רק של ליבי אלא של כל כולי, מוכנה כעת להתעורר. הנכם מוזמנים לעורר אותה. “התעוררי! התעוררי! כי בא אורך, קומי אורי”. “עד שתחפץ” הושבעתם שלא לעורר את האהבה, אך כעת אתם מוזמנים ומצווים לעוררה.
וכבר היה לעולמים, בתחילת תקופת בית שני, שפקד ה’ את עמו, וקיבלנו את בשורתו מפיו של כורש “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”, וסימן היה זה משמיים שהגיעה עת ה”תחפץ”.
לעת כזו, צריך לעורר את האהבה שהיתה רדומה שבעים שנה.
איך מעוררים את האהבה? הגמרא עצמה הגדירה זאת! אותה הדרך בה הושבענו שלא לעורר את האהבה, כעת היא היא הדרך לעורר אותה. עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, שלושת הדברים הללו, שעד כה הושבענו שלא לעשותם, הם אלו שכעת אנו מצווים לבצעם, כדי לעורר את אהבת ה’ אלינו שיחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.
לכאבנו כי רב, בזמן כורש, פספס עם ישראל את השעה. מספרת הגמרא במסכת יומא (דף ט:): ‘ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. א”ל, אלהא סנינא לכו! דכתיב “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’- אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”.
מהי טענת ריש לקיש? הטענה היא שעם ישראל “לא עשה עצמו כחומה“- לא עלו כולם “יחד ביד חזקה”. לא עוררו את אהבת ה’ כפי שה’ מעוניין שיעוררו את אהבתו, על ידי עליה בחומה. ואי העליה בחומה אז, גרמה לפספוס הגדול של בית שני, שנמנעה השכינה מלשוב ולשרות בו, ולבסוף חרב.
ולכשנתבונן בדברים, הזעקה תגבר עוד יותר.
הן יודעים אנו מי עלה לארץ בזמן עזרא. גמרא מפורשת היא: “עשרה יוחסים עלו מבבל… לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה” (קידושין סט.:). כל הממזרים עלו ארצה. על אותם עולים, מסופר בכתובים מה היו מעשיהם: השוק היה פתוח בשבת, יהודים דרכו גתות בשבת, הביאו סחורה לשוק ואף נשאו נשים נוכריות.
עליהם אומר ריש לקיש את דבריו המזעזעים:
אילו היו עולים כולם בימי עזרא, היתה השכינה שורה בבית שני במלואו. על אותם שלא עלו, הביטוי חריף אף יותר “אלהא סנינא לכו”!
כלומר, בגלל אלו שלא עלו בתחילת בית שני, אולי כי חששו להיות מושפעים לרעה מרמתם הרוחנית של העולים, לא שרתה בו השכינה במלואה. גם אם היו אלו תלמידי חכמים ומרביצי תורה, מי מהם שלא עלה ארצה, גרם לשכינה להתעכב מלשרות בבית שני. ומאידך, אותה השראה חלקית של השכינה שכן היתה, בזכות מי באה? בזכות אלו שכן עלו ארצה, גם אותם שהיו ממזרים ונתינים, מחללי שבתות ונושאי נוכריות.
מי מהם אהוב יותר על הקב”ה?
המילים “אלהא סנינא לכו”, נותנות תשובה כואבת.
בשעה שה’ פוקד את עמו, הרי שהעלייה לארץ ישראל היא הנקודה המרכזית. העוסק בה, מעורר את אהבת ה’ אלינו, ומי שאינו עוסק בה, כביכול מוותר על אהבת ה’ לעמו ישראל.
עד שקבלנו סימן משמיים דרך כורש כי פקד ה’ את עמו, על עם ישראל היה מוטל להימנע מלעלות בחומה, אך כשמגיעה השעה, “אם חומה היא”. זועק ריש לקיש, מדוע לא עליתם בחומה?!
*
בהמשך אותה גמרא במסכת יומא דף ט:, ר’ יוחנן חולק על ריש לקיש.
אומר ר’ יוחנן, גם אם היו עולים כולם, לא היתה השכינה שורה בבית שני.
מדוע?
“דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם”.
ופרש רש”י (שם דף י.) “אעפ”י שיפת אלהים ליפת. שזכו פרסיים לבנות בית שני, אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון, שבנה שלמה שבא מזרעו של שם”.
וקשה, היאך רש”י כותב שכורש בנה בית שני? הרי יהודים בנו אותו! יתירה מזאת, אף כאשר הגויים בקשו להשתתף בבנייה, השיבו להם היהודים “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו”!
אלא בהכרח הכוונה, ש”פרסיים בנו בית שני” פירושו שהם היו השלטון שתחתיו נבנה בית שני.
ועל כך אומר ר’ יוחנן, שגם אם היו עולים כולם בימי כורש, עדיין השכינה היתה נמנעת מלשרות בו כראוי, כיוון שהשכינה שורה במלואה רק כאשר המלך הוא מבני שם, כמו שנאמר “וישכון באהלי שם”. ובתחילת בית שני טרם קמה מלכות ישראל, השלטון היה פרסי, והתקיים בנו הכתוב “יפת אלוקים ליפת”.
היוצא מן הדברים, שלדעת ריש לקיש החיסרון בתחילת בית שני היה שלא עשינו עצמנו “כחומה” ולא עלינו כולנו, ולדעת ר’ יוחנן החיסרון הוא שהשלטון היה פרסי, וטרם קמה מלכות ישראל.
כיצד ניתן היה לתקן זאת?
לדעת ריש לקיש התשובה פשוטה: עלייה לארץ של כל העם
זוהי לשונו של ריש לקיש, “אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו”.
לדעת ר’ יוחנן התשובה קשה יותר לביצוע:
כדי לתקן זאת, כדי שאת בית שני יבנה מלך מעם ישראל, לא היה די בעליית כולם לארץ, היה צריך גם למרוד בכורש, ולהקים את מלכות ישראל.[1]
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד שתחפץ הושבענו שלא לעורר את האהבה, כשתחפץ צריך וראוי לעורר את האהבה.
אומר ריש לקיש, הנה בזמן כורש הגיעה עת ה”תחפץ”. ממילא כעת לא רק שאין “איסור” מחמת השבועות, אלא יש “לקיים” אותן. כששומעים אנו מפיו של כורש שהגיעה עת הגאולה, מוטל עלינו לעלות בחומה. ומכיוון שלא עשינו זאת, פספסנו את השעה, ובית שני לא היה מושלם.
עונה לו ר’ יוחנן: בעת ה”תחפץ”, לא די לעלות בחומה. צריך גם למרוד באומות. בנוסף לעלייתם של כל ישראל לארץ ישראל, כשישנם מספיק יהודים בארץ כדי החזקת מלכות, צריך גם שימרדו במלכות פרס, ויקימו את מלכות ישראל. ומאחר ועת הקמת בית שני היה בארץ שלטון זר, לכן לא שרתה בו השכינה במלואה.
מכל מקום למדים אנו שלא כל העיתים שווים. “עד שתחפץ” אנו מושבעים שלא לעלות בחומה, שלא למרוד באומות ושלא לדחוק את הקץ, אך כש”תחפץ” הקב”ה רוצה שנעורר את אהבתו אלינו. זה נעשה על ידי עליה בחומה ומרידה באומות, מאחר ופקד ה’ את עמו, רבש”ע קם ומרחם על ציון, חפץ ה’ לחננה, בא מועד והגיע הקץ.
*
זכה דורנו, ששוב נשמעה הקריאה האלוקית “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”. אמנם שמו של הגוי שאמר זאת לא היה כורש אלא בלפור, וכן הניסוח המדוייק של המילים היה שונה מעט, אך המהות היא אותה מהות. כבר צפה זאת הרמב”ן בשיר השירים בכתבו שעתיד הקב”ה לגאלנו ברשיון האומות כגאולת כורש בזמנו, וכן כתב הרד”ק בפרושו בתהילים קמו-ג, ובמלכים א ח-מט.
לרשיון האומות זה זכינו בחזקת ג’ פעמים: לראשונה בהצהרת בלפור, כאמור, בשניה בהחלטת האומות בסאן רמו על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ובשלישית בהחלטת האומות בי”ז כסלו תש”ח, בתאריך המכונה כט בנובמבר, על הקמת מדינת ישראל. שלוש פעמים, שלושה פקידות, שלושה שיחזורים של הכרזת כורש. כתוצאה מכך, לאחר החלטת סאן רמו, היו מגדולי ישראל ובראשם ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל ה”משך חכמה” על התורה, ןה”אור שמח” על הרמב”ם) שאמרו, שבעקבותיה סר פחד השבועות. הגיעה עת ה”תחפץ”, ופג תוקפן של השבועות.
והדברים ניכרים במציאות. לא רק סימני גאולה יש כאן, אלא שלבים של הגאולה עצמה. בעת העליות הראשונות לארץ ישראל, כאשר רק “הניצנים נראו בארץ”, צריכים היינו סימנים לדעת האם עליות אלו הן תחילת קיבוץ הגלויות שעליו דברו הנביאים, או דבר חולף בדומה לעליות אחרות במשך שנות הגלות, שלא התפתחו לדבר משמעותי. ואכן, קיבלנו סימן. דורשת הגמרא במסכת סנהדרין דף צח. “ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה. שנאמר ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא‘”, ופרש”י שם “כשארץ ישראל תתן פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה”. והדברים הופיעו במציאות: במקביל לעליות הראשונות לארץ, ארץ ישראל שבמשך שנות הגלות היתה שוממה, החלה לתת פרותיה בעין יפה, וזהו סימן שקרב הקץ, סימן לכך, שהניצנים הראשונים של העליה לארץ, אינם דבר החולף, אלא תחילת שיבת נדחי ישראל לארצם. סימן לכך שעם ישראל קרב לבא.
כאמור, לזה נזקקנו בשעה שהיה ספק. אך כעת, אחרי שחלק ניכר מעם ישראל כבר נמצא בארץ, אין צריך סימנים: הן זוהי תחילתה של הגאולה בעצמה! כשהתנבאו הנביאים על הגאולה, ראשית דבר הם הגדירו אותה כקיבוץ גלויות, וכך קבעה אף התורה עצמה “ושב ה’ את שבותך וקבצך”. כאשר ה’ מקבץ נדחי ישראל, הרי שקיבוץ הגלויות אינו רק סימן לכך שהגאולה קריבה, אלא זו הגאולה בעצמה. אתחלתא דגאולה היא קיבוץ גלויות. (וזה הפסוק שממנו למד הרמב”ם, שהגאולה כתובה בנבואת משה רבנו.)
בזמן עזרא, האות משמיים שהגיעה העת היה הכרזת כורש. לאחר מכן החל קיבוץ הגלויות בבואם של 42,360 יהודים. כעבור שנים ספורות הם בנו את חומת ירושלים, ואף את בית המקדש. בדורנו ניתן האות בדמות הצהרת בלפור והחלטת האומות, כאשר כבר קודם לכן היו סימנים ראשונים, ולאחר מכן, בתוך שנים לא רבות, התקבצו ישראל לארצם עשרות מונים מאלו שעלו בימי עזרא, קמה מדינת ישראל, שוחררו חבליה של א”י מעול זרים והושבו לרשותנו, ובע”ה לא ירחק היום ויבנה בית המקדש.
לעת כזו, בה קורא ה’ לעמו ישראל להיגאל, עת בה רואים את הגאולה מתקיימת בפועל, עת ה”תחפץ” היא. עת שה’ חפץ לגואלנו. והיא העת להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו- אהבה שהיתה רדומה, מוסתרת וחבויה במשך כאלפיים שנה, וכעת הגיעה השעה להעירה ולעוררה.
איך מעוררים את האהבה? הן הגמרא הגדירה זאת: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. זאת אשר שואל ה’ מאיתנו. זה רצונו,. וזהו הדבר החשוב ביותר בדורנו.
*
בהתאם לכך, אי אפשר להימנע מלגעת בנקודה כואבת: בין השבועות ישנה גם שבועה על אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי.
לפי דברינו, אומות העולם הושבעו שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי, כיוון שגם זה מעורר את אהבת ה’ אלינו. ה’ גזר עלינו גלות. אך גם נשבע שיקיים אותנו בגלות. “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם” (ויקרא כו,מד). לשם קיום הבטחה זו, השביע ה’ את אומות העולם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי.
מכיוון שאם אומות העולם ישתעבדו בנו יותר מידי, וה’ יראה כמה אנחנו סובלים מידם, תתעורר אהבת ה’ אל בניו אהוביו. לכן לפני שהגיע זמן הגאולה, מושבעות אומות העולם שלא לעשות זאת.
ולמצער, גם שבועה זו הוגבלה בזמן: “עד שתחפץ”. בזמן גזירת הגלות, ישנה הבטחה אלוקית “לא מאסתים ולא געלתים”, וכן שבועה על אומות העולם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי, אך כשמגיעה עת הגאולה, הרי שתם זמנה של ההבטחה האלוקית על שמירת עם ישראל בגלות, וגם השבועה על הגויים שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי, פג תוקפה…!
מאז הצהרת בלפור והחלטת האומות בסאן רמו, המהוות חזרה ברורה על הכרזת כורש, הגיעה עת ה”תחפץ”, והשבועות פקעו לכל הכיוונים. עם ישראל נדרש להעיר ולעורר את האהבה ולעלות כחומה לארץ ישראל, ואומות העולם הסירו את כבלי השבועה מעול צווארם, ועושות לעם ישראל צרות שלא היו מאז גלינו מארצנו.
ואולי זו כוונת הגמרא בכתובות קיא, בהמשך אותה סוגיה. “אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו, הריני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה”.
לשבועה ישנם שני צדדים: “עד שתחפץ” להימנע, וכש”תחפץ” לקיים. וכשמגיעה עת ה”תחפץ”, אם אנו מקיימים את המוטל עלינו לעת כזו, מוטב, ואם לא, גם שבועתם של אומות העולם נסתיימה, ואז הם משתעבדים בישראל יותר מידי, ובשרנו מותר כצבאות וכאיילות השדה.
*
מבט מעניין נוסף לעניין, ניתן בהתבוננות בפסוקי שיר השירים.
כאמור,
ג’ פעמים נכתבה בשיר השירים השבועה המדוברת:
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. (פרק ב’ פסוק ז, פרק ג’ פסוק ה’, פרק ח’ פסוק ד’)
מלבד השבועות בהן התבוננו, ישנה בשיר השירים שבועה נוספת:
“השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני” (פרק ה’ פסוק ח’).
שבועה זו היא “הפוכה” מהשבועות הנ”ל. היא לא באה לעכב, אלא לחזק. לחזק ולעורר את האהבה בין עם ישראל לקב”ה, ולרצות להידבק בו עד כלות הנפש.
אף אנו נאמר,
ג’ שבועות הושבענו שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ.
אך כשתחפץ, עומדים ונשבעים אנו שבועה נוספת: “חולת אהבה אני”.
כעת אנו חולים באהבת ה’. חולים להידבק בו. חולים להעיר ולעורר את אהבתו.
“אום אני חומה… חבוקה ודבוקה בך”.
[1] נשאלתי, מדוע ר’ יוחנן בן זכאי לא נהג כך?
התשובה פשוטה: בעת ה”תחפץ”, בעת שפוקד ה’ את עמו, כמו בתחילת בית שני, סובר ר’ יוחנן שיש למרוד באומות. אך בעת החורבן, בעת שפעל ר’ יוחנן בן זכאי, צריך להציל מה שאפשר להציל.
זה גם ההבדל בין הנהגת יהושע בן נון להנהגת ירמיהו הנביא.
יהושע בן נון עסק בכיבוש הארץ, בעת גאולתם של ישראל. וירמיהו הנביא אמר להיכנע למלך בבל, בעת שנגזרה גזירת חורבן.
מאמר שנמצא באינטרנט בענין שלושת השבועות
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”
מפסוק זה, המופיע בשיר השירים ג’ פעמים, דורשת הגמרא במסכת כתובות (דף קיא.) את ג’ השבועות: “ג’ שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (פרש”י יחד ביד חזקה), ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי”. ומכיון שבכל שבועה יש כפל לשון “אם תעירו ואם תעוררו”, דורשת הגמרא מכאן שישנם שש שבועות: “שש שבועות הללו למה? תלתא- הא דאמרן. אינך: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחיקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים”. (פרש”י “שלא יגלו את הקץ- נביאים שביניהם”. “ושלא ירחיקו את הקץ- בעוונם. ל”א “שלא ידחקו” גרסינן לשון דוחק גרסינן. שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מידי”. וכן גבי הסוד פרש”י ב’ פרושים, האחד סוד העיבור, והאחד סוד טעמי תורה.)
בביאור עניינם של שלושת השבועות נתרבו הפרושים. רוב המפרשים הסבירו אותם כדברי אגדה שלחוסר יכולת לבצע את מה שהושבענו שלא לעשות, ומיעוטם הסבירו אותם כדבר הלכה של איסור לעבור על עניינם של השבועות. הרמב”ם באיגרת תימן נקט גבי שלושת השבועות שהם “דרך משל”; המהר”ל מפראג בספרו נצח ישראל פכ”ד נקט, ששלושת השבועות הם גזירה על המציאות, כדי שהגלות תוכל להחזיק מעמד, ולא תתבטל מאליה מאחר שהיא אינה טבעית לעם ישראל; וכן על פי הישועות מלכו סימן ס”ו, ניתן להסביר את עניינם של שלושת השבועות, שלא יתעורר רצון בעם ישראל לפרוק את עול הגלות מעל צוארם ולעלות לציון.
אכן אף אחד מן הפוסקים המרכזיים (הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, הטור השו”ע, וכמובן הרמב”ן, שמנה את מצוות כיבוש א”י במניין המצוות, והדגיש שמצוה זו נוהגת אף בזמן הגלות), לא פסק את שלושת השבועות להלכה. כמעט היחיד מבין הראשונים שאכן ראה את שלושת השבועות כדברי הלכה מחייבים, היה ה’מגילת אסתר’, שסבר, שמחמת תקפם ההילכתי המחייב של השבועות, לא קיימת בזמן הגלות מצוות כיבוש ארץ ישראל עד עת בא המשיח.
…
ננסה, אנחנו, להתבונן בשלושת השבועות, דוקא לשיטת דעת היחיד של המגילת אסתר, שראה אותם כאיסור תורני בעת הגלות לעלות בחומה, למרוד באומות ולדחוק את הקץ.
ודאי שיהיו הדברים ראויים אף לפי השיטות האחרות:
* * *
שלושת השבועות נלמדות מן הפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. כיצד דורשת הגמרא את הפסוק? דורשת הגמרא שעם ישראל הושבע, שבזמן הגלות, בזמן שהבנים מורחקים מעל שולחן אביהם, שלא יעוררו את האהבה הקיימת בין עם ישראל לקב”ה.[1]
טבעי הוא, שבזמן הגלות, בזמן שעם ישראל סובל מאורעות וצרות, ואהבת ה’ אותנו לא תמיד ניכרת, בזמן שמורחקים אנו ממקום השכינה, נעשה הכל כדי לעורר את אהבתו של הקב”ה אלינו שוב. הרי אותה אהבת ה’ כה חסרה לנו כעת. ומי לא ירצה שהקב”ה יאהב אותו.
אך השביע אותנו הקב”ה שלא נעורר את אותה אהבה. אהבת עולמים ישנה בין הקב”ה לעם ישראל, אך היא כעת רדומה, מוסתרת, וחבויה. רוצים אנו שתהיה גלויה, ומה פשוט מזה שנעשה פעולות כדי לעורר לגלות את אותה אהבה? אך הושבענו שלא לעשות זאת. “השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד בא הזמן, עד שיחפץ הבורא, אין לנו לעורר את אהבת ה’ אלינו.
מהי הדרך לעורר את אהבת ה’ אלינו (שנצטוינו שלא לעשותה, כי הושבענו שלא לעוררה)? דורשת הגמרא “שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ”. מגלה לנו כאן הגמרא, ששלושת הדברים האלו: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, הם הם הדברים הטובים ביותר כדי לעורר את אהבת ה’ יתברך לעמו ישראל. הדברים האלו הם הם האהובים והרצויים לפני המקום, ולכן מבינה הגמרא שעשיית הדברים האלו, מעוררים את ה’ לאהוב אותנו. דברים אלו, ודאי הוא שיגרמו לעורר רוח במרום, שיהמו רחמיו של הקב”ה על עמו אהובו. ולכן, כדי שהדבר לא יקרה לפני זמנו, כדי שהגלות תהיה לנו כפרה גמורה ותיקון גמור, הושבענו שלא לעשותם: שלא לעלות בחומה, שלא לדחוק את הקץ ושלא למרוד באומות, כדי שלא תתעורר אהבת ה’ אלינו, ומיד ה’ יגאלנו.
עומדים ר’ יהודה ור’ זירא בבבל, וכן המהר”ר יצחק די לאון בעמח”ס מגילת אסתר במקום גלותו, ואומרים: ודאי שאנו רוצים לעלות בחומה, ממש משתוקקים אנו לדחוק את הקץ. מצפות ומייחלות עינינו לרגע שבו נוכל למרוד באומות. הן זוהי הדרך להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו, ובזה היא באה לידי ביטוי. איזה יהודי לא ירצה שה’ יבטא את אהבתו לעם ישראל? אבל מה נעשה… הושבענו להימנע מכך. הושבענו להיות רחוקים מעל שולחן אבינו, ולהמתין. להמתין, עד שיחפץ ה’ לגואלנו, ולא לזרז את אהבתו אלינו טרם זמנה.
ואכן, ר’ זירא עצמו, אע”פ שסבר שהציבור הושבע מלעלות לארץ “יחד ביד חזקה”, עלה לארץ בתור יחיד. על הציבור יש שבועה אך על היחידים אין שבועה, ור’ זירא לא נמנע מלעשות את מה שעכ”פ הוא יכול.[2]
ועליתו זו של ר’ זירא מלאה היתה הוד ויסורים. מספרת הגמרא (כתובות קיב.), שר’ זירא הגיע לנהר, ולא היתה ספינה שתעביר אותו. מה עשה? הלך על חבל רועע, וסיכן נפשו בדבר. אין לו פנאי להמתין למעבורת. על פיו דובבות המילים “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו, אנא מי יימר דזכינא לה”- אם לא אזדרז למרות הסכנה, מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס, מי אמר שאזכה אני לו.
. כן! ר’ זירא, בעל השבועות! הוא זה שהבין מה גודלה של ארץ ישראל! הוא זה שהבין שהתוכן המתאים לביטוי “לעורר את האהבה”, הינו עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. והוא זה שהבין, שאם הושבענו שלא לעורר את האהבה בצורתה המלאה, לפחות נזכה לבטא את אהבת ה’ בצורה חלקית. נעשה מה שביכולתנו: נעלה לארץ כיחידים מבלי להשתהות אף רגע.
עליה בחומה! מרידה באומות! דחיקת הקץ! אין דבר טוב מזה! אין דבר נפלא מזה! אין דבר יותר אהוב מזה לפני המקום! לכן דוקא אלו מעוררים את אהבתו! אך, לצערנו, הושבענו שלא לעורר את אותה אהבה שבין ה’ לבניו.
* * *
לא לנצח קיימת שבועה זו, הן הפסוק עצמו הגביל אותה בזמן. “אם תעירו ואם תעוררו את האהבהעד שתחפץ”. “עד שתחפץ” הושבענו שלא לעוררה, אך כשהגיעה העת המוגדרת כאן כ”תחפץ”, הגיעה השעה להעיר ולעורר את אותה אהבה גנוזה ורדומה.
מהי עת ה”תחפץ”? עת ה”תחפץ” היא העת שהקב”ה קורא לבניו “בני הגיע זמן גאולתכם”. כבר לא עת גלות העת הזו, הגיע הזמן שבו אני עתיד לגאול אתכם. הגיעה השעה שבה אהבתי, שהיתה עד כה במצב של “אני ישנה וליבי ער”, האהבה לא רק של ליבי אלא של כל כולי, מוכנה כעת להתעורר. אכן הנכם מוזמנים לעורר אותה. “התעוררי! התעוררי! כי בא אורך, קומי אורי”. “עד שתחפץ” הושבעתם שלא לעורר את האהבה, אך כעת אתם מוזמנים ומצווים לעוררה.
וכבר היה לעולמים, בתחילת תקופת בית שני, שפקד ה’ את עמו, וקיבלנו את בשורתו מפיו של כורש “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”, שאכן הגיעה עת הגאולה. ולעת כזו, צריך לעורר את האהבה שהיתה רדומה שבעים שנה.
איך מעוררים את האהבה? הן הגמרא עצמה הגדירה זאת! כפי הדרך שהושבענו שלא לעורר את האהבה, כעת היא היא הדרך כן לעורר את האהבה. עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, שלושת הדברים האלו, שעד כה הושבענו שלא לעשותם, הם אלו שכעת אנו מצווים לבצעם, וכל זה כדי לעורר את אהבת ה’ אלינו שיחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.
אבל, וככל שנתבונן בעניין הדבר יותר יכאב, בזמן כורש, עם ישראל פספס את השעה. דורש ריש לקיש במסכת יומא (דף ט:): ‘”אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’- אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”. מהי טענת ריש לקיש? הטענה היא שעם ישראל “לא עשה עצמו כחומה”- לא עלו כולם “יחד ביד חזקה”. לא עוררו את אהבת ה’ כפי איך שה’ מעוניין שיעוררו את אהבתו, שזה עליה בחומה. ואי העליה בחומה אז, גרמה לסיבוך נוראי בתקופת בית שני, שנמנעה השכינה מלשוב ולשרות בו.[3]
*
זכה דורנו, ששוב נשמע את הקריאה האלוקית “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”. אמנם שמו של הגוי שאמר זאת לא היה כורש כי אם בלפור, וכן הניסוח המדוייק של המילים היה שונה מעט, אך המהות היא אותה מהות. כבר צפה זאת הרמב”ן בשיר השירים בכתבו שעתיד הקב”ה לגאלנו ברשיון האומות כגאולת כורש בזמנו, וכן כתב הרד”ק לפרושו בתהילים קמו-ג, ובמלכים א ח-מט. ולרשיון האומות זה זכינו בחזקת ג’ פעמים: לראשונה בהצהרת בלפור, כאמור, בשניה בהחלטת האומות בסאן רמו על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ובשלישית בהחלטת האומות בתאריך המכונה כט בנובמבר בשנת תש”ח על הקמת מדינת ישראל. שלוש פעמים, שלושה פקידות, שלושה שיחזורים של הכרזת כורש. ואכן כבר אמרו כמה מגדולי ישראל, ובראשם ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל ה”משך חכמה” על התורה, ןה”אור שמח” על הרמב”ם), כששמעו על החלטת האומות בסאן רמו, שבזה סר פחד השבועות. הגיעה עת ה”תחפץ”, ופג תוקפם של השבועות. (הביאם מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ”ל במאמר שהתפרסם בספרו “מתוך התורה הגואלת” ח”ב עמ’ רפט ואילך.)
ואכן ניכרים הדברים במציאות. לא רק סימנים של גאולה יש כאן, אלא הגאולה בעצמה. לפני כמאה ועשרים שנה, כשרק “הניצנים נראו בארץ”, רק העליות הראשונות הגיעו, צריך סימנים לדעת האם תחילת עלייתם של ישראל לארצם , תחילת קיבוץ גלויות הוא זה שעליו דברו הנביאים, או דבר חולף ולא קבוע, כפי שהיה בכל שנות הגלות, שמעת לעת נתקבצו מעט יהודים לארץ ישראל, אך לא התפתח מזה עליה של מליונים. ואכן, קיבלנו סימן. דורשת הגמרא במסכת סנהדרין דף צח. “ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה. שנאמר ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא'”, ופרש”י שם “כשארץ ישראל תתן פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה”. קיבלנו סימן. ארץ ישראל החלה לתת פרותיה בעין יפה, וזהו סימן שקרב הקץ, סימן לכך, שהניצנים הראשונים של העליה לארץ, אינם דבר החולף, אלא תחילת ביאתם של כל נדחי עם ישראל לארץ ישראל. סימן לכך שעם ישראל קרב לבא.
לזה נזדקקנו בשעה שהיה ספק, והיה צריך סימן. אך כעת, אחרי שחלק ניכר מעם ישראל כבר בא לארץ ישראל, אין צריך סימנים. הן זוהי הגאולה בעצמה. כשהתנבאו הנביאים על הגאולה, ראשית דבר הם הגדירו אותה בקיבוץ גלויות. “ושב ה’ את שבותך וקבצך”. וכשדבר זה מתקיים, בשעה שה’ מקבץ נדחי ישראל, קיבוץ הגלויות אינו רק סימן לכך שהגאולה קריבה, אלא הוא הגאולה בעצמה. אתחלתא דגאולה של קיבוץ גלויות.
בזמן עזרא, האות משמיים שהתחילה הגאולה היה הכרזת כורש. הגאולה עצמה התקימה בזה שעלו לארץ 42,360 יהודים. כעבור שנים ספורות הם בנו את חומת ירושלים, ואף את בית המקדש. כך גם לדידן: האותות משמיים שהגיע זמן הגאולה הם החזרות על הכרזת כורש, וכן סימני הגמרא על הקץ המגולה. אך הגאולה בעצמה היא קיבוצם של מליוני יהודים לארץ ישראל- עשרות מונים מאלו שעלו בימי עזרא, הקמת מדינת ישראל, שחרור חבליה של א”י מעול זרים והשבתם לרשותנו, ובע”ה נבנה גם את בית המקדש. אחרי שהולכים ומתקבצים הגליות, אין צורך בסימנים. זוהי הגאולה בעצמה.
ולעת כזו, עת שה’ קרא לעמו ישראל להיגאל, עת שרואים את הגאולה מתקיימת בפועל, עת ה”תחפץ” היא. עת שה’ חפץ לגואלנו. והיא העת להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו- אהבה שהיתה רדומה, מוסתרת וחבויה במשך כאלפיים שנה, וכעת הגיעה השעה להעירה ולעוררה.
ואיך מעוררים את האהבה? הן הגמרא הגדירה זאת: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. את זה ה’ שואל מאיתנו. את זה ה’ רוצה שנעשה. וזהו הדבר החשוב ביותר לעשות בדורנו.
[חסרים הערות שוליים.]