הועתק מתוך אתר חדשות הר הבית (אך וורדפרס מתקשה בהצדקת השורות בעברית):
בחודש השני הוא חודש אייר, בשמונה עשר יום בו, עת מנחת היום.
ואני יוצא מביתי, לעבר בית תפילתי, בבית כנסת שבשכונתי, הלוא היא בירושלים רבתי.
ואעבור ברחובות קריה, בירושלים העיר הבנויה, אשר בחר לו י-ה, לעלם ולעלמי עלמיא.
לחלות פני אלוהי הילכתי, וכבר ראשי בתפילתי, ‘אשרי יושבי ביתך’ מלמלתי, וכמעט לבית הכנסת נכנסתי.
אך הנה אני שומע קול המולה, המון ישראל במקהלה, זקן ונער בחור גם בתולה, פשוטי עמך עם אנשי מעלה.
‘מה יום מיומיים?’ תהיתי, ‘צדיק בא לעיר’ ואנכי לא ידעתי?, אך לא זמן רב נבוכתי, ‘היום ל”ג בעומר’ נזכרתי.
כולם מצטופפים בתחנה, בדריכות וציפייה טעונה, לרדת וליסוע צפונה צפונה, לדרך המתפתלת מירונה.
הערגה ניכרת בפניהם, השמחה הלוא היא עליהם, וכל המון ישראל עימהם, כולם ממקומות מושבותיהם.
ואני תפילתי כבר שכחתי, ולמערבולת בנפשי נקלעתי, שמא אף אני אעלה ונסעתי, אעלה שם ראש שמחתי.
הלוא שם אורה ושמחה, כל ישראל עמך, ובשר ויין יבואו אל קרבך, שם ימלא רבי שמעון כל משאלותיך.
שירים וכל מיני ריקודים, יחד יחד כל סוגי היהודים, פניהם מאירים כלפידים, וכולם כל כך מאוחדים.
למה זה חלקי יגרע, מסעודה קדושה וטהורה, מכל מיני תפילה ושירה, אעלה אף אני להר הקדוש והנורא.
כמעט לאוטובוס עליתי, ובתור לקניית הכרטיס המתנתי, וכבר לתוך השמחה נכנסתי, ואף בקבוק שמן קניתי.
והנה! אני שומע קול נאקה, בכיה חנוקה ומושתקה, ואביט ימין לראות מי הוכה, ולשמאל אשאל ‘מי זאת זעקה’?.
ויענוני העם ‘מאומה לא שמעתי’!, ‘האם הזיתי’? עצמי שאלתי, התעלמתי פסעתי והמשכתי, אך שוב קול בכי קלטתי.
מהר ניתרתי ופניתי אחורה, מיהרתי וחשתי להגיש עזרה, לחפש מי זאת בצרה צרורה, בוכה בקול מר ונורא?.
לבקש את הבוכיה רצתי, רצתי רצתי ואותה עדנה לא ראיתי, אך את אנקותיה הקרבות שמעתי, הן הנה ודאי התקרבתי.
ואפנה אחת הנה ואחת הנה, עד שבאתי לחומות העיר הישנה, והבכיה מהדהדת כנהמת יונה, מתערבת בקול העיר ושאונה.
ואחרי הקול הלכתי ולמקורו התקרבתי, והנה לשער ההר באתי, ואת כל אשר בו ראה ראיתי, על הארץ כשלתי השתטחתי והתעלפתי.
ובערפילי מתערבלים הדברים, כיפת זהב וילדים בועטים בכדורים, ושם מטיילים תיירות ותיירים, וחסידים לרבי שמעון משוררים.
ובעוד אני תוהה והוזה, ובאשר אחר כותל תפילתנו חוזה, ומתפלץ מהמראה הנורא הזה, והשוטר אומר לעוררני ועלי מים מזה.
והנה מן הכיפה יוצאת אשה, בלויי שחורים היא לבושה, בוכיה ודוויה ורוחה עליה קשה, ותקרב אלי ותאמר לי ‘אני האשה המיואשה!’.
כמעט אלפיים אני כאן ממתינה, במקום בו המקדש חנה, ומרצחים וצוררים על גופתי חוגגים ברינה, ואני נשארתי לבדי גלמודה ועגונה.
אך זאת תמיד בצרתי ידעתי, אף בני אהובי בארץ אויבתי, והם אסורים בזיקים חוץ לארצי ונחלתי, ואין בידם לגואלני מיגוני וצרתי.
והנה לפני שנים שבעים, שבו בני לארצם גאים, וישבו בה ויאכלו מפירותיה הטעימים והנאים, נהנים ושמחים צוהלים ושבעים.
ולמרות כל הדר יופיה וגאונה, ועוצם כוחה וגודל כשרון המדינה, כבשו הארץ ויותירו עד אילת תימנה, ואני הסמוכה לפלטריהם הושארתי בפינה 1.
ואין קץ לעוצם כאב יגוני, כאשר הארץ כולה בידי המוני בני, ואני נשארתי אומללה בידי משנאי, ואין שואל ודורש בשלום ענייני.
אך לא זה השבר לבד היה לי, ולאחר כשני עשורים בא דודי ובעלי, ובאויבי ושונאי מכה רבה הפליא, ובני באו הנה וצעקו ‘הר הבית שלי’!.
וליבי החל לפעום ברגש ועוז, עתה תרום ידי גם ימיני עוז תעוז, ויחד עם בני כאן נשמח ונעלוז, אחבקם ולא ארפה וזה בזה נאחוז.
אך אויה לי כי נשברתי, אבוי לי כי מבני בגוד נבגדתי, ולאויבי ושונאי שוב נמסרתי, ייללתי וצווחתי כי מנגד עיניהם גזור נגזרתי.
אך מה מהם אוכל לקוות, הרי מסרוני בני שוכחי תורה ומצוות, והם השולטים בארץ האבות, ולא מהם יבואו לי הטובות.
אמרתי לנפשי המתיני נא לבנייך, שומרי משמרת תורתך ונאמנייך, הדואבים מדי שנה על בניינייך, אז יהי שלום בחילך ורב שלום בנייך.
ואמנם אף הם באו לבקרני, אך עד החומה החיצונה יבואוני, ואני לבדי נשארתי פנימה ביגוני, וכולם ראו בושתי ורק הכותל כיסה מבני קלוני.
שם מתפללים בכל מיני שירים, עיניהם יעלימו מהמתחולל כמה מטרים, מעבר למקום בו הם רוקדים ושרים, ואני נרמסת ברגלי טמאים וצוררים.
וליבי אליהם כלה ויוצא, ואלי אין בא ואין יוצא, וכותל גדול ביני לבינם חוצה, ואין בי חפץ ורוצה, ואף אני אליהם לא אצא.
וכמעט הדמעה מעיני יבשה, והשלמתי עם גורלי ברוח קשה, ובעת בואם לאחורי לבקש בקשה, אטמון פני בכלא הזהב ברצפה הנוקשה.
והנה פתאום התעוררה בליבי התקוה, וקול שמועה לאוזני גונבה, הנה ישובו לדרוש גלמודה ועזובה, בואו אהובי על השמועה כי טובה.
בכל ערי היראים כרוזות נתלים, עולו ואיתכנשו להר הקודש בהילולים, הביאו יינות ושמנים במידות רוטלים, להר הנורא ברבבות כולנו עולים.
ונפשי התרחבה משמחה, על כי דמעה מפני מחה, הנה אט אט מתקיימת ההבטחה, והיה ראשיתך מצער ומאוד תשגה אחריתך.
ואני ממתנת וסופרת ליום אשר יועד, ללילה בו יגאלוני לעד, ערוכה ומוכנה לקדם באהבה כל שעל וצעד, אז יבושו אויבי יאחזומו רעד.
והנה אויה וערב זה היום כבר בא, ואני מחכה ומצפה לכל הבא, עת אשר יחד עם בני אגבה, והנה אין איש ותוחלתי נכזבה.
מהר טרופת רוח יצאתי, לשאול מדוע כזוב נכזבתי, ואיש לא בא לדרוש אותי, והר הקודש נשאר בידי אויבתי.
‘תמימה שכמותך’ ענוני אנשי לצון, ‘אינך יודעת שהר הקודש אינו בציון?, ה’הר הקדוש’ הוא הר מירון, מקום בחר משמיא רבי שמעון’.
אליו כולם יבואו לשמחתו, בסגולות ויינות יבואו לרצותו, ובישועות ומופתים יצאו מאיתו, כאן ‘פני האדון’ שמצוה עלינו לראותו.
וכשמעי נשבר ליבי בקרבי, ואברח כל עוד רוחי בי, ואחזור אל מקומי בשבי, ותחת כיפת הזהב עצמי אחביא, ואצעק ‘מה זאת עשית?, רשב”י!.
ראה מה עשו בני, טעו בך והעדיפו קבריך על בניני, ספק שחוטי חוץ מקדש אדני, ספק עבודת אלהים אחרים על פני, ואיך לא אשקע ביגוני.
ויבוא רבי שמעון ויאמר ‘החשו!, הלוא אני אמרתי 2 יען בית המקדש מאסו, על כן לא יגאלו עד אשר אותו ידרושו, ומה אשמי כי הם הטפישו.
עתה אהובתי חכי נא, עד אשר יתעוררו הם לדרוש השכינה, שובי שובי אל מקומך כראשונה, כי ימים רבים ישבו ואין זבח ואת בפינה’.
ועל אלה אני בוכיה, עצבה ובודדה בשביה, החליפו כבוד מת בכבוד יה, ואיך יבואו ויאמרו לפני ‘הללויה’.
ואבכה ככה יממה שלמה, ונפשי הומה והמומה עודנה בתדהמה, איך החליפו קודש קדשים באבי אבות הטומאה 3, ושמה תתקבץ כל האומה.
ואשא קולי ובקול גדול אבכה, שמא ישמע מישהו ולציון יחכה, ואת אשמת ציון נקה ינקה, אז יגאלו ישראל מכל צורר ומכה.
ואיילל מהערב ועד עתה, ואף אחד אלי אזנו לא היטה, ובכיי גבר מרוב פחד ובעתה, עד אשר שמעת אתה ובאתה.
ואחרד עד מעמקי נפשי, ואשאל אותה איך אקל מעלייך הקושי, שאלי כל אשר בלבבך אל תחשי, כל רצונך אעשה אך נא בקשי.
ותאמר אלי אמור אל כל עם הארץ, בואו ועלו אל הערש, עימדו ובדקו בעירי ובביתי כל פרץ, פן תרעד עליכם הארץ.
אל תפנו אל שטי כזב ורהבים, לחפש קדושה במים גנובים, שובו לדרוש ביתי בנים אהובים, שם כפלי כפלים תמצאו אהבים.
הלוא ישראל חכמים מחוכמים 4, לא יטו אחר אלילים מדומים, אלוהיהם ידרשו בהר מרומים, והייתה לנו תשועת עולמים.
על כן בל”ג בעומר כולנו נתאספה, בצער השכינה הקדושה נשתתפה, שערי ההר הטוב אשכונה אעופה, ונחיה לב השכינה העייפה.
נהיה עימה וננחמנה, נהיה עימה ביגונה, נתיר קשרי עיגונה, נסיר בגדי אלמנה, עד אשר יבואו כל ישראל ברינה, יחד מצפונה ומתימנה.
לא עוד תהיה בודדה, תפשוט בגדי גלמודה, וערבה לה’ מנחת יהודה, קול אומרים לה’ תודה, להביא לפניו מכל פרי העבודה.
כאשר נפריש מכל טומאה את נפשנו, ואל הר קדשו נצפה לתקוותנו, וזרק עלינו מים טהורים לטהרנו, בהר הקודש מקוה ישראל ה’ יגאלנו.
נַחֵם ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַבְּזוּיָה, הַחֲרֵבָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה, עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ.
__________________
1 עי’ ספרי עקב פסקא נא.
2 עי’ רש”י הושע (ג,ה) תנא משום ר”ש בן יוחאי בג’ דברים מאסו בני ישראל במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש… אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה’ ואל טובו זה בית המקדש, כדכתיב ההר הטוב הזה.
3 וכמובן אין כאן בכדי להשיג על עצם הענין של תפילה בזכות הצדיקים או בקבריהם, שמצינו אותו בחז”ל, אלא נגד הענין של הפיכת קבר מת למרכז תפילה והתקבצות, והרי אם התורה אומרת שהוא אבי אבות הטומאה, והנמצא במחיצתו לא יבוא אל חצרות בית ה’ לשבעה ימים עד אשר יטהר ויוזה עליו מי חטאת, איך אפשר להפוך מקום זה למפגש עם הקדושה. המפגש עם הקדושה צריך להיות דרך החיים ולא דרך המתים שדינם אבי אבות הטומאה והריחוק מהקב”ה.
4 עי’ רמב”ם הל’ ע”ז יא, טז.