נגענו בשאלה זו במאמר “מקומו של ההגיון בהלכה“.
כאן נעסוק ב”שכל” לכשעצמו. ישנה איזו תפיסה עממית שרואה את הדת כפחות מסתמכת על השכל, ואילו את הצד של הכפירה כסומך על שכלו ודעתו.
האמת היא שבאופן פרדוקסלי, המציאות היא להיפך. מבחינה שכלית רציונלית, אין שום סיבה לחשוב שמסקנות השכל קשורות במשהו לאמת או למציאות. התודעה האנושית היא תוצר אקראי שתכונותיו נקבעו בהתאם ליכולת ההישרדות שלו. באם הדמיון שדבריו חכמים יפים ואמיתיים מועיל לו בחיים או לבת זוגו, זו סיבה מספיקה שהוא ידמיין זאת. ולכן, למרות שהמדע מסתמך על השכל, מבחינה לוגית הסתמכות זו פרדוקסלית.
ואילו לפי האמונה, הנשמה האלהית היא צלם אלוה ממעל, את הדעת האלהים נטע באדם כדי שיבחין בין טוב לרע, וזו סיבה לחשוב שהשכל באמת מגיע במדה מסויימת לאמת (כמו שכתב למשל בשפת אמת פ’ משפטים תרלד’). אין זה אומר שהוא יכול להשיג כל דבר, אבל ברור שישנו חלק שבו לשכל יש סמכות – מאת הבורא.
התורה ניתנה לבני אדם שיבינו אותה לפי שכלם ויכריעו בספקות לפי שכלם.
כמובן שכל הדיון כאן הוא בשכל, ולכן מי שסובר ‘אין שכל אין דאגות’, רק יוכיח מכאן שאין להשתמש בשכל, שהרי השימוש בו גורם לדאגות מסוג של מסקנות. וכבר אמר החכם: “תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח” (משלי כא).
להלן לקט מקורות בנושא, מחכמינו שבכל הדורות.
בתשובות הגאונים סנה’ ל.
הדרך לי ולזולתי להביא הכתוב ומה שירשה השכל ממנו נקח ואם יש ב’ צדדים הקרוב קודם.
ובתשו’ גאונים החדשות סי’ קנז:
ואורחא דפרושא לברורי תחלה דבין משקול הדעת ובין מדרכי חכמים אין ספק..
ובסי’ קנח:
“ומדקימא לן מהלכתא ומשקול הדעת ומקראי… בטלו דברי ר”ח בר”ח ופרושיהן… אסמכתא היא… כל שכיוצא בהן נפרשנו כזה וכדרך הזאת דלא ליקשי לא קראי ולא שקול הדעת”.
רב סעדיה גאון, כותב בפתיחת ספרו ‘אמונות ודעות’:
כל אשר יצטייר בשכלינו ינצל מכל פגע והוא מדע אמת אין בו ספק אחר שנדע טעם נעיין ואח”כ נשלים העיון.
בפרק ז’ הוא כותב:
כל מה שבמקרא הוא כפשוטו חוץ ממה.. שהשכל ידחה”. (וראה בהקדמה למאירי אבות מביא הרמ”ה שמקלס דברים אלו).
הרמב”ם, כותב באגרת תחית המתים:
“ששאיפתינו ושאיפת כל אנשי החכמה מיחידי סגולה הפך שאיפת ההמון כי המון בעלי התורות יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה ומבארים כל דבר נגד המושכל… ואנחנו שואפים לאחד התורה עם המושכל ונתאר כל הדברים כפי סדר טבעי אפשרי בכל אלה זולתי מה שנאמר בו בפרוש… ואין שום אפשרות לבארו כלל רק אז נוכרח”.
ובאגרת לחכמי צרפת כתב:
ואני יודע כי אפשר שתחפשו ותמצאו יחידים מחכמי האמת רבותינו עליהם השלום בתלמוד במשנה ובמדרשות שדבריהם מראים.. אל יקשה זה בעיניכם שאין דרך שנניח הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשנויי, וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהם וינעור כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים ע”ה, שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה, או שיש באותן הדברים רמז או אמרם לפי שעה ומעשה שהיה. הלא תראו שהרי כמה פסוקים מן התורה אינם כפשוטם ולפי שנודע בראיות של דעת שא”א שיהיה הדבר כפשוטו תרגמו המתרגם ענין שהדעת סובלת אותו, ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו כי העיניים הם לפנים ולא לאחור”.
ובמו”נ ח”ב פל”א:
“אבל מה שתמצא כתוב לקצת חכמים… הוא שבוש גדול לאמונה.. וזאת דבה גדולה ואשר הביא האומרים לזה המאמר מפני שמצאו… ואמרו אמר ר’ יהודה בר סימון מכאן… א”ר אבהו מכאן… וזה יותר רע מן הראשון, ואתה רואה מה שהיה קשה בעיניהם.. ועוד אפרק לך זה הספק.. וע”ד כלל אל תשם לבך באלה המקומות לדברי כל מדבר”.
ובמאמר ההגדות לר”א בן הרמב”ם:
“דע כי אתה חייב לדעת כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת אם לא שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל ואין הפרש לקבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלא ספק מפני שהוא אדם גדול שכל זה אינו ראיה אבל אסור”..
הכוזרי (א סו):
“חלילה לאל להיות דבר התורה סותר דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי”.
אבן עזרא כותב בהקדמתו לתורה:
“שקול הדעת היסוד כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו וכל דבר שהדעת לא תכחישנו כפשוטו וכמשפט נפרשנו”.
הרמב”ן בהקדמתו למלחמות ה’:
“בכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות.. ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון”.
ובשו”ת הראב”ד סי’ ו’:
“נתבררו אצלינו הדברים מן התוספתא ומן הירושלמי ומקצתם מן הגמרא ובראש השכל האמיתי הוא הבורר הוא הזורה הוא המדקדק”.
ובכוזרי א סז’:
חלילה שתאמר התורה דבר שהוא נגד הנראה לעין או נגד המופת השכלי.
גם הרשב”א בהקדמת ההגדות כותב: כי כל חכם מחכמי תורתינו החסידים כשלא יהיו דברי התורה מובנים בשכלו יפרשם על דרך שכלית.
בספר העיקרים א טז:
“התבונה שהיא ידיעת הוצאת התולדה מהקדמות והדעת הזה שוה בכל אדם בלי למוד אלא ע”ד החנינה”.
בהקדמה לחובות הלבבות:
“השערים שפתח ה’ לדעת תורתו ודתו הם שלשה הא’ השכל הניצל מכל פגע הב’ ספר התורה השלישי הקבלה”.
ובסוף שער היחוד:
כי המליצה בספרי התורות לא תהיה אלא כפי בינת מי שנתנו להם לא כפי מה שמליץ בה המדבר אליהם אך הם כמו השריקה לבהמה בעת שתות המים שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדבור הצח והנכון.
הרלב”ג בס’ מלחמות ה:’
“מנהגינו היה לחקור באלה הדרושים חקירה שלמה מצד העיון ואח”כ נתבאר לנו שכן הוא דעת תורתינו”.
בדרשות הר”ן דרוש השביעי
“הכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם מחייב לטמא… שכן חייב השכל האנושי“.
והרשב”ץ בהקדמתו לפי’ איוב:
“כי לא תכריח התורה להאמין דבר שהוא נגד המושכלות הראשונות ולא דעת בדוי שלא יצוייר מציאותו אצל השכל”.
בשו”ת מהר”ם אלשקאר קיח כותב:
“כי כל מה שהוא ברור מצד השכל ראוי לפרש כן בתורה”.
המהר”ל נתיב התורה פ”ג:
“וכל שיראה דבריהם רחוק מן השכל י”ל לדעת כי היא חכמה עמוקה ונסתרה בדבריהם ויש לאדם לחפש”.