מתוך ספר ברכת אשר להרב אשר וסרטיל:
“ולא ימחה שמו מישראל”. זכורני שעמדנו פעם – היה זה בשנים תש”ב־תש”ג בערך – קבוצה של חברי קיבוץ הנוער האגודתי שבכפר סבא מסביב ל”חזון איש” זצ”ל. דובר במעשה או באמירה של אחד ממנהיגי השומר הצעיר, ומישהו מן החבורה הפליט: “ימח שמו”. שאל אותו ה”חזון איש”: “אילו היה מת בלא בנים, אחיו היה חייב בייבום־חליצה?”. ההוא הבין את הרמז, ואני, מאז, נשמר מלהשתמש בביטוי זה לגבי יהודי. זו היתה דרכו המיוחדת של ה”חזון אי”ש” – אין מוסר או דרך ארץ, יש תמיד הלכה. (פ’ כי־תצא תשס”ז)…
וראה ההמשך של הרב העורך.
לא מכיר את הספר והרעיון עצמו מוכר מכבר אבל ההגדרה של החזו”א נפלאה.