אם נלחמים ממש זה דבר אחר (מן הסתם לא בתוך צה”ל). אין להעלים עין מסוררים. ועדיף לקנות מיהודים (מוקד עבודה עברית – רשימת עסקים). ואסור להחניף, ולא תחנם, וליזהר מהתבוללות, וכו’. אבל איני מסוגל להבין את אלו ש”חיים במלחמה תמידית” ונזהרים שלא להקדים בשלום ולא להלבין שיניים לערבים בודדים בשוק, ללא מטרה ברורה.
קודם כל זה לא בריא. שמעתתא בעיא צילותא! וכמו הפתגם הידוע, לא חכם לתת דוקא לצר ואויב לדור במוח ובלב חינם אין כסף.
אם לא יגידו שלום ותודה לרופא הערבי או לנהג הערבי או יונו אותם בדברים או יותר, במי זה פוגע? בהם עצמם וביהודים הבאים אחריהם, ובאף אחד אחר! גיראה בגיריה מקטיל מדויל ידיה משתלים.
הערבי בטח לא יכוף ראשו או יכנע או יתביש לעולם משום שהמדינה “היהודית” היא הרבה פעמים בצד הערבי (אפי’ היום…) ו”מפקידה את הצדק בידיו” כלשון משה פייגלין, וארגון חוננו יוכיח.
נו, אז למה לא לשמור בינתיים על רוגע נפשי, עכ”פ לתועלתנו אנו? “אם רעב שנאך האכלהו לחם ואם צמא השקהו מים וגו'” כפי דינא דמלכותא עד שהקב”ה ישמע שוועתנו וצעקתינו וינקום ויתן לנו לנקום למען שמו.
איני יודע מקור ברור, אבל עי’ מגלה ו’ ב’ בצדיק שאינו גמור והשעה משחקת לו לרשע.
כך נראה לע”ד, ואשמח לשמוע השגות. נתעוררתי לכתוב מקריאת מאמר בגישה ההפוכה.