הרב שמחה עלברג ביקר בשנות הששים המוקדמות בעיר בני-ברק, אותה הגדיר בשתי מלים: “עולם החומרות”. לדבריו, בני-ברק “מגלמת מהפיכת רבתי בכל המערך של חיי חדת”. בניגוד מוחלט לעולם הדתי המסורתי, ציין עלברג כי בבני-ברק מבקשים תמיד להחיל בכל שטחי ההלכה את הדעה המחמירה ולא את זו המקלה. (הרב שמחה עלברג, ״ירושלים של מעלה ושל מטה״, דגלנו, כסלו־טבת תשכ״ה)
הנה, לכולם יש יצר להחמיר, כמו גם להקל, לפי הכרתם את ההלכה עצמה. והיכן בא לידי ביטוי ההחמרה וההקלה הוא לפי האדם והקהילה.
אך בשאלה מתי יש “להחמיר”, לא במובן של חם וקר, אלא מנקודת הדין הטהור, החזו”א הגדיר היטב (קובץ אגרות ח”ב סי’ כ”ח), “וכל אלו הדברים אינם נקבעים על ראיות מכריעות, אלא נובעות מהעיקר היסודי שאין להתיר אלא בודאות, וכל שאינו בודאות היתר הוא אסור”. וכן עיין חזו”א או”ח סי’ ל”ח סוף סקט”ו שהועתק בספר דינים והנהגות הלכות ציצית.
לא הבנתי, כיצד ניתן לסטות מהכלל הלוגי הזה?