Month: December 2016 – כ׳ בכסלו תשע״ז
Even the Derashos of the Gemara Must Be Studied Carefully
WILD (OX) PROFITEERING
By Rabbi Alexander London
BAVA KAMMA 34b
When a tame ox gores and kills another ox, the Torah states: “and also the carcass shall be divided” (Ex. 21:35). Rabi Yehuda learns from this verse that if the carcass went up in value before the case comes to court, the owner of the damaging ox shares in the appreciation. Thus we reduce the amount that he must pay for damages.
The Tur (OC 403) brings the rule that the owner of the damaging ox shares in the appreciation of the carcass by both a tame ox and a wild ox. The Drisha notes that the verse which is the source of this rule, “and also the carcass shall be divided”, is referring to a tame ox. How does the Tur know that the rule also applies to a wild ox?
The Drisha brings a further gemara which states: Since we see that the Torah gave the owner of the damaging ox a share in the appreciation of the carcass, I might say that he could come out with a profit. For example, if the ox which was gored was originally worth twenty zuz and its carcass went up in value to thirty zuz, I might say that the owner of the goring ox would take a share of the appreciation and come out gaining. Therefore the Torah stated, “He shall certainly pay” (Ex. 21:36); the owner of the damaging ox pays and does not take.
The Drisha notes that the verse, “He shall certainly pay”, is written by a wild ox. The Torah is telling us that the owner of the wild ox cannot come out with a profit. However, appreciation of the carcass can be used to reduce his liability. Thus the Tur ruled that even the owner of a wild ox shares in the appreciation of the carcass….
- From Tsama Nafshi Parsha Sheet, Subscribe at tsamanafshi@gmail.com
הגליונות הראשונים של ‘קדושת ציון’ ח”א
דרישת ציון על טהרת הקודש ◆ דעת תורה בנושאי ארץ הקודש ת”ו
Reprinted with permission.
Paskening Against Reality
The slogan of “Elu Ve’elu” has conquered all. But there are plenty of cases where one or both sides are just wrong. When it comes to reality, for instance, if my position is based on a true conception of reality and yours on a false one, you lose.
This is true for the “debate” on women’s wigs (see here part one, p. 7). If the Heter is conditional upon claiming a fact which just isn’t so (e.g., wigs don’t have the same effect as hair), the legal ruling doesn’t stand at all. This is true for lighting the Chanuka Menorah in a fake “chatzer”, which really is not part of the same property (“reshus”).
And it’s true for “Kesem Kegris” as well. And yet, Rabbi Nissim Karelitz, with no shame, writes one may not even be stringent (Chut Shani on Niddah p. 155):
ואין לו להפקיע שיעבודו מאשתו
This appears to be a Reddish Herring.
לא למצא חן
ויוותר יעקב לבדו
החתן עמד באמצע השורה, על ראשו שטריימל הדוק ובוהק המתנשא לגובה של עשרים ושניים ס”מ (בלע”ר וכ”י). שתי פאות קרושות ומסולסלות היטב משתלשלות על צדעיו, ועל גופו בעקיטשע פרחוני עם נצנצים זורחים. השורה צועדת ברחבת האולם, התזמורת מנגנת את ניגון השורע’ס המסורתי. מן הצד מריע ההמון, ואילו החתן, עיניו שקועות ב…אייפון שבידו.
מזהים את התמונה הטראגית הזו?
אכן. ניחשתם היטב. מדובר בציור שנמצא על אחד הכרטיסים מן הסוג הזה שהמוני ילדי ישראל מסתובבים איתם לאחרונה. וזו רק אחת מבין מבחר פנינים טובים וטובים פחות, פרי מכחולם של מאיירים טובים וטובים פחות, שמשמחים אלפי ילדים (והוריהם) שכיסיהם מתפוצצים מכמויות הכרטיסים הצבעוניים שמתרבים מיום ליום ומשבת לשבת.
מעבר לפולמוס החינוכי, האם וכמה הדבר תורם למאבק בשטן הנורא הזה, ברצוני ברשותכם לעמוד כאן על נקודה אחרת.
האמת היא שקל מאוד ללעוג על התופעה המדהימה הזו ששוטפת את העולם כולו. אלפי אנשים בוחרים בדעה וברצון – להתנתק כליל מחיים רגילים, ולהתמכר עד בלי הכרה למכשיר מלבני דק וכהה, למשך שארית חייהם.
בזמנים שפויים, אם היו באים בהצעה לפני האדם המופקר עלי תבל: לוותר על הקשב והריכוז שלו; על חיי המשפחה; על הקריירה; על תקשורת עם האנשים החיים; על אינספור ארוחות; על חופשות; על כל חייו, תמורת… תמורת מה בעצם? תמורת כלום אחד גדול. יש מי שהיה בוחר באופציה המזוויעה הזו?
ומה עושה היום רוב ככל האוכלוסייה המערבית? מוכר את חייו תמורת אייפון ודומיו שיעסיק אותו מגיל חלאקה ועד מאה ועשרים ללא רגע של מנוחה. ועוד מרצון, מבחירה! האמנם ייתכן כדבר הזה?
הדבר הזה לא מובן, ומוטב שכך. כואב ומפליא לראותם שואפים אל האייפון, כמו עדת נרקומנים עקומים וחסרי שיניים שמתחברים בשמחה אל החומר ששורף להם את החיים. ברור לכל בר דעת שיש כאן שטן נורא שמצליח לקעקע ולהעלים כל שריד של שכל ישר, הוא גורם לכל מי שמציץ בו, להפוך באחת לשלד רפאים חסר חיות.
בעיניי ראיתי אדם כזה בעת המתנה במקום כלשהו. ברגע מסוים הוצפתי חמלה נוראה. האדם, מדי שניה וחצי, בלי גוזמה, הכניס את ידו לכיס, שלף את המכשיר הרחב, הזיז באצבעו הלוך ושוב והחזיר לכיס. הוא חזר (חלילה) על הפעולה הזו בעקביות מפתיעה עד שהייתי בטוח שהשרירים שלו נתקעו לכיוון אחד בלבד. מסכן שכמותו.
מי שמביט על התופעה מבחוץ, עשויה לעתים להבזיק בו מחשבה, שנותר לבדו בעולם מלא פגרים מתים. אפילו נהגי מוניות כבר לא מקללים ולא מביעים דעה על כל נושא, הם פשוט נפלו שדודים על ההגה, מנפנפים באגודליהם הנה והנה בלי תכלית. כן, עד כדי כך.
קופאיות, אנשי שירות, פקידים, מוכרים, בעלי מקצוע, שוטרים, שומרים, פועלי בניין, סדרנים, כולם באותה תנוחה כפויה ומזוגגת כפו פסלים מפוחלצים. ואם אתה מאלץ אותם לתת שירות, הם מביטים עליך כאילו ניתקת אותם ממיכל החמצן. הם עונים רפות, כמו באמצע שינה, ותכף חוזרים בשקיקה אל בור השאון ותהום הצלמוות שלהם.
סבורני שהעובדה הלא מובנת מאליה, שנשארנו קומץ קטן, אִי זעיר של שפיות, שמנותק מן התופעה העולמית הנוראה הזו, היא לבדה צריכה למלא את כולנו ברגשי גאווה ושמחה חסרות גבול. על אשר נבחרנו מכל העמים ונבררנו מכל התועים, ועל כך שברכתו של בלעם “עם לבדד ישכון” מתקיימת בנו לתפארת. כי הבדידות הזו, היא זו שמצילה אותנו מן המבול הרותח הגואה על היקום.
מה בעצם יסוד הכח של השטן הזה? איך באמת הוא מצליח לבצע את המשימה המטורפת הזו של כישוף כל העולם אל פיסת פלסטיק מרצדת?
התשובה היא, שהשטן, כידוע, כוחו בדמיון. כוחו הוא להתנחל במוחו של בעל הבחירה, להמחיש בעיני רוחו את העונג שיהיה לו כאשר ישיג את התאווה הזו, ולגרום לו לחשוב שהיא תהא כה גדולה וחשובה והכרחית ומתוקה וטובה ועוד, עד שאי אפשר לוותר עליה. אסור להחמיץ.
וכמובן, ברגע שבעל הבחירה בוחר ברע, הוא מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה. לא טוב ולא עונג. רק דאבה ורעות רוח. אבל בשלב הזה היצר כבר עסוק בלשכנע אותו שהתאווה הבאה, היא זו שתביא לו את העונג הכל כך מיוחל. כך נעים להם הגלגלים שבעים שנה ואם בגבורות שמונים עד הסוף המר.
ובכן, יושב לו אדם, בודד מול כל העולם, וברגע שהוא ‘מתחבר’ דרך המסך הקטן – פתאום ממלאית אותו תחושה של ‘עולם ומלואו בכף ידי’. מאדם קטן בעל משפחה קטנה ומעשים קטנים, הוא פתאום נעשה חלק מעולם אינסופי והמוני בריות ומעשים גדולים. הוא יכול לתקשר עם כל קצוות תבל, להגיע להיכן שירצה, להשיג מה ומתי שיחפוץ.
אבל בסוף, בסוף הרי מדובר בלא יותר מדמיון. הוא נותר האדם הבודד, הקטן, העלוב, שיושב בחושך ומדמיין שיש לו משהו ביד. את החיים שכבר כן היו לו – הוא הפסיד מזמן.
כלומר, זה הרעיון המתעתע של האינטרנט בכלל והאייפון בפרט: דמיון החברות. ולכן הוא כל כך מסוכן. טבע האדם, כדברי הרמב”ם, להיות נמשך אחר רעיו וחבריו. האדם רוצה להיות חלק מעולם גדול, מהרוב, מהחברה. וכאשר האדם מתחבר אל כל כך הרבה חברות רעות וכל כך הרבה שחיתויות שממלאים בעוונותינו את העולם, הרי הוא מתאחד עם ישות הרוע המפלצתית ביותר שקמה מאז ומעולם, ונאבד מכל העולמות.
“וישלח יעקב מלאכים”, אומרים חז”ל, מלאכים ממש. והשאלה ידועה ומתבקשת: לשם מה היה זקוק לשלוח מלאכים אמתיים? הלא היו לו המוני עבדים בשביל לבצע את השליחות הפשוטה למדי הזו, ומאיזה טעם ראה לנכון להטריח עבור זה מלאכים אלוקים?
והקושיה הגדולה יותר: הן לאורך כל ראשית הפרשה, בולטים מאמציו המרובים של יעקב והכנותיו הגדולות, לקראת פגישתו עם עשיו, שימצא חן בעיניו. תכנית שלמה של דורונות בזה אחר זה; אכפרה פניו… אולי ישא פני… אחר כך, כשכבר פגש בעשיו, סידר את ילדיו בקפידה והוא עצמו השתחווה ארצה שבע פעמים, הציג את משפחתו וכאשר עשיו שואל אותו ‘מי לך כל המחנה…’ עונה יעקב “למצוא חן בעיני אדוני”.
לא חולפות כמה פסוקים ולפתע, הכל מתהפך. עשיו מבקש להציג את העם אשר איתו, ויעקב עוצר אותו ואומר “למה זה אמצא חן בעיני אדוני”.
נורא ונפלא מבינה. הלא כל המאמצים, כל הטרחות, הכל לא נעשה אלא בשביל למצאו חן, וברגע המכריע שואל יעקב “למה זה אמצא חן בעיני אדוני”?? (עי’ ברש”י ובש”ח התשובה).
ותשובה נפלאה שמעתי: אמת שיש לעשות את כל ההשתדלות להינצל מן האויב. אבל ברגע שיש סכנה שיושפע אי מישהו לרעה, ברגע שיש חשש שתיווצר כאן התחברות עם הרשע, אזי לא שווה שום דבר. לא מקריבים שמץ של רוחניות ואפילו בשביל חיים ודורות גשמיים. זו גם הסיבה שיעקב לא שלח שלוחים בשר ודם, שחלילה לא יושפעו מארסו של עשיו אחיו.
אכן, אסור לחלל שם שמים. יש ללכת בדרכי נועם, להאהיב את התורה ולגדל את שם נותנה בעולם. יש לדאוג שיאמרו כל הרואים כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו. אבל ברגע שההתגנדרות הזו תבוא, ולו בזעיר, על חשבון הרוחניות, כשייווצר החשש הקל ביותר לפגיעה ולחיבור לרוע, הרי שום צר אינו שווה בנזק המלך. כמה המסר הזה נחוץ בימינו.
ולסיום, חסידיש’ע וורט ששמעתי אי פעם: יעקב שלח את המלאכים לומר לעשיו שהתגורר עם לבן וכו’ “ויהי לי שור וחמור וצאן”. מה בדיוק רצה לומר לעשיו בזה שהיה לו שור וחמור? ואיך סבר שזה יועיל למצוא חן בעיניו?
אלא, יעקב אבינו חי עם לבן כל כך הרבה שנים, הוא רצה לציין בפני עשיו שלא הושפע ממנו. שהמשיך לשמור גם אצלו תרי”ג מצוות. ואשר על כן, ברכותיו של אביו עודן תקפות. וזה הפשט: “עם לבן גרתי… ויהי לי שור וחמור”, אכן גרתי עם לבן, אבל הוא היה עבורי לא יותר מאשר שור וחמור…
העצה הטובה ביותר, ואולי היחידה, להינצל מתעתועיו הנוראים של היצר היא, לדמות אותו לשור וחמור. גם הרפתן הוותיק ביותר, אינו מסתכן בזה שאולי ירצה להידמות יום אחד לשווריו, משום שהוא יודע מראש שבינו ובין השור אין שום קשר. אם נדע שאנו בשלנו, והתועים הטועים הם אינם יותר מאשר שוורים וחמורים (והאמת, לא כל כך קשה לדמיין את זה כך…) אזי יש לנו סיכוי להמשיך להחזיק מעמד עד יום ה’ הגדול והנורא.
ואז, ויבוא יעקב שלם.
ב”ה / הגיגים / וישלח / כסליו עז
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com