אני שולח את הקורא למאמר של דב אלבוים, אחד המיוחד מ”חבורת הזבל”.
הוא פותח כך:
דמותו של האדם החילוני הנשקפת בתקשורת החרדית היא קשה, שקרית ופוגעת. חייו הם “חיי זבל”, בנו העומד לפני גיוס לצה”ל “מרותק לסמי מוות”, “שקוע בהזיות והלם, ילד אומלל, חשוך חיים”. הילדים החילונים מתוארים שם בהכללה כ”מכורים לסמים קשים” וכ”שיכורים”.
כמעט מדי שבוע מתפרסמים בעיתונות החרדית מאמרים המוקדשים למלחמה ב”פיתויים” שמזמן אורח החיים החילוני, כפי שהם מצטיירים במיוחד דרך מערכת החינוך החילונית. חיי הנוער הישראלי הם מקור בלתי נדלה להסקת מסקנות על אורח החיים של החברה הישראלית החילונית בכללה ואמצעי בדוק להצדקת המלחמה האידיאולוגית רבת השנים שהכריז העולם החרדי על החינוך המודרני. העיתונות החרדית מגזימה במתכוון בתיאור התנהגויות חריגות או שליליות בקרב הנוער החילוני, וגישתה סטריאוטיפית במובהק. יחס זה נשען לעתים קרובות על עובדות לא נכונות המוצגות לקורא במכוון, וממנו נגזרות השמצות פרועות שמגמתן שלילה גמורה של אורח החיים החילוני.
המשך קריאה באתר העין השביעית…
יש לדון בהרבה מהנחותיו (הכותב משמיט הקשר כמעט בכל דוגמה, ולא מתיחס, כמובן, לשאלת אמיתות הדברים). ואדרבא, אולי יש לעשות זאת ביתר שאת וביתר עוז. ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים. וי”ל שיש בזה צורך חינוכי, להרחקת הרשעים.
רש”י ויקרא ט”ז א’:
וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו’, מה ת”ל היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.
וצריך רב וצריך תלמוד.