Month: May 2016 – ל׳ בניסן תשע״ו

ספרו של הרב דוד סתיו בנושא תרבות הפנאי מציג מצג הלכתי מפואר שבו הוא מבקש להראות את יחס ההלכה לתרבות המערבית, אך למעשה מדובר במצג שווא. התמודדות אמיתית מסתכמת בחינוך לכנות ולהקשבה

ספרו החדש של הרב דוד סתיו “בין הזמנים” (ידיעות אחרונות, תשע”ב) העוסק בתרבות הפנאי מבחינה הלכתית ומחשבתית הוא לכאורה דבר בעתו, הבא לצמצם את הפער ההולך וגדל בין הספרות התורנית ואורח החיים שהיא תובעת מציבור שומרי המצוות לבין שגרת החיים השוטפת של אותו ציבור. כפי שכותב המחבר במבוא, החיים המודרניים מאופיינים בשפע של פנאי ביחס לדורות קודמים, וזה מתמלא בדפוסי תרבות ובילוי שאינם באים לידי ביטוי של ממש בספרות התורנית. מכאן עולה הצורך במדריך הגותי והלכתי שיציג עמדה תורנית מעודכנת ביחס לדפוסי תרבות ובילוי אלו.

לטעמי הספר נכשל במילוי מטרה זו. הספר חוטא לטעמי באי-הבנה של האתגר שעליו הוא מבקש לענות, וכתוצאה מכך הוא עונה תשובות לא רלוונטיות לשאלות לא רלוונטיות, ונעדר ממנו דיון בבעיות האמיתיות (או המדומות) העולות מכותרתו. במקרים רבים נראה המחבר כמתחמק מהתמודדות ישירה עם העניין הנידון, אם באמצעות בריחה לציטוטים מהספרות ההלכתית הקלאסית שאינם יכולים להועיל כלום, אם על ידי הוראות עמומות שבמקרה הטוב אומרות את המובן מאליו ובמקרה הרע חסרות תוכן כלשהו. בקיצור, מי שמחפש הדרכה ונקודת מבט תורנית ביחס לתרבות המודרנית לא ימצא אותה בספר, או גרוע מזה – יחשוב שהיא לפניו בשעה שהוא רחוק ממטרה זו מרחק רב.

על מזבח הפלפולים

הספר פותח בפרק בשם “הפנאי ביהדות” ובפרק על תלמוד תורה. בשני הפרקים ניכר המאמץ הרב של המחבר לחתור אל חוף מבטחים קטן בדמות איזשהו “מרחב פנוי” שבו האדם ייהנה מכמה דקות של פנאי לעצמו, מבלי שירבץ עליו הענן הכבד של “ביטול תורה”. לאורך כל הדיון המאומץ מטלטל המחבר את הקורא בין שתי עמדות קיצוניות: גישה אחת הגורסת ש”אסור לאדם להתבטל מלימוד תורה אפילו רגע אחד מעבר למינימום ההכרחי”, לעומת גישה המסתפקת בקריאת שמע שחרית וערבית כקיום מינימלי של מצות תלמוד תורה.

המחבר מציע את מאמרי התלמוד, את הקשיים העולים לכאורה מהם ואת דעות הראשונים והאחרונים שנאמרו ביישוב קשיים אלו, במאמץ לגשר במשהו על הפער הגדול בין דברי הפוסקים לבין ההתנהגות הרווחת. ובלשונו: “דורות של פרשנים עמלו על יישוב הפער בין הסוגיות השונות… לגישות אלו אשר הוצעו כפרשנות מפשרת בין הסתירות שנתגלו בין הסוגיות השונות יש השלכות מרחיקות לכת על פסיקת ההלכה”.

אני מניח שכרב ומחנך מגיעים אל הרב סתיו נערים העומדים לפני גיוס המבקשים להתייעץ עמו באשר לאפשרויות העומדות בפניהם: שירות במסלול רגיל או עם שילוב לימודים בישיבת הסדר, דחיית גיוס ולימודים במכינה צבאית או בישיבה גבוהה או אולי הצטרפות לעתודה האקדמית – לכל אחד ממסלולים אלו ייתכנו השלכות משמעותיות על המשך דרכם בחיים ועל עיצוב אישיותם הבוגרת. האם הרב סתיו יפתח במקרה זה ספרי הלכה וינסה להכריע באמצעותם כיצד לפשר בין הערך של תלמוד תורה ובין חובת השירות הצבאי והצורך בקניית השכלה גבוהה, או שהוא ישוחח עם הנער הנבוך וינסה להבין לאן נוטה לבו, היכן מצויים כישוריו ובאיזה מסלול הוא יוכל להביא אותם לידי ביטוי רב יותר ולתרום בצורה הגדולה ביותר לחברה ולקהילה, תוך כדי בנייה אחראית של אישיותו הרוחנית, עתידו המקצועי וכדומה?

איני מכיר את הרב סתיו, אולם אני מניח שהאפשרות השנייה שתיארתי קרובה יותר למציאות מאשר הראשונה. מדוע אם כן הרב סתיו מרשה לעצמו לטפל בשאלות יותר מהותיות, האמורות לקבוע ולעצב את כל אורח חייו של האדם, באופן כה דוגמטי ופשטני? האם הגון לענות על שאלות מעין אלו באמצעות פלפול הלכתי של אחרונים שביקשו לענות על קשיים פרשניים מקומיים בתלמוד?

אני מניח שספרים כגון ‘נזר הקודש’, ‘קרן אורה’, ‘תולדות אדם’ ועוד המצוטטים בדיון אינם מוכרים לרוב הקוראים, לא הם ולא מחבריהם (שלא נזכרו בשמם). לא הייתי מעלה בדעתי להפקיד שאלות כאלה, את חיי ממש, בידי פוסקים אלו, גדולי תורה ככל שיהיו. הם ניסו לפשר בין הסתירות בתלמוד ואני אעלה על מזבח פלפולם בגמרא? האם כאשר הרב סתיו כותב בעניין זה “כך נראה להכריע על פי דברי ‘ערוך השולחן'” וכו’ הוא באמת מקבל החלטה כה משמעותית עבורו ועבורנו רק על פי ‘ערוך השולחן’ והפוסקים הנזכרים, או שמא יש כאן הכרעה רצונית עצמאית, שבסופו של דבר היא זו הנדרשת מכל אחד ואחד?

מקורות רחוקים

אין בכוונתי לטעון חלילה שאין ערך למקורות התלמודיים והרבניים בשאלות אלו, אולם יש להודות ביושר כי כוחם הגדול הוא דווקא בקשת הדעות הנפרשת מקצה לקצה ובתמונה המורכבת שהם מציגים, ולא באותם ניסיונות סכולסטיים של “פרשנות מפשרת” המבקשת לפסוק הלכה חתוכה במקום שבו נדרשת כוונת הלב. בפרט יש להיזהר מהאשליה שניתן לפרוט את התביעה הדתית הגדולה שהא-ל דורש מהאדם, הבאה לידי ביטוי עוצמתי במיוחד במצוות תלמוד תורה, לפרוטות של סעיפים הלכתיים המבקשים שנסמן לידם ‘וי’ להשלמת המשימה.

אין צורך לצמצם את מצוות תלמוד תורה על מנת לפנות זמן לתרבות, ואין הכרח ליישב את הסתירה בין התביעה הדתית לקרבת א-להים לבין חיי העולם הזה. סתירה זו נובעת מעצם מעמדו של האדם מול הא-להים – “כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ” – וההתמודדות הבלתי-אפשרית של כל אחד ואחד עמה היא חלק מהותי מעבודת ה’. הציפייה שההלכה תעניק לנו הדרכה מלאה לחיים ללא סתירות, התלבטויות ומאבקים פנימיים אינה נכונה מבחינה דתית ופסולה מבחינה חינוכית.

בכל אופן, מעתה המחבר נפנה לגופי הדברים שבהם עוסק הספר: טיולים, ספורט ומשחקים, ספרות, מוזיקה, תיאטרון וקולנוע, אמנות ועוד, כאשר לכל נושא מוקדש פרק המחולק לחלק הגותי, שבו נבחן הנושא “מנקודת מבט רוחנית-היסטורית”, וחלק הלכתי: “הלכות ספרות”, “הלכות מוזיקה” וכדומה. כל פרק נפתח בסקירת הנושא כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז”ל.

יש להעיר שבמקרים רבים סקירה זו מיותרת ולעתים אף ממש מביכה. מה פשר כותרת כמו “הטיול במקורות”? מה הקשר בין עונשו של קין, פיזור דור הפלגה או יציאת יצחק לשוח בשדה ובין טיול בנחל יהודיה, מסע בשביל חוצה ישראל, מסלול טרקטורונים ברמת הגולן, 21 יום באירופה הקלאסית, טרק בדרום אמריקה או טיול של שלושה חודשים במזרח הרחוק?

בדומה לזה בשאר הפרקים. תחת הכותרת “הספורט ותרבות הגוף במקורות” מזכיר המחבר את מאבק יעקב במלאך (?!). תחת “חשיבות המוזיקה במקורות” המחבר אינו נמלט מלציין את יובל, אבי כל תופס כינור ועוגב, כמו גם את מרים שיוצאת בתופים ובמחולות, וכו’ וכו’. המקורות המקראיים המצוטטים חסרים כל ערך דתי בכלל, וערך “יהודי” בפרט. הניסיון התמים לחפש במקורותינו עדות לכל פעילות אנושית טריוויאלית גורם לתחושת מחנק.

גם חלק גדול מהמקורות המצוטטים מהספרות הרבנית חסרי רלוונטיות ומתייחסים למושגים הרחוקים שנות אור מצורתם הנוכחית. כך, לדוגמה, בפרק שעוסק בטיול בהלכה מצטט המחבר את “מדרש שמואל” לפרקי אבות הממליץ למי “שיימצא גופו חלוש” “לטייל מעט בשווקים וברחובות”. ובכלל – מדוע צריך אסמכתא מר’ שמואל אוזידה בשביל לצאת עם האישה והילד לטייל בשכונה? אלו בדיוק המקורות שיגרמו לכל אדם בריא בנפשו לבעט ולצאת ולסגור אחריו את הדלת בטריקה עזה. גם בשביל לצאת מהבית לנשום קצת אוויר אנחנו צריכים אישור מהרבנים?

שאר המקורות המצוטטים, כולל דברי הרב קוק שהמחבר מכנה אותם בהתפעלות “חדשניים”, אינם טובים יותר, וסגנונם אחד. המחבר אינו נרתע מלקבוע מקום בספרו גם לדעות שהיה ראוי שישתקעו ולא ייאמרו כגון “אם חולה מחולי המרה השחורה או שהוא עצוב ולבו אטום יוכל לטייל מעט פעם ביובל עם שניים או שלושה אנשים”. למקרא דברים אלו התגובה המיידית שלי הייתה “לא מהם ולא מהמונם”. דעות כאלה אינן “חריגות בנוף ההלכתי” כלשון המחבר, ולו רק מפני שאין כאן עמדה הלכתית כלל, לא עיקר ולא נוף. יש להצטער על הטשטוש בהבחנה בין גופי הלכה לבין דברי הדרכה ומוסר, שאף בזמנם ובמקומם כבר היו חמורים ורחוקים במידה רבה מאותה “דרך ישרה שיבור לו האדם”, על אחת כמה וכמה בזמננו. שוויון הנפש שבו הרב סתיו מצטט מקורות מעין אלו מטריד, ומעורר אנטגוניזם כלפי שיקול דעתו גם כאשר הוא דן בגופי הלכות.

מהלך הדיון בשאר הפרקים איננו שונה מכך – הרב סתיו פותח במקרא ומסיים ברב קוק, והסגנון הרגיל הוא: אנו רואים כי האמנות / הספרות / המוזיקה וכו’ ליוו את עמנו לאורך הדורות, יש בהם כדי לתרום לבריאות ולשלוות הנפש באמצעות מנוחה ורגיעה הנדרשות מעת לעת, ואף חכמינו התייחסו לכך באהדה; אלא שאין לעסוק בהן בקביעות והן מציבות סכנות רבות שיש לזהותן ולהימנע מהן וכו’. מהלך דיון כזה, המבקש להציב את התרבות המודרנית בתוך המסגרת הקלאסית של הדיון ההלכתי, חוטא בשניים. ראשית, הוא מגלה פנים שלא כהלכה פעמים רבות בדברי חז”ל ובספרות הרבנית, ושנית הוא מגלה חוסר הבנה בשאלות מהי תרבות מודרנית, כיצד היא נוצרת, באילו הקשרים חברתיים היא פועלת, אילו תפקידים וצרכים היא ממלאת, וכדומה.

הרב סתיו כותב על ספורט מבלי להתייחס כלל לדינמיקה החברתית שבמסגרתה הספורט מתקיים ופועל. למעשה הפרק כולו עוסק בהתעמלות ולא בספורט, ואף זה לפי המושגים של שנות החמישים. לספורט ממש מתייחס המחבר רק בשורות האחרונות בפרק, מבלי לתת את הדעת על התפקיד החשוב שיש לספורט ולצפייה במשחקי ספורט כסובלימציה לדחפים תוקפניים ואלימים וכאמצעי לפורקן של אותם דחפים. וכך יוצא מתחת עטו משפט מופרך כגון “צפייה מידתית [בתחרויות ספורט] המעוררת רגיעה, שלוות נפש והנאה היא פעילות ראויה”. בדומה לזה הוא כותב על ספרות ומוזיקה ותיאטרון. אך האם תפקידיה של הספרות, המוזיקה והאמנות הם לתרום למנוחת הרוח ושלוות הנפש כפי שמצייר אותם הרב סתיו, או שהם באים לרגש, לעורר, להתסיס, לזעזע, לקרוא לפעולה ולצעוק?!

בפרט יש כאן החמצה של דיון אמיתי על הזיקה האימננטית בין תרבות במאה העשרים וחילוניות, על אי-הנחת הדתית מהתרבות האוטונומית, ועל השיתוק היצירתי שהציבור הדתי נמצא בו כבר שנים רבות מאוד, ורק לאחרונה מתעורר ממנו. וגם זו שאלה מטרידה שהרב סתיו מתעלם ממנה לחלוטין: למה עכשיו? לכאורה עד עכשיו לא נתחדשה הלכה ועתה התירו פרושים את הדבר, אבל המחבר עושה מאמץ ניכר לטשטש כל סימן לאיזשהו קו שבר הלכתי, שלא לומר מהפכה. למעשה, המחבר אינו מכיר עדיין אפילו בזעזוע שעברה החברה היהודית בעקבות תנועת ההשכלה כמשבר דתי חיוני, ואינו מודה בתרומה של ספרות ההשכלה ודור התחייה לעיצוב חדש של האדם הדתי כאדם שלם ובריא יותר. כביכול, עולם כמנהגו נוהג ותומת ישרים תנחם.

מעידה על כך האנקדוטה שקבע הרב סתיו בראש הפרק על הספרות, שבה הוא מספר כי כאשר ראה אביו את הספר “אהבת ציון” של אברהם מאפו אצל אחד מאחיו חוורו פניו, והוא אמר: “אצלנו בישיבה מי שהחזיק בספר זה כבר לא חזר אל בית המדרש”. לדעת הרב סתיו “הסיפור הקצר הזה מעיד כאלף עדים על מורכבותו של האתגר שעולם הספרות מציב לפנינו”. אני מזכיר לקוראים שהשנה היא תשע”ב והספר “אהבת ציון”, הנחשב כרומן העברי הראשון, יצא בשנת 1853. הדבר היחיד שסיפור זה מעיד עליו הוא שבית מדרש שבו ספר מעין זה גרם לנערים לעזוב אותו היה בית מדרש חולה, ועלינו להחזיק טובה גדולה לסופרי ההשכלה ודור התחייה שאחזו בעדינות בידי אבותינו ואבות אבותינו והוציאו אותם מבית המדרש הישן אל אור השמש העזה.

תרמית שהוכיחה את עצמה

באופן לא מפתיע מרבה המחבר להביא מתורתו של הרב קוק, וכמדומני שזו הזדמנות ראויה לתת דין וחשבון גם על דברים אלו. האם אפשר לצטט משפט כגון “אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים…” מבלי להכיר בכך שהספרות הישראלית הצליחה יפה מאוד גם בלי “התקדשות הנשמות”, לכל הפחות במובן שהרב קוק כיוון אליו? בפרט יש לדחות את דברי הרב קוק באחת מאיגרותיו המצוטטים בספר ביחס ל’ספרות הכפירה’: “את מגדל התרמית הזה אנו חייבים להרוס ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותן משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים”. מסתבר שמה שהרב קוק מכנה “מגדל תרמית” הוא מגדל בנוי לתלפיות שלא הוא ולא אחרים יצליחו למוטט, ואין בזה גם צורך. כבר נתן מבקר הספרות ברוך קורצוויל סימן בספרות העברית החדשה: “סימנה המובהק של ספרותנו החדשה הוא חילוניותה”. ואין חילוניות זו דבר שבמקרה, אלא עניין מהותי לה.

תחת הדרישה של הרב קוק להרוס את אותו “מגדל תרמית” דורש קורצוויל כי “הבא לדבר ‘על ספרות עברית חדשה’ אינו יכול להיפטר מחשבון הנפש על המיוחד שבתופעה זו”. ואם הרב קוק נמנע מאותו חשבון נפש, יבואו אחרים אחריו ויעשו אותו. כך מלמד קורצוויל: “חילוניותה של הספרות העברית החדשה מותנית בזה שהיא ברובה המכריע צומחת ועולה מתוך עולם רוחני שנתרוקן מהוודאות הקמאית ברקע של קדושה החופפת על כל תופעות החיים ומודדת את ערכן”. ודוק: לא “שנתרוקן מקדושה” אלא “מהוודאות הקמאית ברקע של קדושה”. משום כך, שירי החול של ריה”ל ומשה אבן עזרא אינם ספרות חילונית, ואילו כתיבתם של סופרים דתיים, גם אם יצירתם יונקת “ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים”, היא עדיין ספרות חילונית. זאת כיוון שאותה “התרוקנות מהוודאות הקמאית” היא לא רק עניין פסיכולוגי פרטי של סופר זה או אחר, אלא כבר עובדה מוגמרת בחייו הרוחניים של העם היהודי, נרצה בכך או לא.

לכן גם עגנון כתב “ספרות חילונית”, ואפילו הספרות שכותב הרב חיים סבתו היא “ספרות חילונית” במובן זה, כיוון שהיא מכירה יפה את אותה “התרוקנות מוודאות” ומתמודדת עמה בדרכה שלה. הטענה של הרב קוק כי “אם את הספרות העברית אנו חפצים להחיות צריכים אנו ללכת בדרך הקודש הזאת, לבוא מן הקדושה אל הספרות” אינה עומדת במבחן המציאות והיא בגדר המחאה ללא כיסוי. כמדומני שמאה השנים (!) שעברו מאז כתיבת הדברים הן די והותר זמן בשביל לפרוע את השטר, והשטר עדיין לא נפרע.

גם הדברים שכתב הרב קוק באגרתו המפורסמת למייסדי “בצלאל” שהמחבר מצטט בפרק על האמנות צריכים בחינה מחודשת. עד מתי ניתן לאותה ילדה חולנית להשתעשע עם בובתה? האם לאחר מאה שנה לא הגיע הזמן לדרוש ממנה להתבגר ולנהוג כראוי לגילה? גם אם הדברים היו ראויים לשעתם (ואף זה אינו ברור לי), אי אפשר להמשיך ולצטט אותם גם היום מבלי שהדבר יהיה כחוכא ואיטלולא. ובכלל, האם יש איזשהו יחס בין האמנות השימושית של בצלאל בשנותיו הראשונות לבין האמנות כיום? אבל זו בדיוק הבעיה של הספר: למרות שהוא יוצא בשנת תשע”ב, הוא מעודכן לשנים תרס”ד-תרע”ד, השנים שבהן ישב הרב קוק ביפו. שם נמצא את עולם המושגים שלו.

מוזיקה כשרה, מוזיקה פסולה

והערה אחרונה. במספר פרקים בספר אנו מוצאים הוראה דומה החוזרת בסגנון אחד, ולפיה קריאת ספרות, שמיעת מוזיקה או צפייה בסרטים “בעלי תוכן חיובי, התורמים לעולמו הערכי והנפשי של האדם”, מותרת ואף ראויה, ואילו צריכת ספרים, מוזיקה, סרטים וכדומה המעודדים תכנים שליליים אסורה. למעשה מדובר בטאוטולוגיה שחסרה תוכן של ממש, המעלה את השאלה “מאי אהנו לן רבנן? מעולם לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה”. בשביל הוראות כאלה לא צריך ספר הלכות, מספיק חינוך טוב.

אלא שבפרק על המוזיקה ההוראה הזאת מוזרה במיוחד. הפרק פותח בגזירת חכמים על נגינה בכלי שיר מפני החורבן, וממשיך בסעיף “השירים הכלולים בגזירה”, שאותו מסכם הרב סתיו: “למעשה, מותר ואף רצוי לשיר ולנגן שירי קודש או שירים המעוררים לערכים חיוביים. כמו כן מותר לשיר שירי חול ובלבד שאינם שירי עגבים או שירים המעודדים ערכים שליליים”. ואתה עומד ותמה, אם כן על מה הייתה הגזירה? האם לאחר שייבנה בית המקדש יהיה מותר לשמוע שירי עגבים ושירים המעודדים ערכים שליליים? כל מי שעיניו בראשו יכיר שהלכה מעין זו אין לה כל עניין עם גזירת חכמים בעקבות החורבן.

מעתה אנו מצפים לשמוע מהרב מה היא מוזיקה ראויה וכשרה ומהי מוזיקה פסולה, אך כאשר בוחנים את הז’אנרים המוזיקליים שהרב סתיו בוחר להתייחס אליהם מתברר כי הציפייה הייתה מוגזמת בעליל. עיקר הדיון עוסק ב”זמר החסידי”, שלטעמי האישי ברובו הגדול הוא מוזיקה גרועה ומשעממת. העולם העשיר של הפיוט שבשנים האחרונות זוכה לעניין מחודש ולפריחה של ממש בתרבות הישראלית נרמז בלבד בהערה מוזרה: “יש להעיר כי דברי שירות ותשבחות אינם בהכרח הלחנת פסוקים כמקובל בימינו”. מלבדו מצוינים “שירי עם”, “שירי עגבים”, מנגינות נוצריות ומוזיקה קלאסית, ולא יותר. למעשה הרב סתיו חוזר פה על מילות קוד מבלי למלא אותן בתוכן של ממש.

הנה שאלות קונקרטיות: חלק ניכר מהמוזיקה הקלאסית הוא מוזיקה דתית-נוצרית. האם מותר לשמוע את ה”מתאוס פסיון” של באך, האורטוריה “משיח” של הנדל, המיסות של בטהובן, היידן, שוברט, ועוד ועוד? המחבר כותב כי יש שאסרו מנגינות נוצריות לשימוש של חולין ויש שהתירו, אך מהו שימוש של חולין? חלק מיצירות אלו לא נכתבו לפולחן כנסייתי דווקא, אך הן עדיין מוזיקה דתית לכל דבר ועניין. האם אפשר לנתק את היצירה המוזיקלית מהליברית שלה? מהיסוד הנפשי הטמון בה?

ואיך אפשר לפרש משפט משונה כמו “מותר לשמוע שירי עם או סתם שירים נעדרי תוכן שלילי הגם שאינם מלאים בשירות ותשבחות”? מה פירוש “שירי עם”? האם הכוונה לפולק אמריקאי, שנסון צרפתי, רמבטיקו יווני? מדוע שהם יהיו מלאים בשירות ותשבחות מלכתחילה? תשבחות למי?

בנוסף, המחבר מתיר לשמוע מוזיקה קלאסית כיוון שלא נאסרה המוזיקה אלא באופנים של קלות ראש, ומוזיקה קלאסית אינה בכלל זה. האם זה באמת כך? האם מוצרט לא כתב מוזיקה קלה לריקודים? האם האופרה “כך עושות כולן” העוסקת בחילופי זוגות היא אופרה רצינית? ו”דון ג’ובאני”? ו”נישואי פיגרו”? ומחוץ למוזיקה קלאסית אין מוזיקה רצינית? ג’אז, בלוז, פולק, רית’ם אנד בלוז, וכמובן רוק ואפילו פופ על עשרות תתי הסגנונות שלהם – באף אחד מהם לא נמצא רצינות?

ובכלל, מה פירוש הביטוי “סתם שירים”? הרב סתיו ודאי מודע לכך כי המוזיקה בכלל ותרבות הרוק בפרט הן אחד הכוחות הדומיננטיים ביותר בעיצוב החברה המערבית מתחילת שנות השישים. המהפכות החברתיות המשמעותיות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, ביניהן התנועה האנטי-מלחמתית והתנועה הפמיניסטית, קשורות עם תרבות מוזיקלית שהגדירה דור שלם. כל האנרגיות האלו יצאו מסתם שירים?

לא קיימת רציפות

הרב סתיו לא עשה בספר זה מה שלא עשו לפניו. שגיאות דומות וחמורות יותר אפשר למצוא בספרים רבים אחרים. אולם כאן בדיוק טמונה הבעיה, שלמעשה היא גלויה לעין כול: דרכי הדיון ההלכתי המסורתיות אינן תקפות יותר עבור שאלות אלו, וספק אם הן היו תקפות גם בעבר.

אני בספק אם ניתן למלא את הקטגוריות ההלכתיות הישנות במרחב זה בתוכן חדש שיתאים לדורנו. אני מאמין שחינוך טוב לתרבות והקשבה יגדל דור שיצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו לעבר חיים של אמונה, שמירת מצוות ותיקון החברה והאדם. אולם אסור להשלים בשום פנים עם הונאה עצמית, העמדת פנים או זיוף, גם במחיר של שבר נוסף בתודעה הפיקטיבית של הרציפות ההלכתית. הדרך הנכונה להתמודד עם שבר כזה אינה באמצעות אספלניות שאינן מועילות כלום, אלא בהבנה אמיתית וכנה יותר של אותה רציפות, כפי שהיא משתקפת במציאות ההיסטורית של העם היהודי, ובנכונות לבחון בכל דור מחדש את משמעות הדרישה “ועתה ישראל מה ה’ א-להיך שואל מעמך”.

ד”ר רוני שויקה הוא חוקר בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה הקהירית, מחבר הספר “שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות” (כרמל, תשע”א)

 פורסם במוסף ‘שבת‘, ‘מקור ראשון’, כ”ב אב תשע”ב, 10.8.2012