עלון ק”ק אושטרייך 33: אלול עשי”ת
Reprinted with permission.
Month: September 2025 – ח׳ בתשרי תשפ״ו
משמרת מתולעים: מדריך זהירות לסכך
להורדת מאגר הקישורים “משמרת מתולעים” ניתן להוריד כאן.
– המאגר מתעדכן מעת לעת.
A Selection of Gun Safety Rules (Various Sources)
The Rules of Gun Safety
By JPFO.
November 8, 2021
Safety with firearms is paramount and something to be taken seriously by everyone. New gun owners would be well advised to study, learn and implement the rules and those who are long time gun owners should avoid complacency and continue to strictly follow the rules at all times.
The following is a selection of safety rules from various sources and while nomenclature may vary, the basic message is the same and applies to ALL firearms from small pocket pistols all the way up to high velocity rifles. You cannot call back a bullet once sent. Safety is a mind set.
NRA GUN SAFETY RULES:
1. ALWAYS_ keep the gun pointed in a safe direction.
2. ALWAYS_ keep your finger off the trigger until ready to shoot.
3. ALWAYS_ keep the gun unloaded until ready to use.
Know your target and what is beyond.
The late Col Jeff Cooper’s four rules:
1) – All guns are always loaded, and should be treated as such
2) – Never point a gun at anything you do not wish to destroy
3) – Keep your finger off the trigger until ready to shoot
4) – Know your target and what is beyond.”
National Shooting Sports Foundation:
GENERAL FIREARM HANDLING
• Treat every firearm as if it were loaded.
• Keep the muzzle pointed in a safe direction.
• Keep your fingers off the trigger. Don’t rely on your firearm’s “safety” device.
• Keep the firearm unloaded when not in use.
דוד שוקן ‘מצטרף’ לקריאה שלי לכריתת ברית לאומית חדשה
מזכיר את הכתבה שלנו שלשום:
קריאה למעמד קבלת התורה מחדש בשבועה
והנה כתבה נרגשת, מעין הרהור תשובה – לפי הגרסא שרץ ברשת (כנראה ההדגשות אינם במקור):
*תחושת השייכות שלי לעם והארץ, למשפחה וברית הילדים – עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי*
דוד שוקן
הארץ ‘דעות’, 21 בספטמבר 2025
כשהייתי בן 11, פרצה מלחמת המפרץ.
חודשיים אחר כך ראיתי מבעד לחלון חדרי בירושלים מחבל ערבי רוצח בדקירות סכין את שכנתי, חיילת צה”ל.
אחותי, שהיתה מתנדבת במד”א, ניסתה להחיות אותה, ללא הצלחה.
כמה שנים לאחר מכן, בתום לימודי בתיכון, גוייסתי לצה”ל.
היה לי פרופיל נמוך,
ואחרי קורס מש”קי שלישות שמו לי רובה ביד ושלחו אותי לשרת ליד בית אל.
מצאתי את דרכי החוצה דרך הקב”ן.
בשנה שיצחק רבין נרצח, אחרי שחרורה מצה”ל,
אחותי השנייה צפתה *שישראל לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית,*
ולכן לא ראתה סיכוי לחיים נורמליים במדינה,
*ועזבה לאנגליה.*
אני הוצאתי דרכון גרמני
ונסעתי ללמוד בהולנד. אחרי הלימודים, וכמה שנים שבהן עבדתי בסין, חזרתי לארץ.
בהמשך הכרתי את בת זוגי והחלטנו להקים משפחה.
אמרתי לה *שאני דור רביעי לגברים גרושים,*
ושהדרך היחידה שאוכל להבטיח לה שלא נתגרש — *היא שלא נתחתן*.
אבא שלי, שנכווה משותפות שכשלה ומגירושים מאמי, לימד אותי ששותפות טובה היא כזו שביום שמקימים אותה יודעים מראש גם איך מפרקים אותה.
אז במקום חתונה ערכנו הסכם וקבענו תאריך יציאה שנתי שבו אנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו עדיין אוהבים ואם אנחנו ממשיכים לעוד שנה.
על פי חוקי הז’אנר עברנו לפרדס חנה,
למדנו ללכת יחפים, בחרנו בלידת בית במקום לידה בבית חולים,
וסירבנו לחסן את הילדים
*ולעשות להם ברית מילה.*
בחודשים שלפני 7 באוקטובר
הסתובבנו *באירופה*
וחיפשנו מקום שבו נוכל לחיות חיים נורמליים —
*בלי לכבוש עם אחר, בלי לממן חרדים,*
בעלויות סבירות ועם אפשרות להעניק לילדנו שקט נפשי.
חשבתי שהדבר היחיד שקושר אותי לארץ זו הדאגה לאמא שלי ולמפעל המשפחתי — עיתון “הארץ”. לכן חיפשנו מקום קרוב לשדה תעופה, כדי שאוכל להיות “על הקו”.
חיים שכאלה.
*הטבח בעוטף* תפס אותנו במהלך ביקור בלונדון.
הטיסה חזרה ארצה בוטלה
ופתאום היינו פליטים. חבר מדנמרק הזמין אותנו אליו. ארבעה שבועות גרנו בדירת החדר הקטנה שלו ברובע של זרים בקופנהגן.
ברחוב למטה דיברו בעיקר ערבית.
מצאנו את עצמנו בעיר זרה,
קפואים (בלי בגדים מתאימים),
מחכים שהמלחמה תסתיים. השבועות חלפו, נדדנו מפה לשם,
ובסוף התמקמנו בקהילה הישראלית בגואה, הודו.
חזרנו אחרי שנה ונחתנו היישר להלוויה של חמי.
בשבעה ביקשו ממני להצטרף למניין. אמרנו קדיש ואני מצאתי את עצמי עם כיפה על הראש, תוהה מה לי ולזה, מה לי ולכל האבק, הגסות והכיעור כאן בארץ. לאן נעלמו עצי הקוקוס, המחירים השפויים והשלווה של גואה?
אלא שבשבועות הראשונים אחרי שובנו,
התעצם מאוד תהליך שהתחיל אצלי בשנים האחרונות והסיט את נקודת המבט שלי. *הרגשתי שתחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי.*
המלחמה, חוויית הניכור באירופה, הבגדים החמים *והעזרה שקיבלנו בבתי חב”ד,*
התלישות של הקהילה הישראלית בגואה,
החזרה ארצה למסגרות החינוך, לקהילה,
לעברית
— ותחושת ההקלה שכל אלה נסכו בי
— גרמו לשכבות עבות של כעס, התנשאות וריחוק להתקלף ממני. הדברים שפעם נראו לי מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים.
לאט לאט הבשילה בי ההסכמה להכיר, מתוך בחירה,
בזהות שלא אני בחרתי.
על אף המורכבות והבעיות הקשות, האמת היא, שאני יהודי וישראלי וזה העם שלי וזה הבית שלי.
פתאום זה היה ברור.
זהו, אני לא נאבק בזה יותר.
שמתי לב *שעד עכשיו ראיתי את רוב הקשרים שלי כחוזים על תנאי,* עם נקודות יציאה ברורות.
ראיתי את עצמי כאינדיבידואל אוטונומי, *שבוחר לחתום על חוזים עם אחרים רק כשהם משרתים אותי.*
אולי זה עובד בחלק מהאינטראקציות, אבל כשזה נוגע לדברים החשובים באמת — *זוגיות, הורות, השייכות שלי לעם ולארץ — זה לא מספיק. שם אני צריך ברית, לא חוזה.*
ברית בשבילי זו הכרה פנימית שאני לא שלם לבד, שאני חלק ממשהו גדול יותר.
אפשר להיכנס לברית מתוך בחירה, אפשר להיוולד לתוכה — הנקודה החשובה היא,
שהברית אינה תלויה במה שהצד השני עושה או לא עושה.
למעשה, בברית אין באמת “צד שני” — יש בה “אנחנו” שמורכב משני חלקים או יותר. לכן גם אי אפשר “להפר” ברית, המילה הזאת שייכת לעולם של חוזים. קשר בין אב לבן, למשל, הוא קשר כזה — הוא פשוט קיים, לא תלוי בדבר.
ה”אנחנו” לא דורש מאנשים להיות זהים, להפך, הוא יכול להחזיק בתוכו המון סוגים של אנשים וקבוצות, גם כשהשונות ביניהם קיצונית. בחברה הישראלית המסוכסכת יש כאלה שאומרים “אנחנו” ומתכוונים באמת לכולם, יש כאלה שאומרים “אנחנו” וחושבים רק על עצמם, ויש כאלה שרק מהמילה “אנחנו” מתחילים להתגרד.
*ברגע שכרתתי ברית עם הארץ והעם בישראל,*
האבק, החלודה, הסטיקרים על הקירות וחוסר היעילות בנתב”ג נהפכו לשלי
בהשקפת העולם הליברלית, שנולדה מתוך שאיפה ראויה לשחרר את היחיד מכפייה, ניצול ושעבוד, יש קושי מובנה עם מושג הברית, מפני שכאשר *האידיאל הליברלי* נמתח עד לקצה,
*הוא מכשיל את עצמו:* בשם השחרור, הוא מנתק את האדם מכל קשריו החברתיים, ובסופו של דבר מותיר אותו בודד וחלש. אם מה שמקודש הוא היחיד האוטונומי, כל “אנחנו” נתפש כאיום, וכל הקשרים, במיוחד אלה שלא נוצרו מתוך הסכמה מפורשת — כמו המשפחה, הלאום והמסורת — מעוררים חשד ונתפשים כמסוכנים.
כתוצאה מכך מתרחשים במקביל שני תהליכים:
– האחד הוא פירוק הברית המשפחתית:
אחוזי הנישואים צונחים, מספר הילדים קטן ואחוזי הגירושים מזנקים.
– השני הוא פירוק הברית הלאומית, המתבטא בין היתר בטרנד של הוצאת דרכונים זרים, שאיננו רק פתרון פרקטי אלא הצהרה רעיונית: אם המדינה “הפרה את החוזה”, אין סיבה להישאר.
התודעה המנחה היא תודעה חוזית: לשמור על אופציות פתוחות, לוודא נקודות יציאה זמינות, ולבטל את החוזה ברגע שהעסקה כבר לא משתלמת.
מסביבנו הרבה זוגות מתגרשים עכשיו, והרבה אנשים עושים רילוקיישן,
ויש לכך סיבות: המצב הבלתי נסבל בעזה, החטופים, ההרוגים, המלחמה האינסופית, הנטל הביטחוני והכלכלי הכבד, המציאות הכל כך קשה בחיי היום יום במדינה הקטנה והשורדת שלנו. כל אלה מפרקים אנשים, משפחות, ואת החברה כולה. גם פריבילגים כמוני אינם חסינים בפני גלי הצונאמי שהמציאות מנפצת על ראשינו.
אבל האמת היא, שלפרק משפחה או להתנתק מישראל זה יותר קל להגיד מאשר לעשות. כשהורים מתגרשים, הילדים תמיד נשארים משותפים ואי אפשר באמת להתנתק. והישראלים שחיים שנים בחו”ל בדרך כלל עדיין מתעדכנים באדיקות על המתרחש כאן בארץ.
קשה לי לדמיין את עצמי גוזר את הדרכון הגרמני או נכנס בשערי הרבנות, ועל ברית המילה הבנים שלי כבר יצטרכו להחליט בעצמם. אבל ברגע שבו כרתתי ברית עם הארץ והעם — האבק, החלודה, הסטיקרים על הקירות וחוסר היעילות שפגשתי בנחיתה בנתב”ג נהפכו לשלי. נוספו להם, על אף כל מה שעוד יש לבנות ולתקן, פליאה מכך שהמדינה הצעירה שלנו הצליחה לבנות שדה תעופה כה מפואר בזמן כה קצר, ומכמה יופי, גיוון וצבעוניות יש בישראליוּת.
אנחנו נמצאים עכשיו באחת התקופות הקשות בתולדות המדינה. הקיטוב החברתי עצום, והוא נע בין תחושת חורבן פיזי ופשיטת רגל מוסרית, לבין תחושה של גאולה ניסית ובניין בית שלישי. רק חידוש הברית עם העם שלנו, על קטביו השונים וכל מה שביניהם, יאפשר ריפוי פנימי ובהמשך תקווה לשלום עם שכנינו. רק תודעת ברית תאפשר לנו לצלוח את האתגרים העצומים וההכרעות הגורליות העומדות בפנינו.
בזמן הזה אני שואל את עצמי,
האם אני מוכן להילחם על הקשר, או שאני עסוק כל העת בהאשמה ובביקורת מפרקת ומאיים בנטישה?
האם אני מאמין שאפשר להשתקם, או שאני מחפש את הטוב המיוחל שמחכה לי ביום שאחרי הפרידה?
האם אני מבקש להכניע או למחוק את המחנה השני, או שאני מבין שהוא חלק ממני ומחפש דרכים להתקרב?
האם אני כאן בארץ בחוזה עם תנאים, או בברית?
למה אין לנו מנהיגות? – אסתר קמרון
ב”ה
אסתר קמרון
למה אין לנו מנהיגות?
במשך חיים כבר לא קצרים, היו לי כמה ידידות שלקו במחלות נפש. כנראה הן ראו בי קרובת רוח, אף על פי שלמדתי לתפקד פחות או יותר כשפויה. לאחרונה ישבתי עם אחת מהן בבית קפה. היא אמרה לי:
“עם ישראל מתפרק כי הוא עם ואיננו אומה”, והסבירה, כי “אומה” לשון “אם”. ולקראת סוף שיחתנו היא אמרה לאיזו אמירה שלי “אָמֵנָה”, והסבירה: “‘אמן’ זה ‘אם’ ונו”ן, שזו אמא בינה, חמישים שערי בינה”.
“מעניין”, אמרתי. “בספר ‘קול התור’ נאמר, שמשיח בן יוסף ישרוד בעזרת ‘אנשי אמנה'”.
“לא יהיה משיח”, היא אמרה. “השכינה, היא תהיה המשיח”.
“אבל”, אמרתי, “מישהו יצרטך להכיר בשכינה. לתת את הדוגמה”.
היא לא קיבלה את זה, ואני לא ניסיתי לשכנע. אמרנו זו לזו “חזק” ונפרדנו.
וחשבתי על ניסיונותיי, במשך השנים האחרונות, למצוא מנהיג.
זה התחיל בזמן ההתנתקות. שהיתי אז בחו”ל, הייתה לי עדיין אמביוולנטיות לגבי מפעל ההתנחלות ורעיונות “משיחיים”. אבל בהתנתקות היה נדמה לי, שרק מי שהיו לו הרעיונות כאלה נשאר שפוי וראה את הנולד. כל האחרים, אפילו “שומרנים”, שפעו אופטימיות. אמרתי לעצמי “אם יש רעיון, שכל מי שאיננו מחזיק בו יוצא מדעתו, ייכתן שרעיון זה אמת”. ואז שמעתי לראשונה על משה פייגלין וקראתי את ספרו “במקום שאין אנשים”.
עכשיו אני כבר רואה שתהיה לי בעיה. הדברים יישמעו כאילו אני אומרת לשון הרע על איש אחד, שנטפלתי אליו כי התרשמתי מכתיבתו. (וראיתי בו בן תורה שרוצה לגשת לבעיות המידנה באופן מעשי; האהבתי את אמירתו “מציאות – זהו השם החילוני של הקב”ה”.) אבל עיקר נושא התאוננותי הוא נוהג סטנדרטי לחלוטין – זאת הרי הנקודה — והשאר כבר ידוע לציבור. אני מבקשת מראש סליחה ממשה פייגלין, ומבטיחה לקורא, שאנסה לומר משהו חשוב, שלא יכולתי לומר בצורה אחרת. אולי הוא עוד יחשוב…
ובכן, אהבתי את הספר הנ”ל. הוא כתוב באופן חזק, וניתוחו את התהליכים שהביאו לגירוש נראה לי סביר מאוד. גם התרשמתי, שרבים וטובים ראו בפייגלין מנהיג.
אבל לקראת סוף הספר הייתה התפתחות שהדיאגה אותי, כשהוא סיפר שבשלב מסויים הוא ושמואל סאקט ראו צורך לפרוש מעבודתם ולהיעשות מנהיגים של התנועה במשרה מלאה. מן הרגע הזה, היה נדמה לי שהוא התעלם מלקחי ניסיונו ודן עצמו לכישלון.
כי מה ראינו בפרקים הקודמים של הספר? הוא, וכל אלה שמחו נגד ההתנתקות, נקטו בטקטיקה של “מרי אזרחי”, של הפגנות בלתי אלימות, כאלה שבארה”ב כנראה תרמו לשיחרור יהודי ברית המעוצות. אבל כאן, קבע פייגלין, השיטה הזאת לא עובדת, כי המשטרה איננה מכבדת את זכויות האזרחים כאשר דעות האזרחים אינן מתאימות לה. וגם התקשורת נשלטת בשמאל.
כבר שנים לפני כן הגעתי למסקנה, כי מול תשקורת העלולה להיות מודרכת על ידי כוחות הרסניים, יש רק דרך אחת: לגבש תנועה שבה יהיה תפקיד לכל אחד, חבורה שתגבש תוכנית עבודה ותשפיע דרך הקשרים האישיים של חבריה. בתוכניתו של יתרו ראיתי בסיס סביר להתארגנות.
ללא התארגנות של התומכים, פייגלין וסאקט יכלו בעצם רק להציג הצגות. להתראיין, להתעמת עם המשטרה. ולכתוב עוד. וכמובן, לאסוף תרומות. אבל: כל זאת אינה פוליטיקה, שלא לדבר על מדינאות. התנועה שנקראתה “מנהיגות יהודית” לא ממש המריאה.
ב-2010 פייגלין החליט להצטרף לליכו”ד, צעד העשוי להוביל רק לדילדול המטרות שלו. הוא ביקר בארה”ב כדי לגייס תמיכה, ופגשתי אותו שם. בשלב זה כתבתי לו שיר באנגלית (יש לפייגלין אנגלית מעולה). ב-2013, בהיותי שוב בארץ אחרי שהות ממושכת בחו”ל, תרגמתי את השיר כדלן:
“משה, משה”
“משה, משה!” — שמע קול ונפנה
על השביל הכהה שעוד החשיך
לפניו. מי קרא לו? לא בער
שום סנה בטווח ראיתו. אלא
עמדה לה שם אישה תמירה, מבוגרת
ממנו אולי שנות דור. “מי את?” אמר.
והיא במלוא הרצינות ענתה לו:
“אכיר ב’שרח’ כבשם שלי.
שרח בת אשר — כבר נפגשנו פעם.
אבל תחילה אני לך קראתי.
זה אתה, משה? אתה אמור להשיב
בקול חזק ‘הנני.'” “איזה מין
משחק זה?” הוא ענה. “אמנם גדלתי
עם שם ‘משה’ — כמו המון אנשים.”
“אבל הנך מנהיג לישראל,
ואם אינך משה, מנהיג אין לנו.
את תפקידי שלי לשחק התחלתי
תחת לחץ — לא חשוב. ואל תדאג:
לא אדרוש ממך נסים. רק להפגין
אותה תכונה, בה הצטיין משה
רבינו.” “את מתכוונת כנראה
לענוה.” “כן, לענוה. כי היא הדלת
דרכה תבונה תגיע לעולם.
אם תתאזר בה עוד חצי שעה
ותאזין למי שהאזינה
זמן ארוך, אוכל אולי להצביע
על אותה נקודה שבה סטית
מדרך המלך, ואיך תשוב אליה.
הלא אתה ציטטת: ‘במקום
שאין אנשים, השתדל להיות איש’–
אלא שלא רק איש אחד דרוש,
דרושים עשרה, עשרות עשרות,
רשת שלמה של משתדלים-להיות-איש
הקשורים באמונה ובאמת,
הפועלים בהתאמה וכל
אחד לחוד, עם הכלים שלו,
לפי אותם כללים שנמסרו
במשך הדורות מהר סיני
בידי אבות, להם לא הורה חשבון
חפוז לגשש אחרי התקוה
תוך השלכתה הצדה ואחיזה
באמצעי ניכור ואי-תקשורת —
הרבה שנים איבדת בכך,
אך כל שגיאה ניתן עוד לתקן
בעזרת מי שממנו זמן נובע.”
ואז, כמבקשת לקדם
לאיזו תגובה, פחדה ממנה,
“אמנם,” אמרה, “קראו רבים לדרך
שבאתי להורות לך עכשיו
לא מעשית ולא מציאותית.
אך על ‘מלחמת חלומות’ כתבת
כאילו לחלום יש השפעה.
מעשיות מותעית רק תפזר
עוצמה זורמת מרעיון נכון–
הלואי שכשלון אמצעי-השוא
ישיב אותך למחשבה על פעולות
הנובעות בעקביות מענינך,
מענין עם ישראל, תורת ה’,
ומדינה יהודית, החקוקה
בברית סיני, שבה בלבד חקוק
ציור עולם לאנושות כולה.
כבר היום תוכל לנקוט בצעדים
בהם תיפקוד המדינה הכסופה
ייראה: אירגון רגיש, מתוחכם, שקוף.
אתה הרי איש רוח, איש ספרות.
הלא תבנה על כוח יצירה?
דרוש לך קבינט. תוכל למלא
כבר עתה כל עמדה, וכל ממונה
יסביר איך יממש את תוכניתך
בתחום שלו. בכך תמשוך אליך
בוחרים רבים המעוניינים לדעת
מה ומי יקבלו, מלבד איש ישר
אחד. ולא יהיו בשורותיך
אלמונים — שלא ילכו לאיבוד
שום כישרון ושום מלת אמת.
גם הישמר מנטיית הוותיק
להתבצר בפני עצת הבא
לרגע. היזכר באותו אורח
הבא אליך במרגלות סיני
ואת המערכת שתוכניתה
שטח לפניך שקול היטב היטב.
אם לדבר הזה בכובד ראש
הקשבת, הוא ישמור עליך פן
תסמוך על חשבון-שוא שאינו מוביל
למטרה. הלא תורה תראה
תמיד, אם רק נצליח לשים לב,
אי-איזו דרך, בה להתקדם
למרות ימים גואים, שחקים קודרים.”
אמרה. והפנתה ראשה הצידה
לשביל שהתפצל שם. בענן מעליו
נצנצה איזו קרן — שמא עמוד השחר?
אתם רואים כבר, למה יש לי קרבה לאנשים לא לגמרי שפויים. כמבון, אינני שרח בת אשר, כפי שמשה פייגלין איננו משה רבנו. אבל יש דבר כזה: להיות קרואי בשם, כשה”מציאות” מדברת אלינו ודורשת ממנו להיות יותר ממה שהיננו. זה צריך להיות זמן כזה, לא?
שלחתי לו את זה וקיבלתי ממנו תשובה – שאיננו מבין בשירה. אז כתבתי לו את זה בפרוזה. האם הוא ענה לי? איני זוכרת.
פייגלין נבחר לכנסת, אבל שם לא יכול היה לעשות הרבה. ב-2015 הוא פרש מן הליכו”ד וייסד מפלגה משלו. ניסיתי שוב לכתבו לו שיר:
תגלנו
אַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו סָמַכְנוּ
לְהוֹבִילֵנוּ דֶּרֶךְ הַמֵּצָר.
גַּם אִם נִרְצֶה לְהָרִים אוֹתְךָ כַּצָּאר –
הַשְׁפֵּל מַבָּט, הַכֵּר נָא מִי אֲנַחְנוּ,
הַטֵּה אָזְנְךָ, וּבְמַקְהֵלַת צְרָצָר
הַבְחֵן קוֹלוֹת שׁוֹנִים. אָז תְּגָלֵנוּ
וְלֹא כַּצֹּאן תַּשְׂכִּיל לְהוֹבִילֵנוּ
אֶלָּא כְּאֳמָן בִּיצִירָה שֶׁיָּצַר
תִּתְגָּאֶה בְּכוֹחוֹתֵינוּ וּבְשִׂכְלֵנוּ
וְתוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּש בְּכָל תְּכוּנָה.
אֲזַי תִּשְׁרֶה עֲלֵינוּ הַשְּכִינָה
וְרוּחַ הַפֵּרוּד לֹא תַּכְשִׁילֵנוּ.
חֲזַק וֶאֱמַץ, כִּי אוֹתְךָ מִנָּה
ה’, וּבְעֶזְרָתוֹ תִּתְגַּבֵּר.
אָנָּא…
הפעם, נדמה לי, לא שלחתי לו את השיר. אבל ערב אחד, בתחנת אוטובוס בבית אל, פגשתי אישה שנתגלתה כתומכת של פייגלין. סיפרתי לה על ניסיוני לשכנע את פייגלין לאמץ את “תוכנית יתרו” והיא אמרה לי שהארגון אמנם מתכוון לעשות משהו מסוג זה. מישהו בונה תוכנת מחשב …
עברו חדשים. עברה שנה, נדמה לי, עד שהצליחו לבנות תוכנה, סוף סוף הוזמנתי להצטרף לאיזו קבוצת מייל. אמרתי להם: אילו היו מחשבים בשנות קום המדינה, המידנה לא הייתה קמה בכלל.
בכל זאת, נסעתי לתל אביב כדי להשתתף במפגש של תומכי המפלגה החדשה. הדיון, עד כמה שאני זוכרת, הלך על סטיקרים. הקרינו סרטון שבו נראו תומכים צעירים מריעים וצוהלים. איש בגיל עמידה נתן תי טרמפ בחזרה לירושלים במכונית הפאר שלו. בדרך הוא סיפר לי שבקשר לשטחים הוא יותר מתון מפייגלין, אבל העמדה הקפיטליסטית של פייגלין מדבר אליו.
נגד זה התקוממתי וכתבתי מגילה שלמה, שלא עלתה ואיני יודעת אם אוכל למצוא את זה במחשב, כדי להוכיח כי הקפיטליזם הגלוגלי איננו ידידנו והתלות בעשירים לא יעזור לנו. האמת היא אני קצת סוציאליסטית (לא “פרוגרסיבית”, חלילה), הרי הפער בין העשירים המופלגים ושאר בני אדם מתרחב, וצריך לעשות משהו בעניין, לא? אבל להיות סוציאליסט ולאומני כמעט בלתי אפשרי, כי צריך לגייס תרומות גדולות לפרסומת בתקשורת ופוסטרים וסטיקרים וכו’.
נסעתי גם לכנס הגדול שהיה למפלגה בתל אביב. הרבה סרטונים ומוזיקה רעשנית, וכל מיני דוברים עם אינטרסים מיוחדים, ביניהם הומוסקסואל אחד, שהצטרפו למפלגה החדשה על מנת שתכלול את משאלותיהם במצעה, לא חשוב אם כל המשאלות האלה היו קשורות במטרת השמירה על הארץ ואם לאו. המפלגה הלכה מדחי אל דחי, עד שהיא נעשתה המפלגה של קנביס, נכשלה בבחירות, והתפזרה.
שוב, אני מצטערת אם זה נשמע כמו התקפה על משה פייגלין, ואין כוונתי לעשות ממנו שעיר לעזאזל. כי הסיפור חזר על עצמו, רק סיפרתי את הגרסה הארוכה ביותר.
עוד דוגמה, הפעם בלי שמות: נסעתי למפגש של עוד ארגון ימני. הגענו בזמן (אמנם זו תמיד שגיה). חדר עם שורות של כיסאות ושולחן בופט בצד, עמוס בכל טוב. מוזיקה רעשנית ברקע. במשך שעה אנשים אכלו ושתו ושוחחו עם חבריהם. לא היה דף שבו היה אפשר לרשום אפילו שם, טלפון וכתובת מייל, שלא לדבר על שכונה, מקצוע, תחומי ידע. סוף סוף התחילה התוכנית. כמה אנשים ידועים דיברו, כל אחד במשך כחמש דקות, ואחר כך היה סרטון, ונתבקשנו להצטרף לצוות מגייסי כספים. ניסיתי לדבר עם יוזמי הארגון, אך ללא תועלת. מה הם עושים? בעיקר, מזמינים מרצים.
מאז תחילת המלחמה הנוכחית צצו — לצד הקבוצות שניסו ליצור “אחדות” בין שמאל לימין, לרוב תוך וויתורים מצד הימין — כמה קבוצות הדוגלות באג’נדה ימנית. בפרסומת ל”מאהל ההכרעה” שנערך ביולי ספרתי אחת עשרה קבוצות. בין הקבוצות האלה – אמנם לא חקרתי את כולם, אבל לרוב התרשמתי כי מדוברר בקבוצות וואטסאפ – זיהית אחת שהבטיחה לקיים קבוצות מקומיות. הצטרפתי לקבוצה מקומית, שהתקשתה להניע לחבריה להיפגש ממש. מנהיג הארגון היה אז בארה”ב, לשם גייוס כספים, ואמרו לנו שהכול ממש יתחיל כאשר אתר האינטרנט יהיה מוכן. (זה נשמע מוכר?) אחרי כמה שבועות, המרכזת של אותה קבוצה מקומית עקרה ליישוב אחר והקבוצה נשארה ללא מרכז. כתבתי למנהיג שאני מכונה לקחת את התפקיד על עצמי, אם אוכל קודם לשוחח איתו פנים אל פנים. לא זכיתי לתשובה.
ראיתי סרטון שהקבוצה הזאת הפיקה, שבה המנהיג דיבר עם עוד איש אחד. שיחה בין שני בחורים מלאי ביטחון עצמי.
אני נעשית כבר קצת צרודה מלהגיד כי יש כאן טעות יסוד. בעצם, כולם חושבים במונחים של יחסי ציבור. אבל יחסי ציבור אינם מגייסים אנשים נאמנים ונבונים. הנמען של יחסי ציבור נשאר אנונימי, פסיבי ובודד. וחוץ מזה יש בלי סוף מתחרים לתשומת הלב של הציבור. האם אצטרף לקבוצה א, לקבוצה ב, או לקבוצה ג,שכולן דוגלות באותן מטרות בערך? וחוץ מזה, אם אנו נראה ביחסי ציבור את שדה התמודדותנו, אז תבוסתנו מובטחת, כי זה עניין של כסף, ולצד השני יש יותר כסף. הרבה יותר.
איפה כל הלקחים של תנ”ך, של חז”ל? איפה הענווה של משה רבינו, ששמע לא רק לקול ה’ אלא גם לקול של כל מי שפנה אליו? איפה עצתו של אלוקי הרוחות, למנות “מנהיג שסובל כל אחד ואחד לפי דעתו” (רש”י, במדבר כז, טז). איפה עצתו של בן אזי: “אל תהי בז לכל אדם…שאין לך אדם שאין לו שעה”? (אבות ד, ג) איפה מועצת הזקנים? למה מנהיגי כל הקבוצות האלה אינם יושבים יחד ומחלקים את העבודה?
בקיצור: איפה מנהיגות יהודית באמת?
אם לחזור לשיחתי עם אותה חברה: הרי ברור ששום יחיד, כריזמטי ככל שיהיה, לא יוכל לבד להתיר את פקעת הבעיות שיש לנו כעת. התפקיד הוא תפקיד של הכלל, של כנסת ישראל. צריכה עבודה מותאמת של אנשים רבים מאוד. בוודאי צריך מנהיג – מי שיודע להעריך את היכולות של כל אחד ואחת ולהתאים ביניהם. ייתכן שאדם כזה – משיח בן יוסף — נמצא ביננו. שרק נחפש אותו, ולא נסתפק במרצים ודוברים ומגייסי כספים ובעלי ביטחון עצמי.