Claude Introduces Our Old ‘Greenwashing’ Post

Find the article itself over here…

The Central Argument

The piece is essentially a Rothbardian shrug at environmentalist outrage over greenwashing. The author’s thesis: businesses are amoral demand-satisfiers. They didn’t create environmentalist ideology; they’re just monetising it like they monetise every other passing craze — tobacco, communism, tulips, Mussar. Greenwashing isn’t corruption of capitalism; it is capitalism, doing exactly what it does; customers don’t want the truth, or they don’t know what they want yet.

Key moves the author makes:

Against Rand: The opening salvo is a rebuke of Ayn Rand’s romanticisation of businessmen as conscious philosopher-heroes. The author’s view is sharply demystifying — businessmen have an unteachable practical knack, don’t understand economics, and couldn’t care less about “what money represents.” This is very Rothbardian: no heroic capitalist class, just actors responding to price signals.

The demand problem: The author raises the Yetzer Hara / Nisayon framing (the evil inclination / test) for the question of whether businesses worsen culture or merely capitalise on pre-existing demand. His conclusion leans toward the latter — if demand is already there, the supplier is neither helping nor hurting. This is a classically libertarian deflection of moral responsibility away from the producer.

Against regulation: His response to critics demanding tighter enforcement is crisp and characteristically iconoclastic — why not private certification, like hechshers? The analogy to kosher certification is a clever and characteristically Jewish move: the market already invented this, it’s called kashrus, you don’t need the FTC (at some price, anyway!).

The Feiglin quote: “A small-time criminal breaks the law. A medium criminal bypasses the law. A major criminal perpetrates his crime by means of the law.” This is the rhetorical apex of the piece — regulatory capture as the real greenwashing story. The bottled water industry example follows: “pure, untouched water” legally redefined to permit sugar additives. The target isn’t the dishonest marketer; it’s the state that launders corporate fraud through legislation.

On the “Seven Sins”: He subverts the “sins” as consulting advice for business…

The voice and method

The piece is written in the author’s signature style: short punchy paragraphs, rhetorical questions, strategic italics, dry wit. The Wikipedia excerpts serve as a foil — the author uses mainstream framing as a punching bag to demonstrate how statist assumptions are smuggled into seemingly neutral language (“lax enforcement compounds the problem” — he catches the moral hazard implication hiding in the word “compound”). Very sharp reading.

What the author is not saying

He’s not defending greenwashing as admirable. He’s deflating the moral panic around it. The implicit message: if you want honest environmental labelling, build a private certification market. Stop demanding that the state fix problems the state’s own regulatory apparatus helps create.

Claude also found me a parallel to “customers don’t want the truth” I had never heard before:

Akerlof and Shiller’s Phishing for Phools (behavioral economics) explicitly argues that markets efficiently supply manipulation because manipulation is demanded, although they’re alarmed by this and therefore call for State intervention.

Find it here…

נגעים בארץ ישראל – ברכה, הנוחות המדומה בגלות – קללה

הבשורה שבצרעת – השגחת ה’ הגלויה בארצו!

יום חמישי, כ”ט ניסן התשפ”ו
שתי הפרשות שלנו עוסקות בדינים המורכבים של טומאה היוצאת מגופו של אדם, אשר מבחינות מסוימות חמורים דיניה אף יותר מדיני טומאת מת, כאשר הצרעת ‘זוכה’ ללא היכר להתיחסות הרחבה, המקיפה והמפורטת ביותר. צרעת זו, כך למדונו רבותינו, אינה ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל. ממעשה מרים למדו רבותינו, כי עיקר סבתה הוא עוון לשון הרע (אמנם בגמרא בערכין טז. ובעוד מקומות מנו שבעה דברים, והמדרש בויקרא רבה אצלנו מונה עשרה), אך הכל מסכימים, כי אין מדובר במחלה פיזית, כי אם במהלך השגחי מאת ה’, וראוי מאד לקרוא את דבריו המאלפים של הרמב”ם בסוף הלכות טומאת צרעת, שם הוא מתאר את תהליך החטא ועונשו.
ולנוכח האמור, קשה במיוחד הלשון שבתחילת פרשת נגעי בתים – “כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם” (יד לד). הפתיחה נשמעת חגיגית – כי תבואו אל ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה – אתה קורא את תחילת הפסוק ומצפה לשמוע כאן ברכות על שפע ועושר, דגן, תירוש ויצהר, נצחונות על אויבים וכל מה שמוכר לנו מהברכות שבתורה. ובכלל – מה הקשר בין צרעת לארץ ישראל, ועוד תוך הדגשה כי מדובר בארץ אחוזתנו? יש לציין, כי הדברים אמורים כאן דווקא בהקשר לצרעת הבית, אשר באמצעותו אנחנו נאחזים בארץ, ולא בשאר סוגי הצרעת, הנוגעים בגופו של אדם או בבגדיו המיטלטלים עמו. מה קושר את צרעת הבתים לארץ, ומדוע לשונה של התורה מורה לנו לכאורה על ברכה הטמונה כאן? (וכפי שמבאר הרא”ם על פרש”י, שהיה צריך לכתוב “נגע צרעת כי יהיה” כפי שנכתב בצרעת הגוף, ומשינוי הלשון ל”ונתתי נגע צרעת” למדים שזו ברכה).
חז”ל בעינם החדה הרגישו בתמיהה הזו, ורש”י על הפסוק מביא את תרוצו של רבי שמעון בר יוחאי  – “בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע – נותץ הבית ומוצאן”. מה באו ללמדנו, וכיצד מתקשר הדבר דווקא לנגעי בתים ולאחיזתנו בארץ?
אין זאת אלא, שהנגעים אכן באו לאותת לנו לשפר את מעשינו, והיא עצמה הברכה העצומה שזכינו לה בארץ. הקשר שלנו עם בורא עולם הוא קשר חי, קשר שדימתה אותו תורה לקשר של אב ובן, של מלך ועבדים, והנביאים אף העמידו אותו על מערכת יחסים של איש ואשה, כאשר הביטוי הנפלא ביותר לכך הוא שיר השירים. כל צורות הקשר הללו הן צורות של יחס חי, הלקוח מחיינו האנושיים, בניגוד לתפיסות הפילוסופיות היווניות, אשר רוקנו את השכל העליון בו האמינו מכל משמעות לחיי היום-יום, ועל-ידי ההפשטה המוחלטת – הובילו את הדרך לאתאיזם שהרס את העולם הן מבחינה מוסרית, וכתוצאה מכך – אף מבחינה פיזית. קשר חי בנוי על אהבה, כמובן, אבל יש בו גם תוכחה, ענישה, יסורין, כפרה ותשובה. קשר חי – יש בו מערכת שלמה של כל הביטויים האנושיים המגולמים ביחסי אנוש. בורא עולם ברא אותנו כבני אדם עם כל המעלות והמגרעות שלנו, ובאופן הזה דווקא בחר להנהיג אותנו. ועם עמו בחירו הוא הקים מערכת יחסים אינטימית, קרובה, של דבקות ואהבה, אך גם עם דרישות, ציוויים, עונשים ותוכחות – הכל מתוך מטרה להגיע לדבקות השלמה של השכנת השכינה במלואה בארצנו, ויותר מכל – בבית אותו אוה שנבנה כמשכן עבורו.
זהו עומק המשמעות של הברכה שבצרעת! הדברים שהובאו ברש”י אינם אלא ביטוי מוחשי למהלך הזה. כשאנו נמצאים בארצנו, כשאנו יושבים בבתים שבאמצעותם אנחנו נאחזים בה – אנו עלולים לחטוא. וכאשר אנו חוטאים, ה’ ברחמיו עלינו וברצונו להביא אותנו אל השלמות – הוא מעניש אותנו בצורה המוחשית ביותר. וכאשר אנו מקבלים את הדין באהבה ומקיימים את הציווי לנתוץ את הבית המנוגע – אנו מוציאם מטמוניות, כי כבר נטהרנו מהחטא, ועל-ידי כך אנו שבים למקומנו הטבעי כבניו אהוביו של מקום.
כל זה חסר לנו בגולה. כל זה חסר לנו כאשר אין מקדשנו עומד על מכונו. ההשגחה הצמודה עוזבת אותנו, ואנו חיים את חיינו הארציים, החומריים, מתוך ריחוק מה’. רבים הם אלו, שחושבים שזה יותר קל. אף אחד לא רוצה משגיח על הראש, יותר קל כשלא חוטפים נגעים ומכאובים על כל מיני חטאים. אבל זה בדיוק האסון הגדול – להתרחק מה’ ולהיות כגויי הארצות, להתנהל תוך ניתוק הארץ מהשמים, לחיות את החיים הרגילים, האפרוריים, בלי הקשר לבורא עולם, שעשה אותנו לעם.
לעיתים זה משלה. לעיתים, חושבים שזה יותר קל. פחות מחויבות, פחות תחושת אחריות, פחות עונשים, יותר חופש. אולם על ההסתכלות השגויה והרת האסון הזאת כבר צווח הנביא – “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן” (יחזקאל כ לב). הריחוק מהארץ ומהמקדש יכול רק להעניק אשליה של חיים נוחים. אך האושר האמיתי טמון דווקא בקשר החי, הקרוב, האינטימי עם בורא עולם. אם נבין את הברכה הטמונה ב”ונתתי נגע צרעת בארץ אחזתכם”, אזי נזכה גם לברכה שהעניק יצחק ליעקב – “וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ” (בראשית כז כח-כט).

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

למי אכפת?! – הנה ההמנון החילוני

מה איכפת לציפור

חנוך לוין

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה איכפת לו לעץ,

מה איכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לעץ,

מה איכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לים,

מה איכפת לציפור שהים הוא עמוק.

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק,

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.

תורת אשכנז ותורת ספרד\מזרח\וכו’: מי זו אהליבה ומי זו אהלה

להלן ציטוט [עיין בפנים!] מדרשת הרב מאיר מאזוז זצ”ל:

אם באו להגיד שפסקה תורה, אני יכול להגיד להם: רבותי, פסקה תורה לפני כן באשכנז! בשנת חמשת אלפים ק”ט (זו היתה שנת המגיפה השחורה) פסקה תורה באשכנז. במשך מאה וחמשים שנה לא היו כמעט גדולי תורה. ומישהו בדק ומצא שתקופת “הראשונים” נמשכה בספרד עד הגירוש ובאשכנז עד שנת ק”ט וזהו. זו הסיבה שכמה וכמה דברים נשכחו. אני שכחתי להביא כאן ספר תולדות אדם שלומדים בו בכל הישיבות. תולדות אדם הוא ספר תולדותיו של הגאון רבי זלמן מוילנא, תלמידו של הגר”א. בפרק ב’ או בפרק ג’ בהתחלה מעתיק מספר שני לוחות הברית. אמר: עיני זלגו דמעות לראות למה אנחנו לא לומדים תורה בצורה מסודרת כמו אחינו הספרדים.

לקריאת הכל…