ציטוט מתוך מאמר ד”ר ישעיהו ליבוביץ:
בניסוח שיש בו משום פישוט נמרץ ייתכן לומר: המיתודה המדעית מכוונת לענות על שאלת “איך?”, ואין היא מכירה את שאלת “מה?”. כ-190 שנה לאחר קאנט עדיין יש צורך להחדיר לתודעתם של בני-אדם את הבנת ההבדל שבין בעיה מדעית ובין בעיה מטאפיסית. אין מדע העוסק בהבנת “העולם”: כל שאלה על מהותו של העולם בכללותו בהכרח שתביא לאנטינומיות ולפאראלוגיזמים. אין מחקר מדעי אלא העוסק ביחסים הפונקציונאליים בין הדברים שבתוך העולם כפי שיחסים אלה נתפסים בכלי הכרתנו, מבלי להתייחס לשאלת מהותם של הדברים. ניסוחיהם של היחסים המוכרים הם-הם “חוקי הטבע” של המדע, ועם קביעתם מושלמת המשימה ההסברתית המוטלת על המדע. “חוקי-הטבע” תקפים גם אם אין “הטבע” ידוע לנו. מכאן שאין ממש בטענות הרווחות על “משבר” במדע בעקבות הישגיה של הפיסיקה החדישה, המגלה תופעות המיוחסות ל”דברים” שאינם ניתנים לדימויינו — והיא מנסחת חוקים של תופעות אלו ושל היחסים שביניהן. למשל: האלקטרון (באטום) מוגדר ו”מתואר” תיאור מדעי ממצה ב-4 מספרים קוואנטיים, שמהם ניתן לגזור את התופעות הניתנות לתצפית (בספקטרום-הקרינה של האטום); בכך האלקטרון “מוסבר” מבחינה מדעית, אעפ”י שלא ייתכן לשוות דימוי מוחשי להסבר זה ולעובדות שלהן מיוחסות התופעות התצפיתיות.
“האכזבה מן המדע” שעליה מרבים להג בזמן האחרון, אינה מתייחסת למדע — ההולך מחיל אל חיל — אלא לתקוות ולמגמות לבסס על המדע “ערכים”: להסיק ממנו מסקנות חינוכיות ומוסריות, ליישב באמצעות ההכרה המדעית קונפליקטים בין בני-אדם, בין פרטים ובין קיבוצים כאחד, לדלות מן המדע תשובות על שאלות רוחניות ונפשיות המעיקות על האדם, שאינן שאלות המכוונות ל”איך?”, אלא דווקא ל”מה?”, ובייחוד ל”לשם מה?”. מגמות אלו נידונו לכשלון מלכתחילה.
הטבע הוא אינדיפרנטי מבחינת האלמנטים המגמתיים והערכיים. “אין הטבע בעל שכל והנהגה” (רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג’, פ’ י”ט); “הטבע אינו בעל מחשבה והשתכלות” (שם, פ’ מ”ג).
הן מבחינה לוגית והן מבחינה פסיכולוגית אין כל אפשרות לקביעת יחסים בין מדע (עיוני ומעשי כאחד) ובין ערכים. שום עובדה או הכרת עובדה אינה משמשת מקור לרציה או למגמה: אין המציאות מנחה את האדם אלא במידה שהוא ניגש אליה מבחינת משאלות, שאיפות, מטרות והערכות מסויימות. משמעותם של ערכים היא מגמתית: אין הם הכרה מסויימת של המציאות, אלא מגמה מסויימת לגביה. יתר על כן — ערכים הם מאותם דברים שאין להם ביסוס במציאות, שהרי דבר המבוסס במציאות הוא בעל תוקף של כפיה, ואין לאדם ברירה לגביו — ז.א. הוא נייטראלי מבחינה ערכית. לפיכך כל ההכרות המדעיות על “הטבע” בכלל ועל טבע האדם בפרט (כמסקנותיהן של הביולוגיה והפסיכולוגיה) הן אירלוואנטיות מבחינה ערכית ואינן מחייבות (במובן של חיוב מוסרי) את האדם. הכרת המצוי אינה בגדר חינוך, אלא היא לימוד בלבד; אין חינוך אלא הכוונת הרציה כלפי מגמה או תכלית מסויימת, בין אם זו טבועה במציאות ובין אם היא בגדר משאלה נצחית, ואין ערכים אלא החתירה לקראת מטרה או תכלית זו. אין המיתודה המדעית כלי לקביעת מגמה או תכלית, ואין שיטה מדעית להכרעה בין שתי מגמות מנוגדות. לא ניתן לברור בין מגמות ומטרות ע”י מחקר מדעי. בשנות מלחמת-העולם השניה הגדירה אלינור רוזוולט כמטרה עליונה הבטחת קיומו של עולם שבו תסופק כוס-חלב כל יום לכל ילד, ואילו הגנרל טוג’ו הגדיר כערך עליון את המוות למען הקיסר ולמען הכבוד (וכן אמר טרומפלדור לפני מותו: “טוב למות בעד ארצנו”); כמה אלפי שנים לפנינו הגדיר המשורר האלהי אסף (תהל’ ע”ג) את “קרבת אלהים” כ”טוב”. מה תוכל המיתודה המדעית, או מה יוכלו מסקנות המחקר הביולוגי, הפסיכולוגי והסוציולוגי, או מה יוכלו האפשרויות הניתנות בידי האדם על רקע הישגי המדע — מה יוכלו כל אלה לתרום להכרעה בין ערכיהם של אלינור רוזוולט, של הגנרל טוג’ו ושל אסף? בעיית תיכנון עולמו של האדם אינה ניתנת לפתרון מדעי. מן ההכרח שמגמת התיכנון הזה תהיה נתונה לפני שהביולוגים, הפסיכולוגים, הסוציולוגים והטכנולוגים ייגשו למלאכת התכנון. שום רמה של ידע בפיסיקה אינה מכתיבה לאיש המדע החלטה אם ראוי או רצוי לבנות מחרשה, אווירון או פצצה גרעינית; יתר על כן: אין הידע המדעי מסוגל אף להשפיע על החלטה זו. ראיית המציאות כמות-שהיא (בהתאם להכרה המדעית) אינה מחייבת את האדם להתאים את עצמו אליה. אין הדמוקראטיה מושתתת על האמונה בשוויון טבעי של בני-אדם: גם נוכח הכרה בהבדלים עמוקים ביניהם מבחינות ערכיות שונות — תובע הרעיון הדמוקראטי לנהוג בבני-אדם כולם כשווים מבחינת זכויותיהם האנושיות והאזרחיות.
ציטוט מסכם מדברי ליבוביץ במקום אחר:
“אין הכרעה מדעית לגבי ‘טוב’ ו’רע’, אלא הללו נקבעים לפי סולם-ערכיו של האדם, וערכים אינם נקבעים ע”י ההכרה המדעית, ואפילו אינם מושפעים ממנה.”