‘גם את *הרע* נקבל מאת האלהים ואת *הטוב* לא נקבל?!’ – חרבן אירופה ובנין הארץ

ע”פ רוב במקרא ידענו כי רשעים יאבדו, כלו בעשן, צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, ומקלליו יכרתו. סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם.

אבל יש יוצא מהכלל. יש זמנים בהם הקב”ה נוהג אתנו שלא לפי מעשינו, כי אם למען שמו הגדול, ועוד סיבות. וכבר האריך מורנו הרב ברנד שליט”א בביאורו את תקופתנו ע”פ הפרשה שהשמיט ה”ויואל משה” מספר יחזקאל ט”ז, דכתיב, “ושבתי את שביתהן את שבות סדם… למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם השם”, עיין שם.

החילונים קבלו דעות משומרי המצוות, וכמובן, “ילפין מקלקלתא ולא ילפין מתקנתא”. הבינו גם הם שמעשיהם לא כוננו מאת ד’, שהרי רשעים המה (נשבו או לא). וא”כ, כביכול שאין מקום להלל והודאה על מעשיהם, ושוכחים “כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”.

אעתיק מספר “מקום שבעלי תשובה עומדים” מהרב דן טיומקין הוצאת פלדהיים תשס”ט, עמ’ 111:

… נביא מדברי הרב סופר, שמספר שעמד בדוכן להנחת תפילין, פגש ביהודי מבוגר והציע לו באדיבות לזכות במצוה. וזה לשונו:

בעיניים רושפות ענה לי אותו יהודי: “בשום אופן לא! אחרי מה שעברתי בשואה, אני איתו ניתקתי את היחסים“.

לא ניסיתי להצדיק את הבורא בעיניו. הבטתי אליו באמפטיה, והפטקתי: “אני מבין אותך ידידי. אמנם ‘התאכזבת קשות’ מהתנהגותו של אלקים, ברם, תסכים איתי שאחרי השואה האיומה התנהגותו ‘השתפרה’. הוא החל שוה להאיר פניו אלינו, הנה זכינו במדינה יהודית וברוך ה’ ניצחנו בכמה מלחמות בניסי-ניסים. אולי, אם כן, הגיע הזמן ‘להתפייס’ עמו?“…

מה פתאום!” הגיב הלה בבוז, “וכי את המדינה הקים הקב”ה? החלוצים הקימוה בעשר אצבעותיהם. רק להם התודה והברכה“.

עד כאן!” עניתי לו. “מעכשיו אתה כבר לא הוגן. כי אם את הקמת המדינה אתה מייחס לחלוצים, הרי את השואה – חוללו הנאצים, ומה לך כועס על אלקים?“…

נדמה שלזה כיוון אותו ניצול שואה. אני שם לב, שלא זכינו לשמוע את המשך השיחה המרתקת…