להלן מובאות מגדולי התורה בענין המאשין משנת תרי”ח ואילך (מאשין מצה), בהתאמה לשנת תשפ”ג ואילך (מאשין תורה). השתדלנו להביא לשונותיהם במדויק ובמרכאות (כפי שהועתק במקו”א מבלי עיון), ולא לשנות אלא כפי הצורך:
הערה: אין תכלית הפרודיה להלן לליצנות ח”ו (אלא דיון במסוה חלקי של בדיחותא) ואין הכונה כאן לבטל דעת הניגוד מכל וכל.
הנה “חדשים מקרוב באו” לקיים מצות ת”ת ותולדותיה בכלים מכלים שונים ומשונים, המכונה עיי”א איי”ע, וצ”ע מה דינו.
והנה, אין כאן כח אדם ואין כאן לשמה, “אף לא כח כחו”. והרי התו’ יוצאת מרובעת ממש במאשין, כידוע לבקיאים בזה, והוא באיסור חקות הגוי, שנא’ בחקתיהם לא תלכו. “גם כל מנהג ישראל תורה, מעולם היו התו’ עגולים ולא מרובעים”. הלא “חש”ו לאו בני שימור נינהו” ויש לחוש שיחמיץ המח. “אנו לא מצינו שיעור חימוץ אלא בעסק אדם בידים ומי יכול לשער הטבע”. וכמ”ש חז”ל, אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין? “די לאסור בזה במה שכתב הגאון וכו’ שראה בעיניו כי אי אפשר לגרור היטב הנדבק בו [מברזל המשינע] וכמה מכשולים יוכל לבא בזה”.
“מאן ספון להתיר מה שאסרו המה אף אם היו המתירין רוב, וכל שכן שיש לנו לתפוס שהלכה כאוסרין כי המה הרוב והגדולים בחכמה וביראה” (ואף כי תורתם ויראתם גופא י”ל שאינה אלא מתוך מיני מאשין תו’, ודוק). “והמתנצלים להתיר משום שנוי איכות המאשין תורה מאשר הי’ אז – הבל יפצה פיהם ואין בדבריהם ממש מכמה טעמים”. ו”אם ניתן תורת כל אחד בידו אם יעשו המאשין תו’ באופן אחר מי ימחה בידם, אם רק יהי’ קול שהותר המאשין יעשה כ”א כרצונו!”
“ואפילו להנוהגים היתר בהיותם בחו”ל אסורים להם בארץ ישראל.”
“א”א להתיר כי אופני המאשין משתנים בכל יום”. אברא אין לגזור גזרה לגזרה אבל כולא חדא גזירה עם המאשין מצות ומאשין ציצית וכו’. “מאחר שהגדולים שלפנינו אסרו והרעישו מאד על המתירין יהיה מאיזה טעם שיהיה בטח הי’ להם טעמים נכונים”. “מי הוא אשר יסיג גבול הראשונים כמלאכי השרת ולא ירא מהכוות בגחלתם”?! והרב בעל ה”דברי חיים” כתב וז”ל, “אולם גם לדעתי הרבה טעמים ע”פ דין לאיסור אך הם כמוסים אתי”, ופשוט דכ”ז מישך שייך ביותר במאשין תו’ בטעמים כמוסים.
“ומה גם להיות עושק דלים ורודף אביונים אשר מימיהם ומימות אבותינו עיניהם נשואות לזה להיות להם די ספוקם [כי הם עמלים בתורה ואוכל ומאכיל בלי המאשין ומקבלין עבור זה עזר להם להוצאות המרובים] ולמה ננעול דלת בפניהם פן יצעקו אל ה’ וח”ו יהיה בנו חטא”. ובלשון אחר: “גם אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל לעניים.” וביאר הג”מ הר”ר שלמה קלוגר ז”ל בענין מאשין מצות, וז”ל: “ומכ”ש ההדיוטים אין נותנים מעות חטין הנהוג בישראל ושרשו מדברי הראשונים ולכך הם מקיימין בזה במה דעכ”פ נותנים להם להשתכר בעזרם במצות לא כן אם גם זה יבטלו הוי כמבטלים מצות צדקה ומעות חטין לפסח”. וה”ה ממש בענין מאשין תו’, וק”ל. ואמנם י”ל דאסור ליטול שכר על תורה שבע”פ, משא”כ מצות יד, אבל י”ל דהתירו משום שכר בטלה.
וכמ”ש חכ”א נגד ריכוזיות ה”תו’־בעקעריי”: “רע עלי המעשה מאוד. כי אם הבעל הבית לומד משגיח על לימודו. וכל אחד חרד על המצוה ורואה שיהי’ על צד היותר טוב. ואופני [לימוד התורה] רבו כמו רבו. לא כן אם אחד לומד כדי להרויח כל מגמתו למעט בהוצאות ולא ישגיח כ”כ על המצוה.” ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם שעשאהו ככדור אחד, ועליהן נאמר דברי חכמים כדרבונות, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, לכן “מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית תו’ ובאפייתן”. “ואלו האנשים הקילו מעליהם עול המצות (ר”ל “מצוות”) ונראה הדבר כאלו המצות (ר”ל “מצוות”) בזויות עליהם ודומה עליהם כמשוי”. “וכונתם לעקור את הכל כנראה בעליל מעשיהם”, וע”כ יש לאסר איסר, מידי דהוה במאשין מצה, שאין כאן לחם עוני, ה”נ אין כאן הזהרו בבני עניים ותורה באף.
וכמה גדולים דברי חכמים, שכבר כתב הרב בעל שו”ת אבני נזר ז”ל: “בפרט בדור הזה אם נניח להקל באיסורים ואף באסור חמץ, בתורתינו הקדושה ירימו יד (כצ”ל)”, ועוד כתב בתפלה, “ויהא רעוא דתיתי בשורתא טבא מיהודאי דלא יעידון מאורייתא” (אבל צ”ע אם לשון זו הוא בעד המאשין תו’ או נגדה, ודו”ק היטב במ”ש בגמ’, תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו).
ע”כ צד האיסור.
דברי המתיר:
כלל גדול עת לעשות וגו’ הפרו תורתך. וגבי ענין לשמה, י”ל שהמאשין עושה רק לישת תו’, ומסייע אין בו ממש. ויש ת”ח שהקפידו ללמוד דוקא במאשין תו’ (שלא בליל הסדר). וכבר קרא חכ”א על המאשין מצה: “ברוך מחדש חדשים!”
ועוד, שהאוסרים כותבים עפ”ר, דלא כהמתירים: “האמנם כי לא ראיתי המאשין מעולם…” בכל זאת “נכונים מאד דברי…” (אשר גם הוא מעולם לא ראה המאשין)”, וכח דהתירא עדיף ועליהם להביא ראיה. אעתיק דוגמאות: “האומנם כי לא ראיתי המאשין מעולם. בכל זאת נכונים מאוד דברי הגאון וכו’ זללה”ה. כי מאחר שהגדולים שלפנינו אסרו והרעישו מאוד על המתירין יהי’ מאיזה טעם שיהי’ בטח הי’ להם טעמים נכונים. מי הוא אשר יסיג גבול אשר גבלו הראשונים כמלאכי השרת ולא יירא מהכוות בגחלתם”. “ובדור הזה כל המוסיף גורע ולא אכשר דרא ואף שלא הי’ בידינו שום טעם למנעו הי’ ראוי למנעו כי אין לחדש חדשות בימים הללו”, “ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה תו’ על כלי זה הוא חמץ גמור”. וק”ל.
וה”ה בימינו, האוסרים מאשין תו’, צ”ע אם בדקו המאשין מקרוב.
ובפרט שיש להכין הרבה בטרם ימי הרעב של “לא רעב ללחם וגו’ כ”א לשמוע וגו'”, ואין בודקין למזונות. ועוד, שע”י רבוי התורה שע”י המאשין, מתעורר יותר רמת הביקוש לת”ח עצמן וכדאמרי אנשי, “עם האוכל בא התאבון” [ביקוש מושרה]. ובין כך וכך, שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה.
וע”כ, אם אוכל ד’ ביעים כשיעור, יש לו לברך שפיר על המאשין אקב”ו לעסוק בדברי תורה.
אלא שאין בידי להכריע אלא אם יסכימו עמי שני גדולי תורה (אך שאינם עוסקי המאשין הנ”ל, רק תלמודם בידם).