תומכי “עבודה” חסידית\מוסרית\וכו’ – המגיע בהכרח על חשבון דקדוק הדין – מעבירים את המסר בדרך הבא: הנה פלוני שאינו עובר על שום הלכה, ואעפ”כ מובן לכל שמעשיו אינם כרצון ד’. נמצא שעל כרחיך חובה לאמץ את דרך העבודה הפנימית על מנת לקיים רצון ד’. אבל קשה להאמין שמי שאינו דומה ל”עובדים” מקיים אפילו הלכות מעשיות, אפילו בצורה “שפלה”…
הנה דומגא לטעות זו, מתוך המסופר ב”קונטרס מאמרי חיזוק” גליון קמ”ג, מאמר “להשתדל להיות תמיד במצב של יישוב הדעת”, חיי שרה תשע”ט (הרב צבי מאיר זילברברג שליט”א):
מעשה באחד שתלמודו קשה עליו כברזל למרות שהיה פיקח עד שמצא מי שהסביר לו פנים, ומצא טעם חדש בתלמודו. וז”ל הסיפור, “וכך עברו עליו ימי ברותו מבלי לימוד כמעט בתורה הקדושה, ולאחר מכן העמיד את ביתו רחוק מאד מתוה”ק, ואף שהיו שומרי תורה ומצוות אך כיוון שלא היו מקושרים היטב בלימוד תוה”ק ממילא היה כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו מגושם ונמוך מאד מאד ר”ל.”
[ובעקבות מעשה שהיה, קבע לימוד מסכתא זבחים בעיון כמה שנים…]
“כאשר אף כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו נשתנו מן הקצה אל הקצה מחיים מגושמים ושפלים לחיים מרוממים ומוארים בהארת כל פרטי תורה ועבודה”.