שאלת השאלות לחכמים בעיניהם: ולכן מה?!

Authored by: יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום שני, ו’ מנחם אב התשפ”ו

לעיתים נדמה, כי כאשר נדחקים אל הקיר, נוקטים עמדות שיש בהן יותר מחאה מאשר תכנית פעולה, יותר הבעת עמדה עקרונית מאשר גיבוש אסטרטגיה יעילה, יותר חידוד של בעיות מאשר נסיון לפתור אותן. דברי ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט”א אודות חוסר האחריות של אלו התובעים את גיוס החרדים ביחס לחיי אדם, עד שכינה אותם ‘רוצחים’ – הם דוגמא מובהקת לכך, שנדחקנו כציבור לפינה, שאינה מותירה בידינו מרחב מחשבה לטכס עצה כיצד לתקן את המצב, כיצד ליזום פתרון מתקבל על הדעת, כיצד להעמיד דעת תורה שאינה רק מחאה על המצב הבלתי נסבל, אלא כזו שגם משרטטת את המתוה לצאת אל מחוץ לסבך.

רוחות קשות מנשבות בציבוריות החרדית בחודשים האחרונים, רוחות של ניתוק והתנכרות למצב של כלל ישראל, וזאת בשל הנסיון הדורסני לכפות על הציבור החרדי, ובראש ובראשונה על בני הישיבות – שעליהם בנוי עתיד האומה – ערכים הסותרים במהותם את כל דרכו בחיים של יהודי ירא שמים. בשם ערך ה’שוויון’ כביכול, באה המערכת המשפטית וכל האליטות הישנות שהיא עובדת בשרותם ותובעת מיהודי חרדי להשיל את ערכיו ולהיטמע במערכת, אשר קדשה את הערכים האנטי-יהודיים ביותר מבית היוצר של השמאל הרדיקלי – פריצות נוראה והזדהות, הבנה והכלה כלפי האויב הרצחני תוך התכחשות מוחלטת לברית של עם ישראל עם בורא עולם על ירושת הארץ והחיוב לקיים את חלקנו בברית – שמירת התורה והמצוות.

מלבד הנזק העצום שנעשה כאן בראש ובראשונה כלפי הציבור הכללי, אשר במקום לינוק מלומדי התורה אורחות חיים – הוא מבזה אותם, רודף אותם והופך אותם בעל כרחם לעבריינים – מלבד כל זאת, יש כאן נזק עצום נוסף – דחיפת הציבור החרדי למחוזות של ‘קנאות’ מזויפת, כאשר קבוצות שונות שהיו בשוליים של החברה החרדית וחרטו על דגלן את ההתכחשות למעשה ה’ בקיבוץ עם ישראל לארצו וראו בכל כשלון של המדינה ‘הוכחה’ לצדקת דרכם – אותן קבוצות קבלו רוח גבית מהשלטון, אשר במעשיו כביכול ‘מצדיק’ את מכלול טענותיהם כנגד המדינה הציונית. הדברים הגיעו עד כדי דיבורים ואף מעשים בקרב השוליים של הציבור על עזיבת הארץ, ויותר מכל – עוינות גלויה כלפי כל המפעל האדיר של שיבת ישראל לארצו, מפעל שמי שמעט מתבונן מבין, כי הוא מעשה ה’ הגדול שהובטח לנו על-ידי הנביאים, על-אף כל הבעיות הרוחניות שאנו מתמודדים אתן, ושהתמודדנו אתן ביתר חריפות עוד לפני שקמה התנועה הציונית.

כעת באים דברי הגאון הגדול הרב לנדו ולכאורה מגבים את הטענות של אותם חוגים קיצוניים בדבר הסכנות האיומות המרחפות על ראשנו מאת השלטון הציוני. אולם שאלה אחת פשוטה אני שואל את אותם חוגים – נניח שאכן כן הוא, השלטון הציוני לא רק פוגע בנו רוחנית, אלא הוא אף מסכן במעשיו את קיומנו הפיזי, הוא גורם ליהודים למות בשל גחמות כאלו ואחרות של השלטון, הוא חשוד על שפיכות דמים ועל כל העבירות שבעולם – לכן מה? כיצד עלינו להתמודד עם הבעיה? מה אתם מציעים?

לאלו אשר בכל בוקר פותחים את יומם באמירת ‘מוחה אני’ – מעולם לא היה פתרון. נח להם להשאר בעמדת המחאה, ומבחינתם – ככל שהמצב גרוע יותר – כך טוב יותר! אפשר למחות, לזעוק, להתריע, ולומר בסיפוק ‘אמרנו לכם’ כאשר המצב נעשה קשה יותר. אולם כיום, היהדות החרדית אינה עוד קבוצה קטנה שיכולה להיבלע בתוך סמטאות כאלו ואחרות ולהסתפק במחאה ובהגבהת חומות ההבדלה. מדובר בציבור הולך וגדל, הולך ומתעצם, הולך ונעשה בעל משמעות והשפעה על הציבוריות הכללית של עם ישראל, ובמצב הזה – מחובתנו לחשוב לא רק איך מוחים על המציאות הקשה, אלא מה עושים כדי להשתחרר ממנה.

ככל שהמצב קשה, והוא אכן קשה – מחובתנו ליזום מהלך, שיהפוך את הקערה על פיה. לתורה יש מה לומר בנושאים ציבוריים, ואין סיבה שנברח מהדיון הזה, אלא אדרבה – הגענו למצב, בו צו השעה הוא להביא את דבר ה’ אל תוך הדיון הציבורי! איך נראה צבא יהודי אמיתי, איך נראית מדינה יהודית אמיתית, איך נראית חברת המופת של התורה – כל אלו הן סוגיות שחייבות להתלבן בבית המדרש ולצאת ממנו החוצה אל המרחב הציבורי! תחת המגננה והבריחה האינסופית, עלינו לעבור לעמדה תורנית הנאמרת מתוך בטחון מוחלט, שאכן אנו רוצים לנהל את החיים הציבוריים לאור התורה הקדושה – צבא קדוש בלי חיילות, שלא יראה בו ערות דבר, צבא מנצח בלי מוסר מערבי תבוסתני ורחמנות מטופשת על האויב, צבא ערכי בו מקבלים החיילים ויטמינים רוחניים תחת התת-תזונה הערכית והרוחנית שסובלים ממנה כיום, צבא הסר למרותם של גדולי התורה, מוקיר ומכבד את לומדיה ויוצא למלחמה תחת הדרכותיו של כהן משוח מלחמה, הקורא את פקודת הקרב להסתער על האויב ולהכות בו בלא שמץ של רחמים.

אין יותר לאן לברוח, וככל שחשבנו לחיות את חיינו בארבע אמותינו ולהתעלם ממה שקורה מסביב – המציאות טופחת על פנינו ומכריחה אותנו להוציא לפועל את דבר ה’ המתגלם בתורתו הקדושה. כפי שלא יכולנו להשאר בגלות הדוויה, והמהלכים ההיסטוריים גררו אותנו בכח אל עבר היעוד של שיבה אל הארץ, כך המהלכים הנוכחיים יוליכו אותנו בעל כרחנו להקמת שלטון התורה, כי לא תהיה לנו כל אפשרות אחרת להתקיים כאן. מוטב שנכיר בכך בהקדם האפשרי, כדי שהמהלך יהיה כרוך בכמה שפחות צער וכאב, ושנחסוך קרבנות מיותרים ברוחניות ובגשמיות!