אנטי-ציוני = כופר בבריתו של אברהם אבינו
פרשת לך לך – התוכן הפנימי של ברית המילה
יום חמישי, ח’ מרחשון התשפ”ו
ברית המילה היא ללא ספק המצוה שזכתה להתקיים על-ידי יותר יהודים מכל מצוה אחרת במהלך כל הדורות, ולהוציא קומץ קטנטן והזוי – אין יהודי, ולו הרחוק ביותר – שנמנע מקיום מצוה זו, על-אף הכאב הפיזי וחוסר ההגיון האנושי שבדבר בעיני מי שאינו מאמין בה’ ובתורתו. מדובר גם באחת משתי מצוות העשה היחידות, שהעובר עליהן חייב כרת, והמשנה הפליגה בגודל ובחשיבות המצוה, באמרה שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (נדרים לא.), והתנאים שם ממש יוצאים מגדרם בתארם את כל ההיבטים היחודיים של מצוה זו. ולא נחה דעתם של רבותינו, עד שקבעו בגמרא, שצריך להקדים בברכת המזון ברית לתורה, משום שעל ברית המילה נכרתו שלוש עשרה בריתות, ועל התורה רק שלוש בריתות (ברכות מח.).
דבר זה אומר כבר דרשני, שהרי על חשיבותה של התורה אין צורך להכביר מלים, כי הם חיינו ואורח ימינו. כיצד יתכן, שמצוה כלשהי – שאינה אלא חלק מהתורה – תחשב לגדולה יותר מהתורה עצמה, ולו מבחינה מסוימת? אלא שכאן טמון סוד גדול, והוא שהתורה הנתונה לנו אכן מסדירה את מערכת החיים של האומה ושל היחידים וקובעת לנו את צורת היחס שלנו עם בורא עולם בכל פרט ופרט, אולם המסגרת לקשר הזה שלנו אתו נתונה בברית שכרת ה’ עם האבות.
לכל אורך חומש בראשית, התורה מובילה אותנו לקראת הקמת העם הנבחר לה’, שימשיך את היעוד של אדם הראשון, אחר שהאנושות כולה סטתה מדרך ה’, עד שנתחייבה כליה במבול. מאז, חיפש ה’ איש כלבבו להקים ממנו עם סגולה, אשר יהיה אור לגויים ודרכו תשוב האנושות ליעודה. אברהם אבינו נבחר ליעוד הזה, ומרגע זה שוקד ה’ על הקמת הברית אתו.
מהי הברית? לכל אורך החומש, מדבר אתו ה’ על שני דברים – על הזרע שיצא ממנו ועל הארץ המובטחת לזרעו, בה יקימו את חברת המופת האנושית – “כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו” (בראשית יח יט). נתינת התורה, לעומת זאת, אינה מוזכרת בכל חומש בראשית, ואף לא בתחילת חומש שמות כאשר ה’ מבטיח לגאול את בני ישראל ממצרים, מלבד רמז מסוים למשה, באמרו “תעבדון את הא-להים על ההר הזה”. זה לא משום שהתורה אינה חיינו ואורח ימינו, חלילה, אלא משום שהתורה היא הצורה המעשית של קיום הקשר בינינו לבין בורא עולם. אך הקשר עצמו, התוכן, המהות של הברית – הוא הבטחת הארץ לזרע אברהם, יצחק ויעקב.
הנביאים דימו את הקשר בינינו לבין ה’ כקשר שבין בעל לאשה, אז ארשה לעצמי להשתמש בדימוי כדי לשבר את האוזן. בית אינו יכול להתקיים בלי שורה ארוכה של מטלות וחובות – מי מביא פרנסה, מי מגדל את הילדים, מי דואג לנקיון הבית, מי מבשל, מכבס וכן הלאה. מסכת כתובות דנה בחיובים של כל אחד מהצדדים. אולם נישואין הבנויים רק על חובות וזכויות – אין להם קיום. חייב להיות קשר פנימי, קשר מהותי בין הבעל לאשה, ואחר שקיים הקשר – החובות והזכויות נובעות ממנו, וקיומן הוא קריטי לקיום הבית. אחר שנעשינו לעם, התורה היא חוקת האומה ועלינו לשקוד עליה כדי לעבוד את בוראנו על הצד הטוב ביותר. אולם מהות הקשר הוא עצם הברית, והברית נכרתה עם אברהם אבינו וזרעו.
מהו תוכן הברית? רבים ישיבו, כי מדובר בכריתת הערלה, אולם עיון בפסוקים מלמד שאין הדבר כן. נקרא את הפסוקים (יז ד-ח) –
“אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם. וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ. וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ. וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ. וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים”.
זהו תוכן הברית – שה’ יהיה לנו לא-להים ונחיה לפניו בארץ כנען, אותה ינחיל לאברהם ולזרעו. כעת עוברת התורה לחלק שלנו בברית (שם י-יא) –
“זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר. וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם”.
ראוי לשים לב למונח ‘אות ברית’. מילת הערלה אינה אלא אות, סימן, לתוכן של היותנו עבדי ה’ ושל הברית שכרת עמנו לתת לנו את הארץ שנעמוד בה לפניו. ומבאר המלבי”ם על הפסוק כיצד יהיה זה לאות –
“עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה שתמול את הבשר שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זה יהיה אות הברית, אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה’ עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ”ז נכלל במ”ש ביני וביניכם”.
נמצאנו למדים, כי היסוד לכל קיומנו כאומה היא הברית שכרתנו עם בורא עולם על ירושת הארץ, ועל זה אמרה הגמרא, שכרתנו שלוש עשרה בריתות. תורתנו הקדושה, עליה כרתנו שלוש בריתות עם בורא עולם, היא צורת הקיום המעשי של הברית הזאת לדורות עולם, ואילו מילת הערלה היא האות לקיום הברית.
בימים אלו, בהם מכחישי הברית רודפים את לומדי התורה הקדושה ומנסים לכפות עליהם אורח חיים המנוגד לקיום הברית, ראוי במיוחד לשנן את היסודות הללו. ואנחנו, קהל יראי ה’, חייבים לדעת, שלצד ההתנגדות הנחרצת לנסיונות החילון וכפית הגיוס לצבא המתנהל בניגוד גמור לצורת החיים התורנית אליה אנו מחויבים – אל לנו לשכוח, שמהות הברית היא אכן ירושת הארץ לזרע אברהם הדבקים בדרך ה’. על-כן מחובתנו לא רק להתנגד למתווה הקיים, שנועד לבולל אותנו בחברה החילונית, אלא להעמיד צורה מתוקנת של מדינה על-פי תורה עם צבא על-פי תורה, אשר רק יוקיר ויעריך את התורה ואת לומדיה ויעמיד את נאמני הברית עם ה’ בראשו כדי להנחיל ערכים תורניים אמיתיים בקרב כל החיילים ומכח זה לנחול את הארץ ולמגר את האויבים הקמים עלינו לכלותנו.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או