שבועות: חוקי המדינה בטלים לגבי התורה שקבלנו בהר סיני

יום ששי, ג’ סיון התשפ”ה

מה משמעותו של כל התהליך שהזכרנו? על איזה יסוד הוא בנוי? נראה, כי יש כאן חידוש עצום, ולפיו התורה מתארת כאן בריאה חדשה. כפי שהיו ששת ימי בראשית, בהם יצר ה’ את עולמו ובסיומם שבת ממלאכתו וקבע לעולמי עד את יום השבת, כך ישנם שבעה שבועות, בהם נוצר עם ישראל, בניו חביביו של מקום, ובסיומם נקבע חג השבועות. אז נשלמה אותה בריאה מופלאה, הקרויה ישראל, שהיא היא התכלית שלמענה נברא העולם, וכדברי רבותינו במדרש – “א”ר ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב ‘בראשית ברא א-להים’, ואין ‘ראשית’ אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה'” (ויקרא רבה לו ד).

מעתה מובן עומק משמעותו של הקשר שבין חג השבועות, חגו של קציר החטים כפי שמציגה אותו התורה, לבין חג מתן תורתנו, כפי שהוא נקרא בפי חז”ל. יש כאן בריאה של עם, ובריאתו של עם ישראל לא הייתה אלא בעת מתן תורה. הצדוקים סברו כמו היוונים אותם העריצו, כי עזב ה’ את הארץ והוא אינו מתערב עוד בבריאה. הם סלדו מעצם הרעיון שהוא יקח עם מסוים ויבחר בו בדווקא להיות בניו. אותם צדוקים לא יכלו לקבל את הרעיון, לפיו יש כאן בריאה חדשה, וודאי לא את הרעיון לפיו לעם ישראל ישנו חלק באותה בריאה. הם קבעו ש’ממחרת השבת’ לעולם משמעו ביום ראשון בשבוע, כיוון שלא ראו את הקשר שבין פסח לשבועות. הם לא ראו כאן לידה של עם, והם לא ראו כיצד עם זה יכול לקבוע ‘שבת’ ביום אחר מימי השבוע. הבריאה הסתיימה לדידם באותם ששת ימי בראשית, ואין עוד מקום להתערב בה – לא מצד ה’, וודאי לא מצדם של ישראל. [ולאמיתו של דבר, סופה של גישה זו הינה כפירה בעצם המושג של בריאה, ולכן סברו חכמי יוון, ובראשם אריסטו, כי העולם קדמון ואינו נברא, ועל השקפה זו כתב הרש”ר הירש בפרושו על בראשית א א, כי היא “יסוד מוסד להכרה האלילית עד עצם היום הזה. אולם, אין היא רק שקר מיטאפיסי, תיאור קוסמוגיני הנוגד את האמת, אלא גרוע מכן – אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר, והיא כופרת בכל חירות בא-ל ובאדם”].

לאור זאת מובן מדוע כה טרחו חז”ל להפקיע מידי ההבנה הצדוקית, ומדוע עשו ברוב עם טקסים, בהם קוימו ההלכות הסובבות את קרבן העומר ואת חג השבועות כחג שחל דווקא לפי אותה ספירה המתחילה ממחרת הפסח (ראה משנה מנחות פרק י משנה ג; חגיגה פרק ב משנה ד). יש כאן מאבק איתנים אידיאולוגי בין המאמינים כי עזב ה’ את הארץ, בין אלו הסבורים, כי הבריאה נסתיימה ואנו חיים בעולם שאין בו א-לוה המעורב בנעשה, עולם יבש ונטול חיים, עולם של הפקרות מוסרית, לבין השקפת תורתנו הקדושה, לפיו הא-ל קיים, עושה ומנהיג את עולמו, והוא בחר בישראל עם קודשו להיות לו לראשית, להיות לו לעם סגולה, אשר יצירתו היא התכלית של יצירת הבריאה כולה.

יוצא מכל האמור, שישראל נעשה לעם בחג השבועות, ועל-כן מובן ההקשר למתן תורה. בניגוד לעמים אחרים, הנוצרים מכל מיני תהליכים חברתיים כאלו ואחרים, עם ישראל הוא יחודי בכך שהוא נוצר מכח התורה שנתנה לו במעמד הר סיני. מי ששייך להר סיני, שייך לישראל. מי שלא – לא! יותר מכן, אין לעם ישראל דרך להתנהל אלא על-פי אותה תורה! לשום רוב דמוקרטי אין זכות לחלוק על מה שנאמר בסיני, שכן זהו יסוד קיומו של העם! הקדוש ברוך הוא לא קרע את השמים והשכין את שכינתו בסיני בכדי שאנחנו נלך לקלפי אחת לארבע שנים ונחליט אם דבריו מוצאים חן בעינינו, אם לאו. עם שנוצר בסיני יונק את חוקיו רק מסיני. כל חוק אחר – בעצם מהותו הרי הוא בטל ומבוטל. ויהודי אשר מקיים את דבר ה’ שניתן בסיני, גם אם מעשיו נוגדים את חוקי הדמוקרטיה המערבית של הגויים – אותו יהודי אינו עבריין, הוא שומר החוק, בעוד שהעבריינים הם אלו שאינם מקיימים את התורה על כל דקדוקיה. ולא תועיל להם שום גלימה. אלו שמעיזים להרים את ידם כנגד שומרי החוק האמיתיים, היהודים הנאמנים לה’ ולתורתו – יבוא בורא העולם, אשר ברא גם את ישראל כתכלית של אותו עולם, ויפרע מאותם עבריינים, המתעטפים באצטלה של אנשי חוק. חוקיהם בטלים, דיניהם מבוטלים, ובכל עת בה אנו מכריזים כי “ה’ אחד”, הרי אנו כופרים בסמכותם לחוקק חוקים כנגד תורת ה’.