שאלות אחר כך
ביום אחד מן הימים האחרונים, אני נקלע אל מול לוח מודעות של בית כנסת כלשהו. מודעה שגרתית לחלוטין, בלה מיושן ומעוטרת קשקושין מרפסין, הודיעה על קיום מניין חדש לתפילת שחרית בשעה 7:00 בדיוק.
השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, ואני מבחין סביבי ביהודים טובים שטליתותיהם מופשלות על כתפיהם, פאותיהם רטובות על זקניהם, ממלמלים מלמולים בקולות סדוקים משינה צרופה. פה ושם נראים יהודים לוגמים בנחת מספלי קפה, משלבים אנחות עונג מפעם לפעם, ועיניהם תקועות מזוגגות בכרזות שונות שאבד עליהם הכלח.
בדקות הבאות ניגש אחד הנוכחים לעמוד, וניסה לספור בעיניו האם יש לו מניין לקדיש. נראה כמו מקרה שגרתי של התחלת מניין שחרית.
לאחר בירור התגלה שאין זה מניין נוסף למאחרים, אלא מדובר באותו מניין של השעה 7:00 בדיוק, באיחור סמלי של כשעתיים-שלוש. איך דבר כזה קורה, אתם שואלים? ובכן, ככל הנראה הכל קשור לניסיון הוותיק והלא פשוט של ההתגברות כארי עם שחר.
איני יכול להעיד אלא על עצמי, אבל אי שם בשנות בחרותי קרה שהתעייפתי, ומאז זה לא כל כך עבר לי. העייפות הזו תוקפת בעיקר עם קריאת השכווי (או בימינו: עם גניחות המשאית של אנג’ל). בזמן הזה יורד לעולם מין כוח נורא, שמשכנע אותך מדי בוקר מחדש, שחמש הדקות הנוספות של ההתחפרות בכרית – הן שיעשו את ההבדל.
מסתבר אפוא, כי חלק נכבד מן המתפללים המיועדים של אותו מניין – נלכד בעצתו של הכוח הנ”ל. הנימוקים רגילים: התפילה הרי לא הולכת לשום מקום, ואין כל רע בלהתענג על עוד כמה דקות של שינה מתוקה, ואז להתגבר בע”ה כדוב משנת חורפו לעבודת הבורא. אפשר יהיה בוודאי להשלים את הפערים במרווחים שבין ישתבח לברכו ובין ויאמר לאמת ויציב, ומכל מקום מובטחנו שעד חזרת הש”ץ, בהתאמצות קמעה, אפשר יהיה להכתיר את ההשתלבות האלגנטית בתנועת התפילה בהצלחה.
ובכן, במקרה שלפנינו, הצלחתו של אותו כוח הייתה מוחצת, עד כדי כך שרוב בניין ומניין הגיע באיחור נאה של כעשר דקות. ומה שמחו אפוא לגלות, שסיפק בידם לרקוד על צמד החתונות גם יחד: גם זכו לתנומת שחרית שלא מעלמא הדין, וגם לא הפסידו תפילה במניין. מה עוד יכול יהודי לבקש.
אין צורך לציין שלמחרת לא טרח אף אחד מהמתפללים לכוון את השעון לשעה היעודה. הרי מה הטעם לבוא לבית הכנסת ולהמתין עשר דקות יקרות בעוד ניתן לנצלן להספיק מגוון חלומות מרתקים שעוד לא יצא לך לעבור עליהם עד כה.
כעבור תקופה שכזו, הבינו הגבאים שכנראה פשוט הגזימו כשקבעו את התפילה לשעה שבע לפנות בוקר. המציאות הוכיחה להם שהשעה הנכונה והמדויקת היא שבע ועשרים. עובדה, התפילה מתחילה אז כמו שעון אוזבקיסטני משומש בלי אחריות. וכך, באופן חצי רשמי התעדכנה שעת התפילה עם המציאות.
אלא שמשזה קרה, הגיע אותו כח הנ”ל, ופצח, ככלב השב על קיאו ונמר על חברבורותיו, בטריק הישן שלו. למה להגיע בשבע ועשרים, כשאפשר לבוא בשבע ארבעים ולצאת עם אותן תוצאות? כמה הגיוני ככה פשוט. ושוב הוא נחל הצלחה, ושוב הגיעו הגבאים למסקנה שהשעה הנכונה יותר היא שבע ארבעים, ושוב הגיעו הכח הנ”ל ושוב וחוזר, עד שהגיעו לאן שהגיעו, וכעת הם כבר שוקלים ברציניות לעשות איחוד מרגש בין תפילות שחרית ומנחה. כך אולי גם יחסכו את רבע השעה שהמזגן דולק לחינם אחרי מנחה.
ואם כבר דיברנו על מניין ותפילה, כאן המקום להזכיר הלצה עתיקה, על שני יהודים עצלים מאוד שהלכו בדרך ולפתע נזכרו שעליהם להתפלל מנחה. ובכן, היכן מוצאים מנין מנחה באמצע שומקום? אמר האחד לרעהו “בוא נראה מה יש לנו: אני ואתה הרי שנים, ואתה ואני – עוד שנים, ושנינו יחד – עוד שנים, יחד יש לנו שש. תגיד גם אתה כיוצא בזה, ונהיה שתים עשרה!”
עשה חברו כבקשתו, ואז ציין בהתרגשות: “אה, אם כך יש לנו שנים מיותרים, בוא נלך”…
ולמה נזכרנו בעובדות הללו שלא היו ולא נבראו ורק משל דחוק היו? בכדי להצביע על עובדת החיים המרתקת, שההתחכמויות עשויות להוביל אותנו רחוק. לאן שנרצה בעצם. אין לאף אחד מושג היכן עשויים לסיים את המסע כשלא צמודים לאמת נוראה ואיתנה ובלתי משתנית עולמית.
ויש בעולמנו אמת אחת ויחידה כזו, והיא מוחלטת ונצחית ולא תהיה מוחלפת: התורה. מי שאינו צמוד לדרך התורה, בלי ספק יגיע למקומות שלא שיער מעולם. שכן כל מהות העולם הוא שקר, ולשקר הלא אין רגלים, לכן הוא נופל ואז קם שקר חדש ששוב נופל כדי לתת לשקר הטרי לתפוס את רגעי תהילתו. כל מוסכמה משתנית, כל קונצנזוס מופר, כל אמת מידה מבצעת לבסוף פנייה חדה, כל נורמה מתהפכת על פיה. אין שום דבר יציב שאתה יכול להכריז עליו שהוא יישאר כזה לנצח, מלבד תורת הנצח שניתנה לעם הנצח מאת ריבון הנצח.
העולם שלנו רווי בהוכחות לכך. אין שום עמדה מוסרית ו/או חוקית שלא השתנתה בחלוף השנים. מה שהיה פעם מותר ורצוי, היום הוא פשע ורשע, ולהיפך. זה כי אין עוגנים ואין יסודות ואין אמיתות. הכל שפיט, על פי הלך הרוח של שבשבת הדורות.
הכרזת בני ישראל “נעשה ונשמע” תמוהה לכאורה עד מאוד. מעבר לשאלה היאך לא חששו ממה שעשוי להיות מוטל עליהם, עוד לפני כן, טכנית, איך אפשר לעשות לפני ששומעים מה בכלל יש לעשות?
התשובה מוכרחת להיות שיש שני סוגי שמיעה. וכאן הם לא התכוונו לשמיעה הפשוטה, אלא לשמיעת ההבנה. ל’דערהער’.
וזהו יסוד חשוב ונפלא ועצום בכל מהות חיינו כיהודים.
בפרשתנו אנו מוצאים ניגוד קוטבי מתמשך. מצד אחד נאמר ואלה המשפטים בוי”ו החיבור, לומר מה אלו מסיני אף אלו מסיני, שניהם חוקים ומשפטים שאינם יכולים להשתנות. ומנגד, יש היגיון פרקטי במשפטים, בפרט לאחר שמשה ערך אותם לפני בני ישראל כשולחן מוכן לסעודה – עם כל הטעמים וההסברים. אז למעשה: צריך להבין, או שצריך לקיים מבלי להבין?
אלא שזה העניין: למרות שאנו מבינים את הטעמים, הם נותרים כחוקים, לעניין שאינם תלויים כלל בסברותינו. על אף שאנו מבינים, אנו מקיימים את הדינים והחוקים לא בגלל ההבנה, אלא כי כך נצטווינו.
הרש”ר הירש מסביר כך את הפסוק “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”: בריתי הן אלו חוקי ומשפטי התורה, והם ברורים ויציבים וחסרי פרכה בדיוק כפי שחוקות השמים והארץ ברורים ויציבים וחסרי פרכה. איש לא יכול להתכחש למציאותם ועובדת היותם. הנה כי כן, אנו קיבלנו על עצמינו את דיני התורה כנתינתן, ללא תנאי. ואנו מקיימים אותם לא כי אנו מבינים – אלא כי כך הורה הבורא.
כפי שלא יעלה על הדעת שאב יתן לבנו הקטן לשוטט על כביש סואן, גם אם יטען ברקיעות רגליים שאינו מבין מה הבעיה בזה. קודם כל תשמע, תציית, תרד מהכביש. אחר כך מותר לך להתעניין בהסברים.
וחשוב כל כך לזכור זאת, מפני שאם נתלה חלילה את דיני התורה בסברות הגיוננו והבנת שכלנו, הרי שאיבדנו את כל יציבות האמת. אם למשל השבת לעונג ניתנה, ואם העונג תלוי בהגיון אנושי, למה שלא להחליט לבד מה מענג אותי? ולמה לא להחליט מתי מותר להכות? לגנוב? לשקר? לרצוח?
כך בדיוק נולדו כל כתות הכפירה לאורך הדורות, ברגע שנטשו את העוגן האיתן ביותר, הם שנסחפו לכל הרוחות.
לפיכך היה זה הדבר הראשון שאמרו ישראל: נעשה! קודם כל החלטה יצוקה שנעשה ככל שהתורה מצווה. ורק לאחר מכן, אפשר לשמוע, לגשת אל השולחן הערוך ולהתענג מטעמיו ופרפראותיו.
זהו גם מהותו של עבד, היא הפרשה הפותחת את סדר המשפטים, הוא לעולם לא שואל. הוא עושה. כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים.
אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, פירשו צדיקים, אלה המשפטים שתשים לפניך. לפני הבנתך, לפני השיקולים האישיים וההסברים ההגיוניים והנגיעות הפרטיות. כי אם אתה עושה כן, יש לך אחיזה איתנה בנצח החיים והאמת.
ב”ה / הגיגים / משפטים / שבט עח
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com