The invention of Penicillin was heralded as nothing short of a miraculous life-saver against infections. Nowadays, penicillin-based medicines are the go-to antibiotic to deal with systemic infections. Along with its rising popularity have come the ever-increasing abuse of antibiotics. This is in part, I believe, due to a mental phenomenon that modern medicine has created, called “Lazy Patient-itis.”
Instead of using the internet to research natural-based cures for non-life-threatening illnesses, the masses prefer to use it to pollute their brains with horrifying and perverse images of ISIS-sponsored beheadings or see who can speak the most lashon hara on Facebook. Most of us these days run to the doctor diety in the hopes for a quick and easy fix, instead of taking responsibility for our health.
In my opinion, we are seeing the same phenomenon happening with Ritalin and other Schedule II narcotics, in the same class as cocaine, morphine, and amphetamines. Instead of dealing with the issue in a less comfortable way that could ultimately lead to a healthy, balanced, well-functioning humanbeing, many rely on the strictly medical route to resolve the ever-increasing phenomenon of ADHD. This reliance may not exclusively result from a search for a convenient solution; it may result from peer pressure, lack of knowledge, pressure from the pediatrician, and/or self-induced or mother-in-law-induced guilt.
I’m going to share with you my experience, in the hopes that you, as parents, will strongly reconsider the treatment modality you currently have your children on. I am not in any way suggesting that you do what I did, nor am I in any way belittling or minimizing the extent of your child’s issue. The ultimate solutions are for you to decide, using your G-d given innate wisdom, Google, and lots of personal prayer. At the very least, you should be aware that there are options, and don’t let anyone force you into doing anything that goes against your innate wisdom.
Over the past four years, every one of my son’s teachers tried to coerce me to give my son Ritalin. I stubbornly refused, knowing instinctively that it was a matter of foreign environment, not understanding the language, and all of the mental and emotional adjustments that come with moving to a foreign country, that were at the root of his inability to sit still and pay attention in class.
The questions that kept me from giving in were: “What will happen to him when he goes off the Ritalin? How will he be able to stay on the same level of functioning? What if he develops a mental crutch, believing that he can only do well in school if he takes the Ritalin? What if he gets a depression from this drug?”
No one could answer my questions. Finally, by the end of last year, I caved in to the principal’s pressure and agreed to do a psycho-didactic evaluation, which would clarify the problem for me.
We did the evaluation, and I honestly can’t remember a thing the psychologist said, other than – you guessed it – “He needs Ritalin.” He painted such a picture that I was overcome with guilt for having refused it for so many years. When I understood that my son was really suffering in school, I realized I had no choice but to start him on this drug.
The results were immediate, but it didn’t fix everything. For several months I gave him the Ritalin, and dealt with several side effects, such as lack of appetite and difficulty falling asleep. Not a good combination, in my opinion.
One thing led to another, and by a crazy incidence of Divine intervention, we suddenly found ourselves in yet another school. Immediately I realized that this school had a very challenging curriculum, and I wondered if my kids would be able to keep up.
Within a few months, after keeping close tabs on my son’s progress, I decided to stop the Ritalin. I encouraged my son and told him that he didn’t need it; that he could do just fine on his own. It took a few starts and stops, but when I saw that the teacher didn’t give me a substantially different report, I decided to stop it altogether. Amazingly, my son has been performing on the same level as he was previously.
הבורא יתברך ציוה את בני ישראל לקיים את כל התורה על פי כל הלכותיה, הכל כאשר לכל כמפורש בתורה הקדושה. במשך השנים התפרסמו רעיונות בשם התורה, הגורמים לבטל חלק גדול מהתורה במישרים או בעקיפין. רעיונות אלו התפשטו בין רוב ההמון, ואף אצל תלמידי חכמים המובהקים. אין המדובר כאן בטעיות מזדמנות.
נקדים למנות בקצרה את ‘אבות’ הרעיונות הנ״ל:
א. אין להרהר על מעשי הכלל שבהווה ושבעבר, ואין לזוז מהן ימין ושמאל, מפני שמנהג ישראל תורה ואסור להוציא לעז על הראשונים. וגם “שתיקה כהודאה” לצדקתנו מצד המנהיגים ששמנו עלינו. אין להתייחס לאלו המקשים קושיות על הנהגתנו, שכן חזקה בידינו, שעל כל קושיא יש תירוץ. נמצא, שכל מעשינו תורה ומצוה גדולה לסנגר וללמד זכות. פעמים שאף “להחמיר” יותר אסור, מפני שמראה בעצמו כאילו אינו סומך לגמרי על הבנת כל כלל ישראל, רחמנא ליצלן.
ב. אין אמת אחת בלבד, אלא “שבעים פנים לתורה”. כמעט על כל הדעות שבכל הדורות נפסק “אלו ואלו דברי כו'”, ואיך שרק ירצה היחיד לנהוג “יש לו על מי לסמוך”. עובדת שינויי הנהגה לכלל בתקופות או מקומות שונים, הוא לא יותר מאשר “כשם שפרצופיהן שונות כו’ (ברכות נ”ח ב’)”, וכולם מרועה אחד ניתנו. אין צורך להשתנות או להוכיח, כי לא קיים כלל מושג “טעות בהלכה”. אפשר רק “להתחזק” בידוע מכבר, ולהתרחק כמטחווי קשת מכל דבר המריח כ”חדש” (שהרי ‘חדש אסור מן התורה’). על זה בלבד יוצאים “קריאות” מאת מנהיגנו תמידין כסדרן, ומעולם לא שמענו מהם דברים מסוג אחר.
ג. בכל דור ודור, המקור היחידי לכל הבנתנו וידיעתנו הוא מן המקובל אז לרב או ‘גדול הדור’, אשר דינו ממש כשמואל בדורו, ובלעדיו אנחנו עוורים בשתי עיניים וגם שוטים גמורים בכל עת, ואין בכחנו להחליט דבר קטן או גדול בשום נושא. אין אפילו דבר אחד מכל דבריו שלא קיבל במסורת ברורה ומאוד מפורטת איש מפי איש עד משה רבנו ע”ה בהר סיני מפי הגבורה. מובן מאליו, שהמבקר אותו בהבנת איזו הלכה, או בקיומה, חלילה, הוא מין וכופר ו’פטור’ ואפיקורס ושייגעץ ועוד, אך באמת אפילו להעלות ספק בכך נמי אסור – מלבד גודל הסכנה שבדבר בזה ובבא. ואם בחייהם כך, במיתתם על אחת כמה וכמה (גם אם אינו נהפך ע”י מיתתו ל”אחרון” ממש).
ד. וגם הם עצמם, אין בכוחם לחלוק על אנשי הדור הקודם. הסיבה משום שעם כל גדלותם, גם הם ‘חמורים’ כלפי הקטן שבקודמים להם בזמן (או, ליתר דיוק, הנדמה לנו כקטן). וכי מה כח ראיות בעלמא כנגד ה”מסורת” המדויקת?! ואמנם יש יחידים ספורים יוצאים מן הכלל, וכמו הגאון מוילנא, שהיה מותר להם לכתוב בנטיה דקה מהמסורת (אי נמי י”ל שעכ”פ אין להרהר גם אחריהם – האם היה מותר להם), אך אין זה היתר אלא רק להם ז”ל, אבל לנו, ודאי חלילה וחלילה לפסוק ע”פ דבריהם, ופשוט. ואלו שמנסים “לחקות” אותם, כנראה (ובלי “כנראה”!) יש להם “בעיה חמורה מאוד”.
ה. צורת לימוד התורה לכל פרטיה, נועדה אך ורק להמשיך ולחזק במוחנו את כל הנאמר לעיל, לכל תולדותיו ותולדות תולדותיו. אם נחשפה איזו סתירה מן התורה ליסודות הנכונים הנ”ל, יש ליישב “בדוחק”, גם אם אי אפשר ליישב באמת. והוא הדין כשנחשפים אלף אלפי תיובתות או יותר. כלל לא חשוב מהי בדיוק התשובה שעלתה בדעתנו לתרץ באותה שעה, ואין העיון בזה רק לפלפולא (אבל לא נפקא מינה למקומות אחרים להקל בכך נגד דת החרדיות), מפני שהיסודות הנכונים והמפורסמים הנ”ל אינם צריכים באמת ראיות, ועל עמדם יעמדו גם בלי זה! כשאנו, בתור ציבור, עוברים על התורה בדבר שהצדוקים מודים בו, אין להודות בקושי, לחפש תושיה, או לשוב בתשובה, ח”ו, יען וכרוך בכל אלו הרגשה לא נעימה. יש לזכור שהתורה נתנה לנו לעשות כבתוך שלנו בלי אימה (‘אתם’, אפילו שוגגים ואפילו מזידים)! הפתרון לתורה הוא לסלף אותה, להערים עליה, להתיר אותה או להתעלם מן המציאות המוחשית. עיקרנו לקיים ה”מנהג” (של סבא, לא של חז”ל), בפרט כאשר הנידון הוא “רק דרבנן” בהסתכלות שטחית. החברה המלוכדת שלנו כבר תשכיל להעניש בחמה שפוכה על כל סטייה זעירה מן התלם ש’קבלנו מרבותנו’.
עד כאן מנין ה’אבות’.
הבה נבחן נושאים תורניים בהשהיית החלטה בדבר המוסכמות הנ”ל אחת לאחת, ומתוך העיון בהם נברר לבסוף בסיעתא דשמיא גם את הדעות דלעיל.
כל הכופר בטובתו של חבירו – סופו שיכפור בטובתו של הקדוש ברוך הוא
כתב רבינו בחיי (שמות פרק א) וז”ל: “ובמדרש (תנחומא שמות ה) אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח), כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שהרי כתיב “אשר לא ידע את יוסף”, ובסוף אמר “לא ידעתי את ה'” (שמות ה, ב). משל למה הדבר דומה? לאדם שרגם איקונין של דוכוס, אמר המלך התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן”. עכ”ל.
הלשון במדרש תנחומא (מהדו’ בובר, פרשת שמות סימן ז): “אמר ר’ אבין הלוי ב”ר: למה הדבר דומה? לאחד שרגם איקונין של מלך, אורכסיניא (פירוש דמותו), אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו, עכשיו עשה לזה כך, למחר עושה לי. כך פרעה, עכשיו אמר (שמות א ח) ‘אשר לא ידע את יוסף’, למחר אמר (שמות ה ב) לא ידעתי את ה’.
וכתב החיי אדם (חלק א כלל סז סעיף ב) וז”ל: “יסכר פי דוברי שקר האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאב ואם כי להנאת עצמם היו מכוונים וממילא נולד וכיון שנולד מהם נתן הקדוש ברוך הוא הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם בטבע ככל בהמה חיה ועוף שמגדלים בניהם ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם, יתאלמון וישתתקון ויתחרשון, כדכתיב [תהילים לא, יט] תאלמנה שפתי שקר, כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה, ולא חלק ה’ להם לב לדעת ולהבין. ועל זה אמרו חכמים, כל הכופר בטובתו של חבירו, סוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, דלדבריהם גם אינם צריכים לכבד ולירא מהמקום ברוך הוא, כיון שאנחנו מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא, מהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו. ואין ספק, שהאומרים כן שהם כופרים בלבם”. עכ”ל.
בנוגע להכרת הטוב בין אדם לחבירו ובין אדם למקום בזמננו בענין מדינת ישראל
אחד מחיוב הכרת הטוב הוא לחיילים שמוסרים נפשם על הצלת עם ישראל, וידוע שהגאון הרב חיים שמואלביץ זצ”ל ראש ישיבת מיר עמד בפני כל חייל שראה לאחר מלחמת ששת הימים.
אולם יש שמבזים הנהגה זו ולא נותנים שום ערך לזה.
והדבר ניכר, שמי שאינו מכיר בטובה של החיילים שמוסרים נפשם להציל עם ישראל מן האויבים, סופו להכחיש שהקב”ה נתן לנו את הארץ.
ולמעשה אין צורך להגיע “בסופו” כאילו שרק בסופו יהא כך אבל עדיין לא הגענו לזה, אלא אצל הרבה זה כבר המצב כאן שכופרים בזה שהקב”ה נתן לנו את הארץ.
וזה רואים היום בחוש, שמי שאינו מחשיב את החיילים הוא טוען שכל המדינה של היום אינו מתייחס לברית של הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, אלא הציונים בכוח עצמם כבשו את הארץ נגד רצון הקב”ה, ואין לנו שום חיוב להודות להקב”ה על נתינת הארץ בזמננו (עי’ בזה במאמר למען תדעון כי א-ל חי בקרבכם).
ולפי דעה זו מה שאומרים בברכת המזון “נודה לך ה’ א-להינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה”, זה מתייחס לזמן יהושע בן נון, וכמו שאומרים זה גם בחו”ל, אבל מה שניתן לנו כיום א”י אין זה כלול בתוך ברכת המזון.
ארץ ישראל בלי מדינת ישראל?
ויש שרוצים לתרץ את עצמם שאנו מסכימים עם א”י אבל לא עם המדינה, והיינו שטוענים שהיה ניתן להביא לכאן שש מיליון יהודים בלי מדינה אלא ע”י שלטון האנגלים או הערבים או האמריקנים.
אולם מי שטוען כך יצא מכלל השכל. האנגלים שמו מפקחים להחזיר ספינות המעפילים, ארה”ב לא עזרו לנו רק במלחמת ששת הימים, וגם כעת עושים הרבה צרות, ומחניפים לאיראנים שמכינים עצמם להשמיד אותנו. הערבים עשו לנו צרות כל הזמן, ואף שהיה תקופות קטנות שלא היה צרות ממש מן הערבים, זה בזמן שהיה כאן קומץ יהודים אבל לא כמויות גדולות ובודאי לא בששת מיליון יהודים. ומי שטוען שאין צורך בשלטון כלל אלא באנרכיה טוטלית, יתקיים מה שאמרו חז”ל (אבות פרק ג) “איש את רעהו חיים בלעו”.
מה נשאר, לחכות על משיח, והרי הקב”ה לא רוצה כעת. האם כשגוים באים להרוג יהודים יש להשאר אדיש ולא לעשות כלום ולומר משיח יבוא!? עי’ שולחן ערוך (או”ח הלכות שבת סימן שכט סעי’ ו’): “באו על עסקי נפשות, ואפי’ סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת”. ולא כתוב שיישבו בבית ויחכו על משיח.
שליטה על הגבולות
וכן הרי נתינת הארץ לעם ישראל כולל שיש אפשרות ביקורת גבולות להכניס מי שרוצים, כמבואר בתורה (פרשת דברים) בציווי לבני ישראל שלא להכנס לארץ אדום בלי רשות אדום, מטעם כי ירושה לעשו נתתי את הר העיר, והיינו שבגלל שהקב”ה נתן להם את ארץ שעיר יש להם זכות של ביקורת גבולות ואסור להפקיע מהם, וא”כ לפני הקמת המדינה היה זכות זה לאנגלים והם לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ורק כמה שהצליחו לבוא בספינות מעפילים ולהערים על האנגלים הצליחו לבוא, ואחר הקמת המדינה ניתנה רשות ביקורת הגבולות למדינה והם נתנו רשות לכל היהודים לבוא לארץ מכח חוק השבות וזה סיבת ריבוי יהודים כעת בא”י שעולה יותר משש מיליון, כפלים כיוצאי מצרים וכמאה וארבעים יותר מבזמן עזרא.
הלימוד זכות האחרונה לדעה זו שמסכימים על א”י ולא על מדינה, שלא חושבים כלל.
עליית הרב וואזנר במסירות נפש
דוגמה לספינת מעפילים, הגאון הרב שמואל הלוי וואזנר זצ”ל ואשתו ע”ה בתקופת האנגלים שלא נתנו להכנס לא”י.
בראשית שנת תרצ”ט עלו לארץ ישראל, בספינת מעפילים שלא קיבלה אישור כניסה לארץ ישראל, ואחרי חודשיים של שיוט מול חופי ארץ ישראל, כשנגמר הדלק בספינה, קפצו שישה עשר מן המעפילים אל הים במרחק שני קילומטר מן החוף, ומתוכם רק שישה שרדו והגיעו אל החוף, בהם הרב וואזנר ורעייתו. ע”כ.
החסרונות והרשעים לא מפקיעים את מתנת ה’
ועל אף שיש הרבה חסרונות כאן, והראשים הם חילונים, וכן העבירו הרבה יהודים על הדת כידוע מילדי טהרן (עי’ ספר “ילדי טהרן מאשימים” של הרב משה שיינפלד, נמצא בהיברובוקס), וילדי תימן, ועוד ועוד הרבה גזירות שגזרו, כמו גיוס בנות וכו’.
אולם אין זה סותר את מתנת הקב”ה לעם ישראל לתת לנו את הארץ. וכמו בתקופת ירבעם בן יואש (מלכים ב פרק יד כג): “בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה: (כד) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: (כה) הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר: (כו) כִּי רָאָה ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: (כז) וְלֹא דִבֶּר ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ”.
וזה בגלל השבועה עם אבותינו, כדאיתא בספרי על הפסוק (דברים פרק א ח) “רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם”. וז”ל הספרי (דברים פרשת דברים פיסקא ח): “לָתֵת לָהֶם, אלו באי הארץ. וּלְזַרְעָם, אלו בניהם. אַחֲרֵיהֶם, אלו שכבשו דוד וירבעם. וכן הוא אומר (מ”ב יד כה) הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת וגו’. רבי אומר: לָתֵת לָהֶם, אלו עולי בבל. וּלְזַרְעָם, אלו בניהם. אַחֲרֵיהֶם, אלו ימות המשיח”. עכ”ל.
וכמו שמבואר ביחזקאל (טז) שבזמן גאולת בעתה, כשעם ישראל לא זוכה, נעשה קיבוץ גלויות ע”י יהודים המכונים אנשי סדום. עי’ לקמן בכותרת “אמירת תחנון”.
הבהרה נחוצה
אולם צריך לדעת, שכל זה לא מתיר שום דבר להמשך אחרי החילונים במעשים שהם נגד התורה, וכמו שהיה אסור להמשך אחרי ירבעם בן יואש בע”ז שלו. אלא אנו מדברים על עצם הכיבוש שזה מתנת הקב”ה, ובא מכח בריתו של הקב”ה עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב.
עוד יש כאן הבהרה נחוצה, המאמר הזה לא בא כלל להכריע בחילוקי דעות בין גדולי ישראל בענין התייצבות או אי התייצבות לצבא, בין בפעם ראשון ובין לאחר מכאן, שכל שה”אי התייצבות” נובע משיקולי סכנה רוחנית או ביטול תורה וכדומה, אין זה כלל נוגע למאמר שלנו, כל מה שנאמר כאן הוא רק לענין חיוב הכרת הטוב לחיילים שמוסרים נפשם להצלת עם ישראל.
לוחות שנה מצונזרים
והנהגה זו של הכחשת הכרת הטוב לחיילים, ניכרת גם בהרבה לוחות-שנה, שיום הזכרון ויום העצמאות ויום ירושלים, לא הוזכר כלל בלוח, על אף שרבים מאירועים אחרים בחו”ל הוזכרו שם, (יש ספר על כל מה שקורא כל יום ויום במשך הדורות כולל יום כ”א כסלו שניצל האדמו”ר מסטמר דרך הציונים ע”י רכבת קסטנר, אבל מיום הזכרון ויום העצמאות ומה שהיה אז לא הוזכר זכר), וכאילו לא קיים כלל לא צבא ולא מדינה ואין לנו שום שייכות לזה, ורק עושים כל ההשתדלות להכנס לתוך הכנסת לקבל תקציבים, אבל להזכיר המדינה והחיילים יש שמחשיבים זה בגדר אפיקורסות.
(אין אנו טוענים על מדפיסי הלוח כי הם מוכרחים להתנהג כך כדי שיקנו מהם הלוח, אלא על כללות הציבור שתובע הנהגה זו).
יום העצמאות, הלל או תחנון?
הנה ביום העצמאות וביום ירושלים יש ארבע דעות:
[א] אומרים תחנון ולא הלל.
[ב] אומרים הלל ולא תחנון.
[ג] אומרים תחנון וגם הלל.
[ד] לא אומרים לא הלל ולא תחנון.
אולם יש חילוק בין יום העצמאות ליום ירושלים, י”א הלל רק ביום העצמאות ולא ביום ירושלים, וי”א הלל רק ביום ירושלים ולא ביום העצמאות.
והחילוק ביניהם, שיום העצמאות נתקן בעיקרון ע”י חילונים וכולל כל אנשי המדינה, ואילו יום ירושלים נתקן ע”י הדתיים ולא כולל כל אנשי המדינה.
וממילא יש אומרים הלל רק ביום העצמאות שכולל כל אנשי המדינה, משא”כ יום ירושלים. ויש אומרים רק ביום ירושלים ולא ביום העצמאות שלא להיגרר אחרי החילונים.
עי’ בהמשך המאמר שבררנו, שעיקר השיטה לומר תחנון וגם הלל על פי מקורות מפסוקים, וזה כולל בין יום העצמאות ובין יום ירושלים.
למה צריך לומר תחנון
המקור לומר תחנון, והיינו לומר וידוי, מבואר בפסוק שמדבר בכיבוש א”י בזמן הגאולה שנעשה כשבראש אנשי סדום בגלל שעם ישראל לא זוכה לגאולה רק מצד כבוד שמים ולמען בריתו עם אבותינו[1].
ופירש רש”י (שם): וְזָכַרְתְּ – בהטיבי לך, את דרכיך הרעים, ונכלמת מלפני, על שגמלת לי רעה ואני גומלך טובה: בְּקַחְתֵּךְ אֶת אֲחוֹתַיִךְ – כשתכבשי לירש את מקומות אשר סביבותיך הקטנות והגדולות: לְבָנוֹת – לפרוורים לך משועבדים לך כמו סדום ובנותיה וכפרנהא: וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ – ולא משמרך את הברית אשר כרתי אתך, אלא בחסדי וברחמי שאני שומר את בריתי. עכ”ל.
בקיבוץ גלויות צריך להודות ולהלל
מבואר בתהלים (פרק קו מז): “הוֹשִׁיעֵנוּ ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם – לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ”. (פסוק זה אומרים בשני וחמישי ב”והוא רחום”, ובנוסח ספרד לפני ברוך שאמר ואחרי שיר של יום, וכן בחו”ל אצל האשכנזים לפני שמונה עשרה במעריב).
וכן בדברי הימים (א, פרק טז לה): “וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם – לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ”. (פסוק זה אומרים בקטע “הודו לה’ קראו בשמו”).
מבואר מכאן שבעת קיבוץ גלויות צריך להודות להקב”ה, וממילא מכיון שבשעת הקמת המדינה הוא היסוד של קיבוץ גליות שבאופן רשמי היה בשעת הכרזת המדינה, שמקודם הגיעו רק מעפילים. ממילא זה הזמן הכי מוכשר להודות על קיבוץ גלויות.
וכן יום ירושלים במלחמת ששת הימים שנת תשכ”ז שכולל כיבוש ירושלים כולל כותל המערבי והר הבית ויהודה ושומרון ורצועת עזה והגולן, שהוא הרחבה גדולה של א”י, ועוזר הרבה לקיבוץ גלויות, וכן התקרבות למקום המקדש שהוא התקרבות לבנין בית המקדש.
וחוץ מזה הצלת נפשות גדולות בשני המלחמות נגד הרבה אומות שרצו להשמידנו והיו שם נסים גדולים.
(ועי’ במאמר “היחס בין יציאת מצרים לקיבוץ גלויות“, שהמשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל הסתפק איזה ניסים יותר גדולים, האם ניסי יציאת מצרים, או מלחמת ששת הימים, עי”ש ביאור דבריו).
צירוף הדברים אינו סתירה
ולומר שני דברים אלו יחד, הלל, ותחנון (היינו וידוי), אינם סותרים זה את זה. כמו שנאמר בדניאל (פרק ט ז) “לְךָ אד-ני הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים”.
פסוק זה העתיק רש”י על זמן השופטים, כשבני יוסף כבשו את בית אל כשעבודה זרה בתוכם. דאיתא בנביא (שופטים פרק א כב): “וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וה’ עִמָּם”. ופירש רש”י (שם): “בֵּית אֵל – שנפל בגורלם. ואף על פי שדמות מיכה עמהם, שהרי מיכה משבט אפרים, נאמר כאן וה’ עִמָּם, הוא שאמר דניאל לְךָ אד-ני הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים”. עכ”ל.
והכוונה שצריך להודות להקב”ה על הצדקה ובאותו זמן להזכיר חטאתינו.
התועלת בחיבור הלל ותחנון
ויש תועלת גדולה באמירת תחנון היינו וידוי, בשעה שאומרים הלל. והוא כדי שהאדם ידע שאנו צריכים לתקן מעשינו, וכולל בזה שלא להימשך אחרי החילונים והתועבות שלהם, וצריך לעשות בענינים שהם לא נזהרים מאבק ממושך להעמיד הדת על תילו, כדי שלא יחשוב ח”ו שע”י שאומרים הלל כבר מצדיקים כל החטאים שנעשים במדינה הזאת. וזה בבחינת “פלגינן דיבורא”. והוידוי כלול גם החטאים שנמצאים בתוך ציבור החרדי שאינו קשור לחילונים, שזה יסוד סיבת שלטון החילונים כמבואר ביחזקאל שם.
היסוד של “פלגינן דיבורא” כולל גם מי שמתקיף את אלו שלא מחשיבם את המדינה ובכל זאת הם גדולי תלמידי חכמים, שלא יפסלו את חלק התורה שהם אמיתיים.
מה כלול בתוך “מפיר בריתו של אברהם אבינו”?
איתא במשנה במסכת אבות (פרק ג משנה יא): “רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא”. עכ”ל.
ופירשו בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א): “המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה”. עכ”ל. וכן בפירוש המשנה לרמב”ם (אבות שם): “מפר ברית – המושך לו עורלה”. עכ”ל. וכן פי’ רבינו עובדיה מברטנורא (אבות שם): “והמפר בריתו – שלא מל, או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול”. עכ”ל.
הנה צריך לבאר כאן מה זה ברית של אברהם אבינו, האם זה רק המילה, או גם נתינת ארץ ישראל לעם ישראל.
הנה בתורה וכתובים מפורש שעיקר הברית הוא מתנת ארץ ישראל, ואילו ברית המילה הוא רק הכניסה לברית, ואות ברית, וגם זה נקרא ברית, אבל עיקר ברית המילה הוא שהקב”ה נתן לנו את ארץ ישראל ואנו צריכים לקבל את ארץ ישראל.
וזה כמו ברית נישואין, שנעשה ע”י חופה וקידושין, אבל כל זה הוא רק הכניסה לברית, אבל עיקר הברית הוא ההמשך של כל החיים. כמו שנאמר במלאכי (פרק ב) “וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ”. וכן ברית מילה היא הכניסה לברית כמו שאומרים בנוסח הברכה, וכן אות ברית היינו שזה האות שיש כאן ברית, אבל מהות ועצם הברית היא שהקב”ה נותן א”י לעם ישראל ואנו מקבלים זה.
וכן פשטות הפסוקים, שמקודם דיבר הקב”ה עם אברהם על מהות הברית, ואח”כ על אות ברית שהוא מילה, וגם זה נקרא ברית:
וכן מפורש במדרש תנחומא (פרשת לך לך סימן כד): “ואתנה בריתי ביניך וביניך, א”ל אברם ומי ימול אותי, א”ל אתה לעצמך. נטל אברהם את החרב ואחז בערלתו והיה מתירא, לפי שהיה זקן היה מרתת, אמר לפניו רבונו של עולם זקן אני, מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול, שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך עד שמל. כך עזרא משבח ואומר אתה הוא ה’ לבדך וגו’ ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ו ח), וכרות לו הברית אין כתיב כאן, אלא וכרות עמו הברית, וכתיב בסוף הפסוק, ותקם את דבריך כי צדיק אתה (שם ח).
וכן היה מנהג המוהלים לומר בקול רם מן הפסוק “וכרות עמו הברית”, ואף במקום שכבר לא קיים מנהג זה, אבל בסידורים האשכנזים מתחיל כאן קטע חדש אף שזה באמצע הפסוק, וזה מצד מנהג המוהלים.
וכן אומרים בכל יום שיסוד ברית מילה הוא שהקב”ה נותן לנו את א”י, דברי הימים (א, פרק טז טז): “אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: (יז) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יח) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם”.
וזה מדובר בברית מילה, שהרי בברית מילה אומרים את הפסוק המקביל בתהילים בשינוי קל, תהלים (פרק קה ט): “אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם”.
רק שבברית מילה לא גומרים את המשך הפסוקים שנאמרו שם שעיקר הברית הוא לקבל את א”י, אבל עכ”פ מכל זה רואים בבירור שעיקר ברית מילה לקבל את א”י.
שמות (פרק ו ד): “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ”.
ופירש רש”י (שם): “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וגו’ – וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן – לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני א-ל ש-די וגו’, (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך”. עכ”ל.
איתא במס’ ברכות (בבלי דף מח עמוד ב): “תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות”. עכ”ל.
רש”י (שם): “צריך שיזכור בה ברית – בברכת הארץ, שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה(בראשית י”ז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך[3].
הכופר בנתינת א”י לעם ישראל
וא”כ כמו מי שמושך ערלתו אף שאינו מבטל לגמרי מצוות מילה, וכ”ש כשאינו מל כלל, נחשב מפר בריתו של אברהם אבינו, אף שזה רק הכניסה לברית, והאות של הברית. כ”ש כשכופר בנתינת א”י לעם ישראל שזה עיקר מהות הברית, ואומר שלא הקב”ה נתן לנו כעת את הארץ ואין לזה קשר עם ברית של אברהם אבינו.
וזה כמי שאומר שכל מה שעשינו ברית מילה זה רק חיתוך ערלה לצורך רפואה, ואין לזה שום קשר עם ברית של אברהם אבינו.
וכ”ש מי שבגלל שכופר בחשיבות א”י שהקב”ה נתן לנו בברית של אברהם אבינו, ואומר שאין לזה קשר עם בריתו של א”א, עי”ז הוא מוכן לתת חלקי א”י לגוים, שזה נחשב מפר בריתו של אברהם אבינו[4].
וכן מי שטוען שכל מי שאומר שהמדינה זו היא מכח הברית של הקב”ה עם אבותינו הוא אפיקורס, זה כמו מי שטוען, שכל מי שאומר שברית מילה הוא מכח ברית של הקב”ה עם אברהם אבינו הוא אפיקורס. ועליהם נאמר בישעיהו (פרק ה כ) “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁך, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר”.
ארץ ישראל מכח ברית האבות בק”ש ובתפילין
מה שהקב”ה נתן לנו את הארץ שזה בא מכח ברית האבות, אנו אומרים את זה כל יום בקריאת שמע (דברים פרק יא): “עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם”.
וכן כתוב שש פעמים בתפילין, אחד בפרשת קדש (שמות פרק יג): “וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ“. ואחד בפרשת והיה כי יביאך (שמות פרק יג יא): “וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ”. ואחד בפרשת והיה אם שמוע, זה ג’ פעמים. וכל זה ביד וראש הרי שש פעמים. וכ”כ במזוזה בפרשת והיה אם שמע. וכל מי שמכחיש זה ואומר שלא הקב”ה נתן לנו את הארץ ואין לזה שייכות עם ברית האבות הוא כופר בכל זה.
הנהגת החזו”א בענין המדינה, ואם אפשר להביא ראיה ממנו
החזו”א זצ”ל ידוע שהיה לו עמדה שלילית כלפי המדינה. על אף שדעתו שנוהג היום מצוות ישוב א”י, וכל היהודים צריכים להגיע לא”י, וכן להתיישב בכל מקום בא”י כדי שלא יתאחזו כאן הערבים. עי’ חזו”א שביעית (סי’ כ”ד ס”ק א’). מ”מ לענין המדינה לא נתן ערך מיוחד, ופעם היה לו שלשה בריתות ביום העצמאות ואמר שיש לומר תחנון כדי שלא יחשבו שבגלל יום העצמאות לא אומרים תחנון.
ההתנגדות שלו לא היה בגלל הג’ שבועות שהזכרו בסוף מסכת כתובות, אלא משום שראשי המדינה היו מחללי שבת וכן העבירו הרבה יהודים על הדת, כידוע מילדי טהרן וילדי תימן ועוד ועוד הרבה גזירות שגזרו, כמו גיוס בנות וכו’.
ולכאורה לא היה מחשיב את המדינה כקיום ברית של הקב”ה עם אבותינו לתת לנו את הארץ[5].
השינויים שהתחוללו
ויש לעיין האם גם בזמננו היה אומר דבר כזה אחרי שנשתנו הרבה דברים מאז פטירתו, הוא נפטר ט”ו מרחשון תשי”ד, ומאותו זמן עד עכשיו תשע”ה שעברו ששים ואחד שנה, היו הרבה דברים: אחד, יש כעת יותר משש מיליון יהודים ובהקמת המדינה היו בערך שש מאות אלף, והיינו כעת יש פי עשר מאז.
וכן היו כמה מלחמות בנסים גדולים כמו מלחמת ששת הימים, וכן מלחמת המפרץ בשנת תשנ”א, שהקב”ה עזר, של”ט טילים נפלו כאן ורק אדם אחד שהיה מחלל שבת מת מזה, והיה שם ניסים עצומים ולא היו יכולים לתלות בכוחי ועוצם ידי.
וכעת אין שום אדם נורמלי יכול לומר שאין זה חלק של קיבוץ גלויות שהובטח לנו מן הבורא עולם.
וכעת נתגלה לנו הפירוש האמיתי ביחזקאל (פרק ט”ז מפסוק נ”ג ואילך) שבזמן גאולת בעתה כשעם ישראל לא זוכה, יהא קיבוץ גליות וכיבוש א”י ע”י יהודים שנקראים אנשי סדום, עי’ במאמרושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה עי’ לעיל.
האם היה משנה את דעתו
וא”כ יש לעיין, האם ניתן לומר שהחז”א היה משנה את הדעה שלו בעקבות כל השינויים שקרו מאז, או נאמר שלא שייך לומר דבר כזה ואפשר להמשיך עם ההשקפה הזאת גם כעת ולתלות בהחזו”א.
ונראה לומר שצריך לומר בפשטות שאילו החזו”א היה חי עכשיו היה חוזר בו מהשקפה שלו אז, ובודאי היה מודה שכל המדינה הוא חלק של הברית של הקב”ה עם האבות לתת לנו את הארץ. ומה שאמר אז, זה מה שנראה לו בתקופה שלו.
שהרי החזו”א היה דעתו שאם נשתנו הדברים צריך לבדוק הדין אחרי שנשתנו, כמו שידוע לענין מצוות תכלת שאמר שאילו היו גדולי ישראל צל צילו של ספק שתכלת של רדזין אמיתי היו לובשים אתו, ומכיון שלא לבשו סימן שאין זה התכלת, (עי’ בכנף איש יהודי עמוד מא, מעשה איש ח”א עמוד קלב), ומכח זה ברור שהיה היום לובש התכלת האמיתי ארגמון קהה קוצים שאין עליו פקפוק, כי לא היה מתנגד לדברים חדשים כשיש ראיות לזה. וממילא כעת לענין המדינה שיש ראיות ע”י כל הנסים והשגחה עליונה של קיבוץ גלויות, עד שיש כבר יותר משש מיליון יהודים בא”י והקמת אלפי מוסדות התורה וכו’ וכו’, שזה מכלל הברית של הקב”ה, על אף שעדיין חסרים הרבה דברים וממשלה חילונית בראש.
וכן הרי אומרים בשמו שאמר בשעת הקמת המדינה שזה לא יכול להחזיק מעמד אלא כמה שנים (איני יודע כמה אמר, אבל בודאי הרבה פחות ממה שזה למעשה עכשיו ס”ז שנים), וא”כ אילו היה חי היום היה רואה שטעה בהגדרת המדינה, וממילא בודאי היה מודה כעת שזה חלק של ברית של הקב”ה לתת לנו את הארץ.
“ממשיכי דרכו”
ומה שיש לטעון מאלו רבנים וכל הציבור שקוראים לעצמם תלמידי וממשיכי דרכו של החזו”א, שהם לא משנים את הדעה שלהם, אין זה טענה. משום שמה שהם קוראים לעצמם ממשיכי דרך של החזו”א זה רק הצורה החיצונית שלו, אבל לא מה שהוא היה מחדש חידושי הנהגה.
לדוגמה, החזו”א לחם בכל הכוח לבטל היתר מכירה ולשמור שביעית כהלכתו ע”י עיון של דיני שביעית, ועשה עי”ז הרבה שינויים בהנהגת החקלאים, אז ממשיכים להתנגד בתוקף להיתר מכירה. וכן לענין שימוש בחשמל בשבת, וכן הרבה דברים. ובענין תכלת ממשיכים בצורה החיצונית כמו החזו”א, שכמו שהחזו”א הלך כולו לבן – אף הם הולכים כולו לבן, אבל כבר נתבאר שאילו החזו”א היה קיים היום אחרי גילוי התכלת האמיתית ארגמון קהה קוצים (שיש עליו ראיות ברורות) היה משנה לתכלת, ומ”מ תלמידי החזו”א לא ממשיכים הדרך, מכיון שבצורה חיצונית זה שינוי דרך, על אף שבצורה האמיתית ללכת בתכלת הוא המשך הדרך לקיים כל מצוה כשנתאפשר אפשרות קיומו, שהחזו”א היה מוכן לשנות[6].
לא מוכנים לשנות את דעתם
אולם כל זה שייך לומר שהיו משנים עמדה שלהם בענין א”י, על גדולי ישראל בדור שעבר כמו החזו”א שהיו מוכנים לשנות הדרך כשנשתנה המציאות ונתאפשר אפשרות קיומו של מצוה, אז ממילא ניתן לומר שגם בנושא המדינה היה משנה העמדה שלו אחרי כל הגילוים והשינויים לטובה במשך ששים ואחד שנים, וכל אחד רואה שנמשך קיבוץ גלויות בצורה גדולה.
אולם גדולי ישראל שתמיד היו מתנגדים לדברים חדשים אז מסתמא לא היו משנים הדעה שלהם בגלל שינויים, וממשיכים כמו שחשבו מקודם, וזה סיבה שממשיכים להתנגד למדינה על אף שכל אחד רואה שזה מכח הברית של הקב”ה לתת לנו את הארץ.
ועכ”פ גם מי שטוען שאין לנו ראיה שהחזו”א היה משנה דעתו, עכ”פ צריך להודות, שאין כלל להביא ראיה מהנהגת החזו”א בדורו, שהרי הוא אמר זה לפי מה שראה בתקופתו, אבל כעת רואים אחרת צריך לדון לפי המצב של עכשיו.
יש קשר הדוק בין מצוות תכלת לקיבוץ גלויות לא”י
בשניהם נאמר ארבע כנפות, בתכלת (דברים פרק כב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. ובקיבוץ גלויות (ישעיהו פרק יא): “וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ”. וכן נוהגים לקחת הציצית בשעת אמירת מארבע כנפות הארץ (באר היטב סי’ נ”ט ס”ק ג’).
שניהם באים מכח אברהם אבינו, א”י בברית מילה כנ”ל, תכלת, עי’ סוטה (דף יז עמוד א): “דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב’ מצות: חוט של תכלת”.
בשניהם כשמשה רבינו אמר לקיים המצוות יצאו חלק של ראשי עם ישראל נגד המצווה, בא”י יצאו המרגלים נגד זה, ובתכלת יצאו קרח ועדתו נגד זה (עי’ רש”י ריש פר’ קרח). ועי’ בזה במאמר תכלת מהפך מנהיגות.
היתר מכירה
ועי’ בזה גם במאמר היתר מכירה גם לדעת המתירים לא שייך היום, שהבאנו הרבה ראיות שכעת אין עוד להשתמש בהיתר מכירה גם לדעת המתירים דאז, אולם כל זה שייך למי שמוכן לשנות את הדעה שלו כשנשתנה המציאות, וכשנתגלו גילוים מן התורה שלא שייך ההיתר, אבל מי שרק ממשיך הדרך בלי לבדוק עוד הפעם את הדברים הוא ממשיך להסתמך על היתר מכירה.
ולמעשה גם היתר מכירה הוא הפרת ברית של אברהם אבינו, שהרי מסירים בעלות הקב”ה על א”י ומוכרים לגוי, וזה ממש הפרת הברית שנאמר (בראשית יז ח) “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים”[7].
האם יש חיוב להתבונן מה המצב עכשיו בנוגע למדינת ישראל?
יש לעיין, אם יש חיוב לאדם להתבונן על המצב של הגדרת המדינה כעת, או שיכול להמשיך הדרך שמורגל מפי רבותיו וחבריו והחוג שנמצא בתוכו ולהמשיך להתנהג כך.
הנה ניתן להביא ראיה איך אנו מתייסים לחילונים. יש הרבה חילונים שלא מאמינים בקב”ה, או שמאמינים אבל זה לא מחייב אותם שום דבר.
ואנחנו באים בטענות עליהם שהם צריכים להתבונן על זה, ולהוכיח שיש בורא עולם, ושעם ישראל הוא עם הנבחר, והקב”ה נתן לנו את התורה.
ויש כמה הוכחות לזה, אחד, מה שנאמר בחובת הלבבות (סוף שער היחוד) בענין משל של מכתב מלא חכמה, שלא שייך לומר שנשפך הדיו ונעשה מכתב עם מלא חכמה, וממילא לא שייך לומר שהעולם נעשה מעצמו בלי מישהו שברא אותו.
וכן בחירת עם ישראל ניתן ללמוד מכח התורה והנסים שנעשו בשעת יציאת מצרים ובמתן תורה.
אולם יש חילונים שטוענים איפה היה א-להים בשואה, ומכח זה מכחישים מציאות ה’ ח”ו.
ואנו משיבים להם, שזה גופא כתוב בתורה שאם עם ישראל לא שומר התורה יהא הרבה צרות, עי’ בפרשת בחוקותי ובפרשיות כי תבא נצבים וילך והאזינו.
ויותר מזה ביחזקאל (פרק כ) כתוב ביותר מדויק השואה שיהא קיבוץ גלויות מהרבה מקומות ומביאים ישראל למדבר העמים ומשמידים אותם שם, וזה היה באושוויץ, ונבואה זו נאמרה לפני יותר מאלפיים וארבע מאות שנה, וא”כ השואה היא גופא ראיה שיש בורא עולם ולא להיפוך ח”ו, שאיך יתכן שנביא יכול לדעת לפני כ-2400 שנה מה שקורא עכשיו אם לא שהקב”ה גילה לו את זה.
וממילא אותו טענה אנו אומרים כעת בענין המדינה, שיש טוענים, איך יתכן שהמדינה כעת היא חלק של הברית של הקב”ה לתת לנו את הארץ, כי איך יתכן שחילונים ומעבירי-על-דת הם אלו שעומדים בראש המדינה ומחטיאים רבים?
ועל זה אנו משיבים, הרי הקב”ה גילה ע”י יחזקאל הנביא, שאם עם ישראל לא זוכה, אז הוא יקבץ נדחי ישראל ע”י אנשים שנקראים אנשי סדום, והם יהיו בראש, ותחתיהם אנשי שומרון ותחתיהם אנשי יהודה, ודרך זה יכבשו את א”י, וכמו שהבאנו מקודם הפסוקים ביחזקאל ט”ז. וא”כ מציאות המדינה עכשיו בצורה שהחילונים בראש, זה לא סתירה להבטחת הקב”ה לתת לנו את הארץ, אלא דווקא ראיה שזה כן כך, מכיון שכבר לפני יותר מאלפיים וארבע מאות שנה נתנבא יחזקאל הנביא על המציאות הזה של זמננו.
לימוד זכות בגדר תינוק שנשבה
אולם כמו שעל החילונים ניתן ללמד זכות שהם בגדר תינוק שנשבה, כי לא כל אחד מוכן לבדוק המעשים שלו אם הם בסדר אלא נוהג כמו שכל החברים שלו מתנהגים וחושבים, גם על החרדים ניתן ללמד זכות שהם בגדר תינוק שנשבה בנושא זה, שלא כל אחד מוכן לבדוק המעשים שלו, אלא עושה מה שכל רבותיו והחברים והחוג שלו עושים וחושבים, וממילא חושב שהמדינה אין לו שום שייכות עם ברית הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, ואין שום חיוב להעריך פעולת החיילים, ואין להכיר טובה להנהגת המדינה שנותנים כסף למוסדות, וכן לא להקב”ה שנתן לנו את הארץ כי לא הוא נתן לנו את הארץ, אלא הציונים בכוח עצמם נגד רצון הקב”ה כבשו את הארץ. וכל מי שחושב שמגיע יישר כח להקב”ה על נתינת הארץ דרך המדינה, וכן להנהגת המדינה ולחיילים, הוא חוטא ופושע וכופר בהקב”ה, כך חושבים וכך מתנהגים, ועל הכל ניתן לומר תינוק שנשבה.
אולם צריך לדעת, כי בהנהגה זו הוא צריך גם ללמד הרבה זכות על החילונים שלא מאמינים בהקב”ה ולא מתפללים להקב”ה כי כך נהגו וכך למדו אותו אבותיו ורבותיו.
האם יש אפשרות לתקן החטא הנורא של כפירה בבריתו של אברהם אבינו?
אפילו מי שעושה אותם במזיד יכול לעשות תשובה, וכ”ש כשהיה בשוגג.
עי’ פירוש המשנה לרמב”ם (מסכת אבות פרק ג משנה יא), וז”ל: “מפר ברית – המושך לו עורלה”. ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, אמרו: “מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת ביסורין”. רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם “אין לו חלק”, משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם”. עכ”ל.
[1] “אנשי סדום” הכוונה יהודים שמתנהגים כמו אנשי סדום, ולשון כזה רגיל בפסוקים כמו ישעיהו (פרק א פסוק י) “שִׁמְעוּ דְבַר ה’ קְצִינֵי סְדֹם”, כי אנשי סדום עצמם נשרפו בזמן אברהם אבינו:
[2] הסיבה למה אנשי סדום בראש, מבואר שם בהמשך שזה בגלל שהחטאים של אנשי יהודה נחשבים יותר לגריעותא. והחטאים של אנשי סדום נחשבים פחות מהחטאים של הציבור שבאופן כללי כן שומרי תורה (=אנשי יהודה). וההסבר לזה הוא בגלל שלאנשי יהודה יש האפשרות ללמוד, ואילו לאנשי סדום אין ממי ללמוד. עי’ מלבי”ם שם ואכמ”ל, ועי’ במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה:
[3] הסיבה שהקב”ה כרת הברית לתת את א”י דוקא ע”י מילה, אולי ניתן להסביר, משום שזה יסוד הזיווג, וכן א”י לעם ישראל הוא יסוד חיבור בין הקב”ה לכלל ישראל ונקרא ברית האהבה כמ”ש רש”י וכן נקרא “האהבה” בספר שיר השירים, עי’ שיר השירים (פרק ב) “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. וזה ביאת עם ישראל לא”י כמבואר בסוף כתובות כשהגיע הזמן של תחפץ, ועי’ במאמר המשל והנמשל של שיר השירים שביארנו שהחיבור הפרטי והחיבור הכללי תלוים זה בזה:
[4] עי’ באריכות במאמר למען תדעון כי א-ל חי בקרבכם, שעיקר טענת שלום-תמורת-שטחים בא בעקבות שלא החשיבו את הכיבוש של א”י בזמננו לקיום הברית של הקב”ה עם אבותינו לתת לנו את הארץ:
[5] בענין הג’ שבועות, ומה שכבר נתבטלו, עי’ במאמר חשיבות עליה לא”י את הפסק של מרן רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל אור שמח. ועי’ במאמר המשל ונמשל של שיר השירים על אפשרות הסבר של סיבת הטעות בשיטת סטמר:
[6] יש הרבה מאוד מן החוג הזה שלובשים תכלת בצינעה ולא בפרהסיא שמפחדים מבזיונות של מתנגדי דברים חדשים, אולם אי”ה יגיע הזמן שהדבר יפרוץ החוצה:
[7] אחוזת עולם כולל גם שנת השביעית, וכן “והייתי להם לא-לקים”, היינו החיבור של כלל ישראל עם הקב”ה, וכשמוכרים א”י לגוי ע”י היתר מכירה, מתחברים עם הגוי ולא עם הקב”ה, וזה סותר את מהות הברית של אברהם אבינו:
Today we celebrate the joyous festival of Purim. As others have pointed out, Purim is not a celebration of the death of Haman(y”sh). Haman was hung nine months before the 14-th of Adar. Nor do we celebrate the thwarting of Haman’s plot to exterminate the Jews. Haman’s plot died with him. With the Persian army ordered to remain in barracks and Mordechai ascendant in the capital, who in his right mind would dare to attack the Jews? To do so would invite retaliation from the second most powerful man in the kingdom!
So if we are not celebrating the death of Haman(y”sh) and the thwarting of his plot, what ARE we celebrating? Well, the answer is pretty obvious from the Megillah itself. On the 13th and 14th of Adar, the Jews, who had been given a royal guarantee that the Persian authorities would not intervene, gathered together and launched an attack against their enemies throughout the Persian Empire, slaughtering seventy five thousand men throughout the kingdom and eight hundred in the capital, including the ten sons of Haman. There is no need to mention that the women and children of the enemy were likewise slaughtered. We can learn this from the Megillah itself.
The Jews took none of the spoils from their slaughtered enemies. Why is this? Because the enemies in question were Amalekites. The Torah commandment to extirpate Amalek includes not only the commandment to mercilessly slaughter Amalekites regardless of age and gender until none remain anywhere in the world, but also the commandment to destroy all the property of Amalek. Spoils should not be taken from them. It seems to me that taking arms, war materiel and funds to purchase both from dead Amalekites would be permissible under the rubric of pikuah nefesh and in order to further the mizvah by exterminating more Amalekites. However, from the Megillah it is obvious that the Jews of Esther’s time had no need to avail themselves of such leniencies.
Consider what this implies. Would any of today’s Jewish communities, even the ones in the Holy Land, have the wherewithal to gather together and slaughter the enemies of the Jewish People in their tens of thousands without the aid of any army? Do today’s yeshiva bochurim, even in the dati leumi community, have the martial skills and arms to do this? The answer, of course, is a resounding “no”.
In and of itself this should tell you that our communities have drawn much further away from the true spirit of Torah than even the assimilated, persianized Jews of Esther’s Shushan. The chief reason for this are our methods of Torah study. Amid the oppressions and humiliations of the past two thousand years, with Jews locked in ghettoes, surrounded on all sides by raging mobs of murderous goyim, prohibited from bearing arms and completely unable to defend themselves, the study of Torah became the sole means of ensuring continued national survival. Only by clinging to the Torah, by ordering every tiny detail of their lives in a manner that would remind them of their Judaism, could our ancestors survive the bitterness of the exile. Thus Torah study became solely a legal study. Generations of rabbinical students studied solely those aspects that would enable the survival of Jewish culture, growing up uniformly as skilled lawyers capable of directing every little detail of their community’s day-to-day life.
However, the Holy Torah is not merely a book of law. The Holy Torah is the sum of all knowledge in the universe. Just as we can ground legal studies in the Torah, so too can military studies, administration and science be grounded therein.
This does not mean that we should seek to acquire all knowledge solely from the text of the Torah itself. While the Holy Torah surely contains all the knowledge we seek, we are not adequate to the task of discerning all we need to know solely from the holy text itself. Therefore we must, due to our inadequacies, apply the processes of secular science and knowledge acquisition. If goyim discover some new principle or invent some clever, useful new device, we should certainly borrow it at once. And if the processes of secular science and engineering lead us to some new knowledge, we should certainly apply it with alacrity. Doing so increases the power and renown of the Jewish People and thus elevates the honor of the Holy Torah and increases the honor of Hashem. And when we have done so, lest we become arrogant and think that we have discovered something truly new, we should always return to the text of the Holy Torah and sanctify our knowledge by showing how it is alluded to in the text itself.
Now, we know very well that our ancestors were formidable warriors. We also know that before the invention of firearms, all nations and cultures created and practiced martial arts systems based on the principles of anatomy, the weapons available to them and the philosophies upon which the core of their civilization was based.
The martial arts of Western Europe died a slow death as firearms developed and improved and as centralizing nation-states sought to disarm the population and monopolize the tools of violence. The martial arts of the Far East, on the other hand, had no time to die a slow death. Japan went from swords to aircraft carriers in less than a hundred years. Even as Japanese battleships sank the entire Russian navy at Tsushima, there were still old men alive in Tokyo who remembered Saigo Takamori’s quixotic attempt to pit swords and bushido against quick firing artillery and bolt action rifles. And as the newly-disarmed citizens of Western nations sought means to defend themselves against criminals, it was only natural that they would turn to the vibrant martial arts of the East.
Responding to the new needs of a new era, Japanese masters modernized, systematized, updated and exported their samurai heritage. Jujitsu systems were the first to make the jump across the ocean, with Jujitsu schools appearing in Europe and America as early as the 1880s. Judo, a sporty “clean-up” of Jujitsu, and Karate, a systematization and modernization of Okinawan peasant fighting techniques, followed suit rapidly. By the late 1890s, westerners were already teaching martial arts derivatives adopted to their particular needs, such as Bartitsu. By the beginning of the twentieth century, Western governments were adopting Asian techniques as a means of training elite soldiers and policemen in hand-to-hand combat, developing effective and easy to learn martial arts systems such as Sambo. Thus it is solely due to a combination of historical accidents and massive ignorance that we see martial arts as primarily an Asian phenomenon.
Given the fact that every culture in history has at one point or another developed martial arts systems, it is reasonable to ask whether there existed such a thing as a Jewish martial art. The answer, of course, is not only did it exist, but it was extremely effective. The Torah itself tells us so. At the news that Hammurabi’s army has plundered Sodom and taken Lot captive, Avraham Avinu sets off in pursuit with his elite bodyguard of 318 Torah students, overtakes the Babylonians after a series of forced marches and defeats them in a surprise attack at night. King David, a great Torah scholar, personally kills hundreds of Philistine warriors, presenting their severed foreskins to Saul as token of his martial prowess. There certainly existed a martial arts system, grounded in Torah and based on the concepts of Jewish mysticism, that was practiced by these men not only as a means to ensure physical prowess, but also as a method of Torah study.
Obviously, with two thousand years of persecution in situations where Jewish self-defense of any kind was essentially impossible and any attempt at martial training would bring on the massacre of the entire community, a Jewish martial art would have died out. However, there is one man who claims that this is not entirely so. This man, Yehoshuah Sofer, has compiled and systematized a Torah-based martial arts system he calls “Abir”. Abir is entirely practical and highly effective, as can be seen, for example, in this video.
Yehoshuah Sofer claims that this art is based on the martial arts tradition preserved by the isolated Habbani Jewish community of Yemen, and that this tradition itself hearkens back all the way to King David and Avraham Avinu. Scoffers point out that Yehoshuah Sofer happens to hold a 7-th dan in Kuk Sool Won and that the circular movements and distinctive “hands-free” grapples of Abir as taught by Yehoshua Sofer strongly resemble corresponding techniques in Hapkido and Kuk Sool. Based on this, they posit that Abir is somehow “fake” or “not authentic”.
Now, this argument is frankly ridiculous. First of all, since when is outward similarity of technique proof of anything? The grappling techniques in the Codex Wallerstein resemble Aikido and Jujitsu, while the longsword technique bears a striking resemblance to Japanese swordsmanship. Would some imbecile declare based on these resemblances that this seminal fechtbuk, written in Germany circa 1470 C.E., is somehow based on martial arts systems codified on the opposite side of the world centuries later?
The fact is, given human anatomy and the laws of physics, there are only so many efficient ways to punch, kick and throw an opponent. There are only so many ways to hyperextend, break or dislocate joints, only so many ways to upset a fighter’s balance and so forth. Effective martial arts systems will naturally come to resemble one another. And would it not stand to reason, flipping the scoffers’ argument on its head, that a man seeking to modernize and systematize a half-forgotten family tradition would find a martial art that most strongly resembles it and train in it in order to “fill in the gaps”?
The “hands free” grappling and throwing techniques of Abir and Kuk Sool are of great antiquity, hearkening back to the days when martial arts assumed a combat between two heavily armored, sword-armed opponents. In such combat, a man who lost or broke his sword had to rely on secondary weapons such as a dagger, yet had to bring them to bear against very small targets, such as gaps in the joints of armor. Since punching and kicking an armored opponent is an exercise in futility, one had perforce to grapple with him, upset his balance, dislocate his joints and otherwise place him in a position where a small weapon such as a dagger could be applied. Yet since one’s hands were occupied holding a dagger, a shield, a spear shaft or other such implement, the grappling had to be performed by wrapping one’s limbs around the enemy rather than by grabbing him with one’s hands. In fact, the very presence of such techniques tells us that a martial arts system is rooted in a tradition going back centuries if not millennia. Who is to say with certainty which tradition it is?
Secondly, what in Heaven’s name is a “fake” or “not authentic” martial art? Techniques have been borrowed back and forth from time immemorial. Kuk Sool is itself a compilation of several Korean martial arts, with the primary component being Hapkido. Hapkido, in turn, is a twentieth-century modernization of ancient Korean arts with heavy borrowing from Judo and Jujitsu, which are themselves compilations of earlier samurai techniques, which are based on ancient Chinese martial arts, and so on down into prehistory. Going forward in the opposite direction, does the fact that they borrow heavily from Judo, Karate and Jujitsu make Sambo any less Russian or Krav Maga any less Israeli? Trying to figure out whether a martial arts system is “authentic” is an exercise somewhat similar to an attempt to determine whether a firearm design is “authentic”. At best, such frivolity is of use to a small number of highly specialized historians. At worst, it is a complete waste of time.
The only criteria that matter for a martial art are the same as the criteria for any other infantry weapon: whether or not it works well in almost any circumstances and whether or not it fits with the needs of the practitioner. Abir is effective. It is firmly grounded in Torah principles. Its grand master is a pious Breslover hassid who wears begged ivri on a daily basis. Therefore, it qualifies both as a Jewish martial art and a method of Torah study. Case closed.
If we seek to revive the Torah of Eretz Yisrael and to build a true Jewish State, we must perforce revive a Torah-based martial tradition. If we do not do so, we end up with the perversions of secular Zionism, with its near-worship of muscular Hebrew-speaking goyish ignoramuses brandishing rifles and its contempt for the helpless frum Jew. King David and Avraham Avinu spent far more time practicing Torah as a military art than they did studying Torah as a legal system. And so should we. May the day soon come when our educational system, beginning in kindergarten, teaches effective Torah-based martial arts and military skills, both as a means to instill pride in our heritage and as a means to build the physical courage, fitness and skill necessary to maintain a true Jewish State in Eretz Yisrael.
“And you shall count for yourselves, [beginning] from the day after the [festival] sabbath, from the day that you bring the `omer-offering of waving – there shall be seven complete weeks.”
From this pasuq, Hazal taught – among other things – that each male of Kelal Yisra’el, beginning with the second night of Pesah, needs to begin counting (vocally, and with a berakhah) seven weeks (49 days), after which would be the festival of Shavu`oth. Although we cannot currently offer the `omer, we nevertheless count the days and weeks as was done in the days of the Beth HaMiqdash.
What Does It All Mean?
Usually around the time of sefiyrath ha-`omer we begin hearing the kabbalistic buzz of latter-day interpretations of these 49 days, seven weeks. Everything from combining supposed “sefiros” to “tikkun ha-middos” is mentioned in Jewish books and religious newspapers. Some even relate it to the “49 levels of tumah” that are mentioned in the Tiqquney Zohar.
The truth, however, is that the Gemara merely states that it is “zekher le-miqdash – a remembrance of the Temple” (b.Menahoth 66a) and nothing further. The Rambam in the Moreh HaNavokhiym (III:43) expands on this idea and tells us that it is a “countdown” to the anniversary of the Matan Torah (“the Giving of the Torah”) and that, just as one counts the weeks, days, and hours before the arrival of a dear friend, so also does the Jewish nation build anticipation toward Shavu`oth by counting these seven weeks of days.
Traditionally, the anticipation of receiving the Torah “anew” – as it were – has generated a focus on teshuvah and the improvement of the miyddoth (character traits). This is an excellent idea, but unfortunately it has taken on a flaky mystical focus and any real personal growth is usually overshadowed if not forgotten. Le-`aniyuth da’ati (in my humble opinion), I think that the best and most productive tradition in this vein in that of learning a chapter a week of Pirqey Avoth. I also would HIGHLY recommend learning a chapter each day of Hilkhoth De`oth (laws of character development) from the Mishneh Torah, and I consider it no accident that it too contains exactly seven chapters.
Focusing on one’s miyddoth before receiving the Torah is completely appropriate since thehalakhah states that Torah is only to be taught to a student whose character is refined and whose deeds are good (cf. Mishneh Torah, Hilkhoth Talmudh Torah 4:1).
