בראשית מ”ט ז’:
ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.
…
ישנה חשיבות מרובה לכך שכאן בהנחת אבן הפינה לעם היהודי, מוטלת קללה על כל התפרצות אלימה המנוגדת לצדק ולמוסר, אפילו אם היא מכוונת לטובת הכלל.
כל יתר המדינות והאומות אימצו את העיקרון שכל פעולה תהיה כשרה וחוקית, כל עוד היא משרתת את עניינה של המדינה. מעשי ערמה ואלימות, שעונשם הרחקה או מוות אם ייעשו על ידי הפרט למטרת רווח אישי, באים על גמולם בתהילה ובכבוד רב באם נעשו למען מה שנחשב לכאורה כטובת המדינה. חוקי המוסר שייכים רק לחיי הפרט, ואילו בעניינים המדיניים ויחסי החוץ, החוק היחיד שמכירים בו הוא חוק התועלת העצמית של המדינה.
כאן לעומת זאת מטילה הצוואה שעליה נוסד העם היהודי קללה על עורמה ואלימות, אפילו אם הן משמשות לטובת העניינים הלאומיים הצודקים ביותר; והיא קובעת אחת ולתמיד את העיקר שאפילו בחיים הציבוריים ובקידום טובת הכלל, לא רק שעל המטרה להיות טהורה, אלא גם על האמצעים להיות כאלה.
אולם הקללה הוטלה רק על ״אפם ועברתם״. והיא אינה מכוונת לא על שמעון ולוי באופן אישי, ולא על מטרותיהם כשלעצמן.
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל – כוונת ה״מחלק״ אינה להחליש דבר שהיה שלם עד כה, אלא לחלק דבר בעל ערך, כדי שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו ליטול בו חלק. ה״מפיץ״ לעומת זאת, מפצל את הדבר השלם לחלקים קטנים ככל האפשר, בכדי לבטל את ליכודו ואחדותו.
״יעקב״: דמות העם היהודי בגלות, מדוכא ונרדף.
״ישראל״: דמות העם היהודי עטור הנצחון, אשר בא לו מיד ה׳.
לפי זה: הסכנה העומדת לאומה מפאת כעסם ופזיזותם של שמעון ולוי, קיימת רק בעת פריחתה של האומה, כשהיא מהווה ציבור רב־כח, העלול בנקל להמשך אחר השפעת שני שבטים מאוחדים, המלאים בהכרת כחם ושבוערת בהם תחושת אחווה. משום כך: ״אפיצם בישראל״, במדינה היהודית הפורחת, עליהם להיות מפוזרים.
ואכן זה בדיוק מה שקרה: שבט לוי לא קיבל כלל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד ויחיד. שכן, בשונה מהמעשר הניתן לכנסייה ולאדון האחוזה, היה המעשר היהודי ״ממון שאין לו תובעים״. בעל הקרקע היה מחוייב להפרישו, אך לאף לוי מסוים לא הייתה תביעה ישירה עליו. אדם רשאי לתת את מעשרו לכל לוי שיבחר, ולאף אחד אין זכות לתבוע אותו ממנו. נחלת שמעון הייתה מובלעת בתוך חלקו של יהודה, ושמעון היה תלוי לחלוטין באותו שבט רב־כח. נמצא שבעת שישראל פרח כאומה, הייתה ההשפעה המדינית של שמעון ולוי משותקת לגמרי.
אך בגלות, שבה לחץ גורלנו מעיק על הכל, והאומה עצמה מפוזרת; שם הסכנה הקיימת והממשית היא שכל הכבוד העצמי ייאבד וכל חיות רוחנית תיחנק. וכדי לאפשר אפילו לרוכל היהודי הנודד לעמוד בראש מורם מול אנשי הרחוב האירופאי, עם הכח להחזיק בהכרתו העצמית ובתחושת שייכותו לעמו – לזה יש צורך ש״אחלקם ביעקב״.
בהפצת שבטי שמעון ולוי בין יתר שבטי המדינה היהודית, עשה ה׳ לנו חסד גדול. שכן התוצאה הטבעית הייתה שכאשר נחרבה המדינה והאומה נפוצה לכל רוחות השמים, תמיד היו ביניהם בני שמעון ולוי, בכל מקומות פזוריהם. בכל מקום הם יעודדו ויגדלו בנו כח ואומץ לב, התלהבות והכרה יהודית אצילית. כך הובטח שהרוח היהודית נותרה חיה וחזקה אף לאחר שחלפה המדינה. וכך היא מסורת חז״ל שבידינו: ״משמעון סופרים ומשנים [מלמדים] בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות היו עוסקין בתורה״ (ילקוט שמעוני, בראשית קנח).