סירוס כימי – יהודה סגל
אין פתרונות ללא תוצאות נלוות ופחות רצויות. השאלה אינה אלא באיזה סט בעיות נבחר.
יש כתבה חדשה על החרדים בתקשורת הממלכתית…
מיסטר אמנון לוי מספר לצרכנים שלו כי בקהילת גור שולחים בחורים לסירוס כימי מזיק על מקרים של יצר בני הנעורים המצוי. סקנדל!
ומה האמת? כתבה בתשקורת החילונית, זו שאינה חשודה על יתר-אובייקטיביות, לעולם אינו יותר מאשר “רגליים לדבר”, ותו לא. אדם שיצא לתרבות רעה ורץ לתקשורת גם הוא לא מעורר בנו אמון. נבהיר כאן שאיננו מכירים את המדוברים בכתבה, ולא בהם אנו עסוקים.
לפי יואליש קרויס ממאה שערים, זה לא רק גור, וזה נעשה (בעיקר?) דווקא כטיפול במקרי פגיעה בילדים, וכנהוג בכמה עמים בעולם, במקום לערב את משטרה.
ככל נושא (כמעט?), הנושא כאן הוא תורני במובהק: מה הם גדרי איסור אופני סירוס פיזי וכימי באדם זכר ויהודי בעצמו או באחר במזיד ובשוגג הנלמדים מן הפסוק “ומעוך וכתות ונתוק וכרות… ובארצכם לא תעשו”, ומה חיוב מזיק יש על המסרס? זה נושא לבית דין יהודי, ולא לערכאות ורשויות חילוניות. ובכל מקרה, למדינה, כמו בכל נושא (הפעם בלי “כמעט“!) אין זכות דריסת רגל.
יסוד היסודות בחכמת המעשה, להבין כי עולמנו לא מושלם. אין פתרונות ללא תוצאות נלוות ופחות רצויות. השאלה אינה אלא באיזה סט בעיות נבחר (כמו שמדגיש תומאס סוול בספריו). אפרש את כוונתי.
החלק של המדינה בעניין היא דווקא לתת לנו לנהל את עצמנו, על מנת לשמר את הביקורת הציבורית הפנים-חרדית בשאלות חינוכיות, רפואיות, הנהגתיות, וכן הלאה. במקום שאין משפט, הכל נהיה פוליטיקה קהילתית. כיון שלא כל באי עולם חכמים וצדיקם באותה מידה, הגיונית, יתכנו גם מנהגים איומים.
במילים אחרות, אם היו מחזירים לנו את כח האכיפה, הענישה, הרישום והחרם – שהושאר בידי חכמי ישראל במשך רוב ימי גלותנו בארצות נכר – היה ניתן לנצל את חכמת-ההמונים בבחירת דיינים חכמים ואנשי אמת כדי למנוע שגיאות של קהילות בודדות (על דרך שהמדינה בעצמה אמורה הייתה באידיאל להיות פתרון כזה לפילוגים פנימיים בעמנו). אם הנהגה מסוימת לא מתאימה לכלל כולו, היא כנראה לא מתאימה בכלל.
הנה דברי שלחן ערוך חו”מ סימן ב’ (הורדתי מקורות להקל על הקורא):
כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא”י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי גוים. ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור וכו’…
ושוב, יתכן לטפל בבעיות אנוש בשתי דרכים. ניתן לעשות זאת ע”י יחידים ושלוחיהם, וניתן לעשות זאת ע”י רשות עליונה, מנותקת.
הגישה הקלסית בכל ההיסטוריה עד העת המודרני, ולא רק בעם ישראל, שברוב ככל העניינים, השאירו את החרות בידי היחיד והקהילה. יש בזה מעלה גדולה: מבחן המציאות והמחירים.
גם בין הקהילות שלנו ניצבים דעות שונות ומנוגדות בהמון נושאים גורליים בדת, אבל אנחנו מעדיפים סוג של “הכרעת שוק”. מעדיפים ללמוד וללמד קהילה את חברתה, להשוות תוצאות בשטח, “לקחת” ו”לאבד” חברים מקהילה לחברתה, ולשלם את המחירים על הכרעותינו.
במודל הארגון הדמוקרטי-שלטוני, לעומת זאת, אין מערכת איתותים או “פידבקים“ יעילים וברורים. אם הרעיונות והחוקים הנאורים נכשלים במעבדת החיים, מי משלם על כך מחיר? לא הבירוקרטים, ולא המחוקקים…
שנית, למפלצות בתשקורת ובגבעת רם אין זכות להתערב:
אילו קבלו עול מלכות שמים גם בלי להבין בתורה, היה שווה להקשיב לסברתם, אך אלו ממליכים את עצמם, ומורדים במלכותו יתברך. אילו רק לא היו בורים, אילו נשארו עבריינים ובני בליעל אך יודעי ספר, אולי דיינו. גם אם אין להם לא מזה ולא מזה, אילו רק הייתה להם חכמה מקרית-מעשית בנושא, היינו מעלים את דבריהם על שולחננו כ”עד מומחה”, דוגמת רופא המאבחן חולה בצום יום כיפור. בא נחזור למציאות: הללו חסרי יראה ותורה וריקים מחכמה. אז באיזה זכות הם תובעים מאתנו את רשות הדיבור?!
אגב, לאלו שמטיפים לנו תמידין כסדרן נגד ההעדפה החרדית לחיי רוח על פני עושר ונכסים, כדאי לציין למחקרים עולמיים המספרים על קיומם של יחסי גומלין בין עושר לצניעות. לא ידוע מדוע, אך יש סימנים על הימצאות ההצלחה הכלכלית בקרב קהילות בהם נמנעים מהמותר להם, גם בין אומות העולם (מחקרו של J. D. Unwin). נקודה למחשבה.
ואמנם לפי המסופר בכתבה, מדובר במי שיצאו לתרבות רעה, אבל גם להם יתכן למצוא צדק. בית דין מצווים שלא להפלות בין שומר מצות לשאינו (ושלא יתרשמו בעלי הדין שיש הבדל), וכמו שנפסק בשו”ע סימן י”ז י’:
אם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע, לא יאמר: זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדבורו אטה הדין על הרשע, אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר, וידון לפי מה שיראה לו מהדברים; וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים, כשקבלו עליהם את הדין, וידון כל אחד לכף זכות.
בסיום הכתיבה, הובא בפני הכתבה “הנגדית” של גדי דמרי. אולי היה עלינו להנגיד מולו אדם אחר, כיון שאני מסכים עם הלך רוחו הכללית בנוגע לשאלה עצמה: כיצד עלינו לנהוג. מר דמרי אפילו לא מערב את המדינה בפתרון שלו, אלא קורא לחשבון נפש. אני כ”כ רוצה לחלוק עליו, והוא לא עוזר לי…
לסיכום, לעניות דעתי עלינו לשאת ולתת בינינו: “אז נדברו יראי השם איש אל רעהו”. בל נתפתה לזיוף דרך-קצרה-שהיא-ארוכה נוסח “זבנג וגמרנו” בכפיה שלטונית, מחלוקת, מלחמות אגו, ושינוי חיצוני וזמני בלבד.
יהי רצון שנזכה ללמוד את תורת השם יתברך בבקשת האמת לאמתה, ונזכה גם לקיים את כולה, עד ביאת גואל צדק, בב”א.
בס”ד, יהודה סגל
:שימו לב המאמר הנגדי של גדי דמרי